כשטל יעקובסון ז"ל חלתה בסרטן בגיל 25, חיפשה אמה, סוכנת השחקנים זוהר יעקובסון, חולים בני 40-18 במצב דומה, מתוך הנחה שהם יוכלו לחזק אלה את אלה. אבל בארבעת בתי החולים שבהם הסתובבה עם בתה במהלך הטיפולים, נתקלה רק בצעירה אחת בקבוצת הגיל הזו. כשנפטרה בתה ב־2009, עשרה חודשים לאחר אבחון מחלתה, יעקובסון ידעה שהיא מוכרחה לעשות משהו למען הצעירים החולים בישראל.
"חשבתי שזה לא הגיוני", משחזרת יעקובסון, "לטל היו המון חברים, אבל חברים חולים שאפשר לחלוק איתם מחשבות לא היו לה. הרגשתי שהיא הצעירה החולה היחידה בעולם. לא הבנתי למה אין הפרדה לבני גילה בבית החולים. כשראיתי שהיא שוכבת ליד שתי נשים בנות כמעט 80, חשבתי, איזו תקווה יש לה? זה עושה אותך חולה יותר. לרגע חשבתי שהייתי רוצה שהיא תהיה במחלקת ילדים - זה צבעוני, יש בלונים, אבל אז אמרתי, למה
היא צריכה להיות עם בני שנתיים? זה גם לא טוב.
"בעלי ואני הרגשנו מפורקים כשהבנו את תחושת הבדידות שצעירים חווים בזמן הטיפולים. צריך להבין, צעירים מתביישים. בגיל הזה רוצים להתאהב, לנסוע לטרקים, ללמוד, לבלות, וזה מעליב מאוד לגלות שהגוף לא בריא".
הכאב של זוהר יעקובסון הוליד בסוף שנת 2013 את הקמת "מרכז טל" לרפואה אונקולוגית אינטגרטיבית, אך מבחינתה החזון לא היה שלם. לפני שנה וחצי, בשיתוף חברת התרופות MSD, הקימה את המיזם האינטרנטי "חלאסרטן", אתר המספק מידע רב על המחלה, ומהווה רשת חברתית לחולי סרטן צעירים ומשפחותיהם. "כל שנה מצטרפים למעגל החולי כ־400 ילדים", מסבירה יעקובסון. "אצל צעירים בני 40-18 המספרים אחרים, מצטרפים כל שנה אלפים. לילדים יש מיליון עמותות, תודה לאל, עוטפים אותם, לוקחים אותם לדיסנילנד, עושים להם כיף וכל הליצנים סביבם. 65 אחוז מהילדים מבריאים. הצעירים בודדים יותר, ואחוזי ההבראה פחות טובים. יש להם המון צרכים והם לא תמיד נענים. לכן היה לנו חשוב להקים מיזם שהוא מדריך יומיומי לחיים, ומיועד ספציפית לגילאים האלה".
קהילת "חלאסרטן" מונה היום כ־19 אלף צעירים חולים ומחלימים, שמקבלים תחת קורת גג אחת אינפורמציה מתחומים שונים: מהשאלת ציוד ועד סיוע משפטי, מחיפוש עבודה ועד סוגיות בתזונה ומיניות. באמצעות "לוח בוגרים", מי שכבר החלימו מספקים תמיכה לאחרים.
שיאצו נגד בחילה
גם בשעת לילה מאוחרת יש אור גדול במשרד בלב תל־אביב של זוהר יעקובסון, אישה חמה ומחבקת שנחשבת לאחת מסוכנות השחקנים המשפיעות בישראל, ומייצגת, בין היתר, את יהודה לוי, צופית גרנט, אורנה בנאי, רן דנקר, אניה בוקשטיין, נטע גרטי, נלי תגר, אושרי כהן ואחרים. על הקיר במשרד תלויות תמונותיה של טל, בתה הצעירה מבין שניים. בנה הבכור ליאור (35), הוא יד ימינה של יעקובסון בסוכנות. טל הייתה סטודנטית לרפואה סינית ופעילה חברתית: היא דאגה לפליטים, נלחמה על זכויות בעלי חיים ודאגה לאיכות הסביבה. היא הייתה חברה בסקווט, מבנה נטוש באמסטרדם שפעילים למען שלום במזרח התיכון השתלטו עליו, וחלק מהזמן התגוררה בקומונה בדרום תל־אביב.
