מי שטייל לאחרונה בשדרות רוטשילד בתל אביב וטרח להרים את ראשו כדי להביט על הבתים שלאורכן, לא יכול היה להחמיץ את ציורי הקיר שמציצים מהמרפסת המשתפצת בפינה התוססת של רוטשילד ואלנבי. האיש שאחראי לחשיפתם הוא שי פרקש, מתעד ומשמר ציורי קיר וצבע אדריכלי, שביצע עבודות דומות גם בבית ביאליק, בבתי המושבה שרונה ובבניינים היסטוריים נוספים בתל אביב ומחוצה לה.

בחודשים האחרונים עובדים אנשי צוותו של פרקש על שימור ושחזור ציורי הקיר ב"בית פכטר", הידוע גם כ"מלון גנוסר", שנמצא באלנבי 118. הבניין, אחד הידועים והמתועדים ביותר בתל אביב, תוכנן ב-1921 על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ' בעבור שלמה פכטר, שמת בטרם הושלמה הבנייה. במהלך השנים שימש הבניין כבית מלון (מלון בן נחום) וכבית המגורים של משפחת בנין (שאחד מצאצאיה, דניאל, הוא הבעלים הנוכחי), וב-1936 נפתח בקומת הקרקע סניף של "קפה עטרה" המיתולוגי. דייריו בשנים האחרונות - סטודיו גדול ליוגה, בית ספר למחול ובר - יחזרו אליו לאחר השלמת העבודות.

פרקש, חבר בעמותת המועצה לשימור אתרי מורשת ובעמותה לשימור נכסי תרבות, הוא אחד המומחים הבולטים לנושא בישראל, ועוסק בחשיפת ושימור ציורי קיר כבר 11 שנים. במהלך עבודתו גילה מאות עיטורי קירות ואסף כ-5,000 דוגמאות. "לעומת אירופה וארה"ב, שם היה מקובל שימוש בטפטים, בארץ שלטו הציורים", הוא מספר. ציורי הקיר החלו להופיע בבתים החדשים שנבנו בארץ בסוף המאה ה-19, ותקופת הזוהר של הסגנון הזה הייתה קצרה יחסית, ונמשכה בין 1907 ועד 1933 - אז אומץ הסגנון הבינלאומי, שהיה מאופק ומינימליסטי יותר. לדבריו, "בתל אביב יש המון בניינים כאלה. מתוך כ-1,500 מבנים לשימור, יש 500-600 בניינים שנבנו בסגנון האקלקטי, ובהם יש ציורי קיר".

במרחק כמה רחובות מרוטשילד, למשל, הופתעו באחרונה בעלי מסעדה לגלות ציורים נשכחים על קירות חלל ששכרו, כשהחלו בשיפוצים לקראת פתיחתה. הם החליטו לשמר את הציורים כחלק מעיצוב המסעדה, ואף הזמינו חברים להשתתף בחגיגת השחזור.

על עבודות השימור והשיפוץ בבניין ברוטשילד אחראית האדריכלית ניצה סמוק ועל שחזור הציורים מופקד אלי שאלתיאל, אדריכל וצייר שלמד את מלאכתו באיטליה. לדבריו, הדוגמה שבציור במרפסת הקומה הראשונה נמצאה בבתים רבים מאותה תקופה, כולל בביתו של הצייר, יוסף קרול, ונחשבת מורכבת יחסית.

סוג של ארכיאולוגיה

שאלתיאל, שמסתובב בבניין מלא התלהבות ותזזית, עובד עם פרקש כבר שש שנים. "זה כמו ארכיאולוגיה", הוא מתאר את עבודתו, תוך שהוא מדגים כיצד הוא נעזר באיזמל מנתחים עדין כדי לאתר את הציורים שבחדרי המדרגות, המרפסות ואפילו הקירות הפנימיים. מרבית העיטורים אמנם נמצאים במיקומים קבועים על גבי קירות הבתים השונים, אבל גם כך מדובר בשעות של עבודה סבלנית.

