בית ליטוינסקי ברחוב אחד העם 22 בתל אביב הוא אחד הבתים הראשונים בשכונת אחוזת בית, שממנה התפתחה העיר בשנות ה-20 של המאה הקודמת. בשבוע שעבר הוכרז בטקס חגיגי סיום תהליך השימור המחמיר שעבר והוא שב לימי תפארתו בדיוק מרשים – גם אם הוא עומד היום בצילו של המגדל החדש הסמוך, ששולח אגף מעל גגו האדום.
השימור, בתכנון משרדה של אורית מילבואר אייל, עלה שבעה מיליון שקלים, ואת הסכום הנדיב הזה השקיעה חברת ''אקרו נדל''ן", כחלק מפרויקט גדול בשם ''רוטשילד 17'' שבנתה בין רחוב אחד העם ושדרות רוטשילד, ושכולל מגדל עם 17 קומות מגורים ובניין משרדים בן 6 קומות (תכנון: "ישר אדריכלים", פיתוח נוף, שכולל שטח המוגדר כ"זיקת הנאה לציבור" ושיחבר בין שני הרחובות: "צור-וולף").
בצילום היסטורי של אחוזת בית מופיע בית ליטוינסקי, שאותו בנה יעקב אלחנן ליטוינסקי, בשורה של בתים נוספים. הבית הצמוד אליו אז, ברחוב אחד העם 24, נהרס במהלך השנים ושטח המגרש שימש עד להקמת המגדל כחניון. בית לטוינסקי שומר ו''נתלה'' מעל מרתפי החניה של המגדל (מה שהוסיף לעלויות השיפוץ חמישה מיליון שקלים), וגורלו של בית אדלר, שנמצא מצדו השני של המגדל, ברחוב אחד העם 26, שפר עליו פחות: עמוד גדול של המגדל ננעץ בקרבו, והפנים שלו מוסב בימים אלו לחדר הכושר של הדיירים. זו המציאות בתל אביב של היום: פרויקטי השימור הם בדרך כלל תוצאה של עסקה נדלנ''ית גדולה, שמפצה את היזם באחוזי בנייה נדיבים.
טקס חנוכתו-מחדש של המבנה התקיים במעמד השופט בדימוס חיים ליטוינסקי, נכדו של יעקב אלחנן ליטוינסקי. צילומים משפחתיים מראים את אביו כילד בבית המשפחתי:
ב-1940 יצאה המשפחה מהעיר והקימה את מושבת תל ליטוינסקי, שהיום עומד על שטחה בית החולים תל השומר. ב-1974 הוריש אחד הבנים את מחצית הבית לעיריית תל אביב-יפו, ואת מחציתו השנייה לאגודת צער בעלי חיים. היום נמצא הבית בבעלות משפחת גורן, שרכשה אותו מהעירייה לפני כארבע שנים.
>> גם המגדל ברוטשילד 22 גוהר על בית בכר ההיסטורי. האם זהו זרם אדריכלות החדש בתל אביב?
בנייה בשלבים, במשך עשורים
כמו מבנים אקלקטיים רבים, גם זה נבנה בשלבים. שטחו כיום כ-600 מטרים רבועים, אך הבית המקורי, שלא ידוע מי תיכנן אותו, היה בן קומה אחת בלבד וניכר כי נבנה בהשראת אופיים של בתי הליוואן, בתי הערבים האמידים ביפו. חלל מרכזי גדול, מרוצף בשיש קררה בשחור-לבן, קיבל את פני המשפחה. סביבו תוכננו החדרים, שעוטרו בציורי קיר, כותרות גרפיות, אריחי בטון צבעוניים ורצפת טרקוטה מסוגננת. הקירות נבנו מחול כורכר מטויח בסיד, וביחד הם תמכו בגג רעפים משופע.