בגיל 25 נסעה טל עם חברים לחגוג את יום הולדתה בפטרה, וחזרה עם כאבי בטן ושלשולים שלא חלפו. כאשר הגיעה, כחודשיים אחר כך, לבית החולים, יעקובסון זוכרת רגע אחד חשוך. "הרופא אמר לה מקצה המסדרון: 'אני יודע מה יש לך, זה סרטן'. זה היה נורא. שמעתי המון פעמים שרופאים מבשרים למטופלים בחוסר רגישות שהם חולים, מודיעים למישהי שנוהגת, 'לבת שלך יש סרטן דרגה 4' והיא כמעט עושה תאונה, או רופא שאומר, 'אני לא רואה מקום לטיפול, אתה הולך למות'".
הסרטן שבו חלתה טל היה נדיר מאוד, מסוג נוירואנדוקריני,
שממנו נפטר גם סטיב ג'ובס. "אין סיכוי לראות סימנים מקדימים", היא אומרת, "זה פתאום מתפרץ". חודשיים לאחר מסיבת יום הולדת 26 שארגנו לה בני המשפחה והחברים היא טסה עם משפחתה לטיפול ביולוגי בשווייץ, ושם נפטרה.
"ההתמודדות עם הקושי מביאה את הבנאדם לשני מצבים", אומרת יעקובסון, "או ששוקעים במרה שחורה, או שאומרים, את האנרגיה הזאת אני אתעל כדי לעזור לאחרים, כי אני יודעת מה הם הולכים לעבור, בואו נעשה להם את זה יותר רך ואנושי. טל הייתה שם בשביל אחרים וידענו שלא הגיוני שנשב בבית ונמרר בבכי".
בסוף שנת 2013, כאמור, פתחו זוהר ובעלה יענקל'ה יעקובסון את מרכז טל לרפואה אונקולוגית אינטגרטיבית, שמשלב בין רפואה מערבית לרפואה אלטרנטיבית. המרכז נמצא באותה קומה שבה שוכנת המחלקה האונקולוגית של בית החולים "שיבא" בתל־השומר. זהו מקום יפה שמופעל ברובו על ידי תרומות ותשלום סמלי של החולים, ומציע טיפולי רפואה משלימה לחולים שעוברים טיפולים כימותרפיים. עד דצמבר האחרון טופלו במקום 550 איש. במקום פועלת גם מעבדת מחקר שבוחנת השפעות של טיפולים מתחום הרפואה המשלימה על חולי סרטן. בין היתר, חוקר שם ד"ר יאיר מימון, מומחה לרפואה סינית, השפעות של צמחי מרפא (בתמיכת קרן אדליס). יעקובסון מקווה שמשם תבוא הבשורה.
למה החלטתם להקים מרכז רפואי? באיזה אופן הרגשתם שהמערכת לא עונה על צורכיכם?
"אני לא מדברת על המקצועיות והידע של הרופאים, אלא על הגישה. נתקלנו גם ברופאים שבקושי הרימו עיניים מהמחשב כדי להתייחס לטל. כולנו יודעים שאין מספיק רופאים אונקולוגיים בישראל, ולכן הם רואים כמות אנשים לא הגיונית ביום. אין להם זמן לשאלות כמו, 'כדאי לקחת כורכום?', 'הפטרייה מהודו יכולה לעזור לי?' או 'איך מתמודדים עם תופעות הלוואי של הטיפולים הכימותרפיים, אולי אפשר לעשות שיאצו במקום לקחת כדור נגד בחילה?', 'האם כדאי לעשות רפלקסולוגיה בזמן כימותרפיה?' גם מטפלים מבחוץ, אם אין להם הדרכה לאונקולוגיה, פוחדים לתת תשובות, וגם החולים רוצים לדעת שמחקרים הוכיחו שזה יעיל ובטוח.
"אני זוכרת שהסתובבתי כמה שבועות כמו מטורפת, וניסיתי לברר לגבי הקפאת ביציות, כדי שטל תוכל להיות אמא כשתחלים. כשאתה בתוך מערבולת, אתה לא יודע במה להתחיל. הלכתי לאונקולוגים ולגינקולוגים, ולא קיבלתי מענה. אלה אמרו, 'אנחנו לא גינקולוגים' ואלה אמרו, 'אנחנו לא אונקולוגים', והיו כמה שרמזו, 'עזבי, שתאמץ ילדים'. כשהשאלות שלנו נותרו בלי מענה, זה היה שבר".