מרבית הציירים, הוא מספר, עבדו עם חומרים טבעיים כמו פיגמנטים חזקים מצבעי אדמה ודבק עצמות, שנספג בטיח היטב ונשמר לאורך השנים. גם הוא ואנשיו מקפידים לעבוד עם רכיבים דומים ככל האפשר למקור - ובאופן ידני. "אנחנו משאירים את הציורים הישנים, שאותם משמרים עם לכה מיוחדת, שחודרת לטיח ושומרת עליהם. במידת הצורך מתקנים את הציור המקורי: אנחנו משתמשים בצבעי טמפרה מיוחדים מאיטליה ובדבק עצמות - לא באקריליק ולא בגואש", הוא מסביר, בהוסיפו כי גם הסטנסילים המסייעים בעבודת השחזור מיוצרים ללא שימוש בטכנולוגיה מודרנית. "אנחנו מעתיקים את הדוגמה מהקיר לשקף ומכינים ממנו סטנסיל ביד, עם סכין יפנית ובלי חיתוכי לייזר; לא רק בגלל שהמכונה לא יודעת לעבוד עם הסטנסילים, אלא כי בעיני כל מה שיפה זה חוסר השלמות, התזוזות והטעויות הקטנות. זו עבודה של חודשים, אבל מבחינתי זה כמו שירה".

גילדה מקצועית של ציירים

רבים מהציורים בתקופה שבהם היו אופנתיים נעשו בידיהם האמונות של בני משפחת קרול, שיחד עם עוד כ-60 משפחות של ציירים שעלו ארצה ממדינות אירופה, הקימו אגודת צבעים וציירים, שתיפקדה כגילדה מקצועית. "בשנות ה-20 נבנו מאות בתים שצריך היה לצייר בהם, והם היו מאורגנים ודאגו שלכולם תהיה פרנסה. הם אפילו קבעו מחירים. הרבה פעמים, כשלא היה כסף לשלם לציירים - הם קיבלו דירה במקום", מספר פרקש. "בבית בן 130 שנה, למשל, הקירות הם ממש כמו ספר. כל 15 שנה עשו שם שיפוץ ואפשר ממש לראות איך מתחלפים הצבעים, הצורות והסגנונות האמנותיים של אותה התקופה, ואיך משפיעים השינויים הטכנולוגיים כמו חשמל שנכנס לבתים. זו ממש אמנות עממית", הוא אומר, ומוסיף כי גם השכבות שמוסרות - מצולמות ונשמרות בתיק התיעוד של הבניין.

ההחלטה איזו שכבה לשמר, אגב, נתונה בידיו של האדריכל, ולרוב הבחירה היא בציור הישן ביותר, שגם נשמר בצורה מיטבית משום שנעשה ישירות על הטיח. "הרבה פעמים אנחנו מתלבטים מה להשאיר, ולפעמים מחליטים לשלב ציורים משתי תקופות, כמו שנעשה בשרונה, שם יש חדר אחד עם ציורים משנות העשרים ואחד עם ציורים משנות העשרה. זה יוצר מין מוזיאון קטן", אומר פרקש.

האחריות על שימור ציורי הקיר מוטלת על שני גופים: מחלקות השימור העירוניות והמועצה לשימור אתרים. כללי השימור מחייבים את היזמים לתעד ולשמר עיטורים שנמצאו בשטחים הציבוריים (חדרי מדרגות, קירות חיצוניים וכדומה), כאשר בבניינים ציבוריים, דוגמת בית ביאליק או בית העירייה הישן בתל אביב - חלה חובה לשמר גם את הציורים שנמצאו על גבי הקירות הפנימיים. עם זאת, הן פרקש והן שאלתיאל מעידים כי לא פעם גובר השיקול הכלכלי על זה ההיסטורי, והיזמים מצליחים לקבל הקלות.