יש לי פֶטיש לדברים ישנים, בעיקר לפרטי אדריכלות אבל לא רק. גם חפצים סתמיים לכאורה שצברו ותק יתפסו את תשומת ליבי: זה יכול להיות דלת, ידית של דלת, מעקה, קיר, חלון, רהיט וכך הלאה. היושן נותן אופי ועומק לדברים הסטנדרטיים ביותר, וברור לי שדברים שגורמים לי לעצור, להתלהב ולצלם יהיו בעיני חלק מהאנשים ג'אנק שמקומו בזבל. כבר נאמר שהג'אנק של האחד הוא האוצר של האחר, ואמנם אני עדיין לא בעסקי האלטע-זאכן, אבל אולי אני צריך לחשוב על זה... בשורה התחתונה, כנראה שהחוכמה היא לא לקדש כל פרט ישן באופן אוטומטי, אבל מאחר שזו לא מתמטיקה מדויקת אלא יותר נוסטלגיה אישית ורגשית, הנה פוסט בטעם של פעם - בטעם שלי.
המקום המיידי למצוא פרטים כאלו הוא, כמעט כמובן ,מרכז העיר הישן ודרום העיר. נתחיל במתחם שיש לי חיבה מיוחדת אליו: התחנה בנוה צדק. נחשפתי אליו כבר ב-2005, הרבה לפני שהחל השיקום הדקדקני שלו, וסיפרתי עליו פה פעמיים: בפוסט החלונות, וגם בפוסט שעסק בדלתות התחנה. המתחם מחזיק כמות אדירה של תמונות שמתאימות לנושא הנוכחי, בעיקר לפני שהוא שוקם. הנה שלוש כאלה:
אחד העמודים המקוריים של סככת התחנה, עם הכתובת בצרפתית
עיטורי התקרה באחד מחדרי בית משפחת אוטו וילנד הטמפלרי
במסגרת עבודות השימור נתגלו גם ציורי קיר מרהיבים בבית משפחת וילנד. הציור בתמונה הבאה הוא מחדר הילדים של המשפחה, אחד מכמה שעיטרו ברוח שובבה ותמימה את החדר. הכיתוב מעל הציור הוא של שי פרקש, מהמומחים הגדולים בארץ לשימור ושיחזור ציורי ועיטורי קיר.
מתוק, ילדותי ומקסים
קצה הארובה באחד מבתי הטמפלרים
מאחורי הדלת הודפסו והוטבעו השטרות והמטבעות הראשונים של מדינת ישראל
פרט שתמיד מושך את תשומת ליבי הוא אריחים ישנים מצוירים. תל אביב הישנה והמתפתחת הצטיינה באריחים יפהפיים, שהיו מקובלים מאוד באדריכלות המקומית, ואף היו מפעלי אריחים מצוירים כבר בתחילת ימיה של העיר, כמו מפעלם של "האחים שלוש" בנוה צדק ואפילו קודם לכן - העסק של משפחת וינלנד מיודענו, כבר ב-1902. קשה לי לעבור ליד מבנה "פונטציאלי" ולא להסתקרן האם ואיזה דוגמת ריצוף יש לו, ולכן הצטברו אצלי לא מעט תמונות כאלה. הנה כמה:
דוגמת הריצוף הזו נמצאת בביתו של שמעון רוקח, ממייסדי שכונת נוה צדק
כניסה לבניין באזור נחלת בנימין
אין מאחוריה שום סיפור מיוחד, ובכל זאת היא מיוחדת בעיני
עוד כניסה לבניין מרהיב באחד העם
גם התמונה הבאה מציגה כניסה למבנה. לא ממש יפה, לא מיוחדת ולא מקושטת, ובכל זאת היא גרמה לי לעצור ולצלם. משהו בה נראה מסתורי ומעניין. בהמשך הסתבר, על פי המסופר בלוח השיש הצמוד, שזו היתה הכניסה לבית הספר הראשון לבנות בנוה צדק.
בית הספר הוקם בשנת תרמ"ו, 1886
לא רחוק משם, בקצה השני של השכונה, הוקם ב-1913 הקולנוע הראשון של תל אביב, שהיה למעשה ראינוע. זה היה קולנוע "עדן", שפעל עד 1975.
החזית המרהיבה והמעוטרת של קולנוע עדן
יש בערוץ ההיסטוריה תוכנית חביבה על אספני עתיקות ומסעות החיפוש והרכישות שלהם. באחת התוכניות למדתי על ערכם הרב של שלטים ישנים בעיניהם של אספנים, ועיניי נפקחו. קצת פרסומת, מה יש:
הגדלת נעליים למי שצריך. עדיין פעיל ברחוב מקוה ישראל
שמתם לב פעם למרזבים הישנים? ליתר דיוק: לקולטני המרזבים? היה מי שחשב שגם פרט זניח-לכאורה זה ראוי שיהיה מסוגנן ויפה. הנה שניים כאלו:
הקולטן היפהפה ברחוב התבור
עוד אחד מושקע ברחוב החשמל
שתי התמונות הבאות מגיעות משכונת צפון יפו, שזה בעברית "מאחורי נגה". הכניסה לבניין, איך לומר בעדינות, די מוזנחת, אך היושן המשולב בעיצוב היפה עושה את שלו. עליי זה עובד יופי:
מרצפות הכניסה עם עלי עץ תות ולכלוך מזדמן
דוגמה טובה לישן, מרופט וקצת עלוב ש"בא לי טוב" במצלמה. טוב מאוד אפילו
לא רק פרטי בניין: נוקש-טבעת בדלת יפואית
פאטינה על קיר בית כנסת ישן מציירת אבסטרקט
פינת בית מעוטרת ברחוב שבי ציון
עמוד מרפסת מתפוררת בסגנון עמוד יוֹני
שתי התמונות הבאות הן שוב מכניסה לבניין (נו מה לעשות, אילו יכולתי להיכנס לתוך הבתים...) במרכז העיר הישן, רחוב ביאליק פינת אידלסון.
עיטור קיר עדין, יפה, ישן ומתקלף
מבפנים החוצה
מאחל לעצמי אחת בסגנון הזה, מתישהו בעתיד
מרפסת/פודסט ישנה ומסוגננת
החל בשער, דרך ציורי הקיר, התקרה, החלונות, המרצפות והמעקות
ללא ספק, התקרה פה היא האטרקציה מספר 1
התמונה הבאה ראויה להסבר מקדים: הטמפלרים הביאו לארץ מעצור-תריס מעוצב בצורת גבר או אישה. האלמנט נקרא "מנשלך", שפירושו "אנשים קטנים". המקומיים אימצו אותו, ושרידים ממנו עדיין אפשר למצוא במבנים ישנים. לחלק מהמנשלך יש שני צדדים: גבר (כשהוא למעלה) ואישה (כשהוא למטה).
המנשלך המצולק הזה ספג במשך שנים את פגעי מזג האוויר
"לזכור את העבר, לחיות את ההווה, להאמין בעתיד". אבא קובנר