אור טבעי שוטף את החלל המרכזי המוארך דרך צוהרי הזכוכית שנפערו מעל דלתות העץ הדו-כנפיות שמובילות אל החדרים, וחלונות גדולים פונים צפונה אל רחוב אחד העם ודרומה לכיוון שדרות רוטשילד. בין חלל אחד למשנהו מגשרות דלתות, לא תמיד מקבילות במיקומן, אך הן פותחות מבט שובה לב מהחדר הצפוני ביותר ועד החדר הדרומי ביותר. בקדמת הבית, שהיה מוגבה ממפלס הרחוב, נשתלו עם הקמתו שיחי ורדים, ולמרגלותיהם הונח מצע צדפים – משאב זמין אז בחולות העיר.
לפני מלחמת העולם הראשונה נוספה לבית קומה שנייה, שתוכננה במודל זהה לקומת הקרקע, עם חלל מרכזי מוארך שחדרים סביבו. הכניסה אליה נעשתה דרך גרם מדרגות חיצוני, שנבנה מאחורי הבית. בשנת 1927 קיבלו בני הבית היתר להוסיף מרפסת דרומית, הפונה אל החצר האחורית. היא עשויה לבני סיליקט ומקורה בגגון שנתמך בעמודי עץ דקים. קצות המרפסת נתמכים בסדרת עמודים שמסתיימים חלקם בכותרת דורית מאופקת וחלקם בכותרת קורינתית מסולסלת. המרפסת העמוקה מוצפת באור, ומהווה מעין מבואה אל הקומה השנייה.
בזמן מלחמת העולם הראשונה עברו להתגורר בבית אחיות אנגליות ששירתו בבית החולים הצבאי שפעל בגימנסיה הרצליה הסמוכה (שעל חורבותיה הוקם מגדל שלום). כעשור לאחר מכן קבע מהנדס העיר צביון אחיד לקומות הקרקע בעיר, וחייב את הסבתן לטובת חזית מסחרית שתחזק את העיר כלכלית ותעודד את התעשייה המקומית. בבית ליטוינסקי החלו שוב שיפוצים.
החלל הפתוח שבקדמת הבית נסגר בחזית בטון בסגנון אקלקטי, מעין מסיכה ייצוגית מול העוברים והשבים. אל חזית הקומה הראשונה נוספו שני אגפים מעוגלים, ששימרו את החלוקה הסימטרית המוקפדת. מקושטת בבליטות ובנסיגות, בקווים מעוגלים וגליים – החזית החדשה שיוותה לבית מראה אקלקטי מובהק. חלקן הנמוך של החזיתות עובד בטיח רוסטיקו בדוגמת חריצים אופקיים ובדוגמת לבני בנייה גדולים –טכניקה אופיינית בתקופת אחוזת בית. בשלב זה נוספה הקומה השלישית – עליית גג קטנה בשטחה משתי הקומות התחתונות. החזית הקדמית שלה עוטרה במעקה קישוטי דמוי גל, והתאימה היטב לסגנון הכללי.
בשנת 1932 מונה מוריס ליטוינסקי לקונסול אסטוניה בישראל. הוא פעל ממשרדו שבקומה השנייה, ודגל אסטוניה התנוסס על התורן מעל הגג. ב-1936 עמד הבית בסכנה דווקא מצד בעליו: ליטוינסקי הגיש בקשת הריסה לטובת הקמת בניין בן שלוש קומות, למסחר ומשרדים. העירייה לא אישרה את התוכנית והבית ניצל. הוא ננטש בשנת 1940, עם הפצצות צבא איטליה, כשבני המשפחה עברו אל מחוץ לעיר.
כבר ב-1993 החל משרדו של אדריכל השימור אמנון בר אור בהכנת תיק תיעוד למבנה. לפני כשלוש שנים החל תהליך שימורו בפועל, במשרדה של האדריכלית מילבואר אייל (אדריכלית אחראית: שיר רפאלי), ביוזמת "אקרו נדל"ן" ומשפחת גורן – בעלי הבניין החדשים.
מילבואר אייל, שלפני כעשר שנים ערכה עבור עיריית תל אביב קטלוג פרטים לבניינים שמיועדים לשימור, מספרת ש"בבניינים שנמצאים במצב ירוד כל-כך עד שקשה להתחקות אחר מצבם המקורי יכולים האדריכלים לפעול לפי פרטים מייצגים שדגמנו מבניינים שונים בעיר". הקטלוג, שמופיע בצורה מקוונת באתר העירייה, מחולק לפי סגנונות ותקופות: אקלקטי, טמפלרי, מודרניסטי (הפרק הגדול ביותר) ומבנים בשכונת נווה צדק (אך לא ביפו).
בשנים שלפני השיפוץ שכנה בבית ליטוינסקי מסעדת "בארכה", ובמשך הזמן המבנה ניזוק לא מעט; מערכות אינסטלציה ואוורור חשופות "קישטו" הן את החללים הפנימיים והן את החזיתות הצדדיות והאחורית, קורות שנוספו כתמיכה לבניין בלטו ממנו כלפי מגרש החניה השכן, סגירות מאולתרות נגד גשמי החורף נפרשו על המרפסות, כלובים של סורגי ברזל עטפו את מסגרות החלונות וחלק מהדלתות, והקירות שנצבעו שוב ושוב איבדו כל זכר לדקורציה הישנה.
השיקום החל מלמטה. החניון המשותף למתחם, בעומק 5 קומות, נחפר מתחת לבית וסביבו. "הבניין הושב על קורות מאסיביות, ותחתן החלה חפירת החניון. לאחר מכן נוצקה בין הקורות תקרת הבטון של החניון, והרווח שבינה ובין רצפת הבית משמש היום כחלל טכני", מספרת מילבואר אייל. בהעדר מקום נאלצו המתכננים לקבוע את הירידה לחניון מתוך בית אדלר, שמצדו השני של המגדל, ולהעביר את רמפת הירידה דרך חזיתו. במקביל החל שיפוץ בית ליטוינסקי, ונעשו חיזוקים קונסטרוקטיביים כדי לעמוד בתקנים העכשוויים של רעידות אדמה. העמודים החדשים הוכנסו אל תוך מעטפת הקירות הקיימת, כדי שלא לפגום בצורת הבניין.
הייעוד עדיין לא ידוע
לאחר מכן התחיל שלב שיחזור הפנים. מרצפות חדשות נבחרו והותאמו למקור לפי אריחים בודדים שנמצאו בבית: יחד עם "גלוסקא" הוותיקה עיצבו האדריכלים כמה דוגמאות בגוונים שונים, עד שנבחרו אלו שתאמו בצורה המיטבית את האריחים המצוירים המקוריים. אריחי החוץ עשויים מבטון ובהם מוטבעת דוגמה גרפית ומאופקת יותר.
שכבות הצבע הרבות שכיסו את הקירות קולפו עד שנחשפו ציורי הקיר והתקרה המקוריים. סקר צבע שערך שי פרקש, מתעד ומשמר ציורי קיר, הניב תוצאה מרהיבה בחדרי הבית, הודות לצבעוניות מגוונת אך מאופקת של האריחים, הקירות וציורי הקיר ששוחזרו ביד יציבה.
המסגרות הלבנות של החלונות והדלתות הודגשו בצירים ובידיות שחורות, ותופסי התריסים המפוסלים בדמויות אנושיות, אופייניים לתל אביב הקטנה, מוסיפים קישוטיות עדינה. הארגזים של תריסי הגלילה נצבעו ומערכות המיזוג הוכנסו לתעלות והוחבאו בתקרה מונמכת, כדי להשאיר את החללים הפנימים "נקיים".
אל קומת הגג מוביל גרם מדרגות תלול מעץ. בקצוות שבהן אי אפשר לעמוד הוכנסו המערכות הטכניות. המעלית שנוספה כדי לאפשר נגישות, השירותים ושאר שטחי השירות, מוקמו באגף הדרום-מזרחי, הרחק מהחזית הייצוגית.
החדרים היפים ריקים מכל רהיט או גוף תאורה, שכן היזם טרם החליט על השימוש המיועד למבנה. נקווה שהוא לא יישאר מיותם זמן רב, כפי שקרה לבית ועד הקהילה ההיסטורי, שלמרגלות מגדל הבנק הבינלאומי, לא הרחק משם, בשדרות רוטשילד.
הפרויקט הראשון לדיור בר השגה בתל אביב גם הוא בתכנון מילבואר אייל. לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