ובכל זאת החלטתם להקים מרכז כזה דווקא בתוך בית חולים.
"כן, זה היה לנו חשוב כי טל האמינה בחיבור בין הרפואה הטבעית למערבית. נוסף על לימודי רפואה סינית, היא למדה שנתיים רפואה מערבית בחו"ל, והיה לה כבר ליין של מוצרים אורגניים קוסמטיים שרקחה בעצמה. לכן אמרנו, 'במקום שהיה לנו חשוך, אנחנו נדליק אור'. האנשים שבאים אחרינו יקבלו את מה שהיינו צריכים".
כמה כסף צריך כדי להקים עוד מרכזים לרפואה אינטגרטיבית בבתי חולים אחרים?
"הקמת מרכז כזה עולה כשני מיליון שקל. הלוואי שנדבן גדול יקרא את זה, ויחבור אלינו".
יעקובסון השקיעה ב"מרכז טל" את כל משאביה, הנפשיים והכלכליים, וגייסה תרומות, בין היתר בזכות הפקת אירוע "ערב של צחוק בריא". ביום שלישי הקרוב, 30 בינואר, הם יחברו שוב לערב נוסף שכל הכנסותיו קודש ל"חלאסרטן" בהיכל התרבות בתל־אביב (כרטיסים באתר זאפה). באירוע "ערב של צחוק בריא 2", שמביים יניב צדוק, יתקיים מופע היסטורי של שלישיית "הגשש החיוור" – שייקה לוי, גברי בנאי וישראל פוליאקוב ז"ל, שיוצג באמצעות הולוגרמה מיוחדת. לצדם ישתתפו באירוע אמנים מובילים נוספים: עדי אשכנזי, ישראל קטורזה, ציפי שביט, חנה לסלאו, גורי אלפי, עינב גלילי, שלמה בראבא, שלום מיכאלשווילי, אקי אבני ועוד. הם יבצעו קטעים שיוקדשו לענקי ההומור הישראלי לדורותיהם.
בסוף התחתנתי עם אשכנזי
יעקובסון (62) עלתה לישראל ממרוקו בגיל 12 וגדלה בבאר־שבע. "העלייה לארץ לא הייתה לי קלה", היא מודה, "בגיל ההתבגרות הייתי צמודה ל'הפנתרים השחורים' של יהושע פרץ, אפילו הייתי מועמדת בגיל 19 למקום חמישי בכנסת עם 'פז', שלא עברה את אחוז החסימה. היינו מאוד מיליטנטיים, לא אהבנו את האפליה כלפינו ואת איך שקיבלו אותנו בארץ לעומת האשכנזים שנתנו להם אולפן ומלון. התמרדנו".
כסטודנטית לפילוסופיה וספרות צרפתית באוניברסיטת באר־שבע, נלחמה נגד האפליה העדתית, ולבסוף, היא מחייכת, כשהגיעה קבוצת שחקנים מתל־אביב לתיאטרון באר שבע, התאהבה ביענקל'ה יעקובסון. "הוא היה חתיך אשכנזי, ובסוף אני וכל החברות המרוקאיות המיליטנטיות שלי התחתנו עם אשכנזים. אם היו נשארים האשכנזים עם הייאוש והשואה והקושי זה היה לא קל. אני רואה את בעלי - המשפחה שלו קטנה, כל כך הרבה סיפורי שואה
נוראיים, ואנחנו, בלי עין הרע, משפחות נורא גדולות עם מלא בני דודים ושמחה. הערבוב הזה יצר את הישראלי החדש, המתוקן, וזה מבורך".
לפני כ־30 שנה פתחה סוכנות שחקנים. רמי דנון ודרור קרן היו המיוצגים הראשונים שלה. "עבדתי שנים עם בעלי, שעשה הצגות יחיד בארץ ובעולם בתור מספר סיפורים והצליח מאוד. אנשים כל הזמן ביקשו שאייצג אותם. כשהבנתי שיקום בעתיד ערוץ 2 ויהיה שינוי בשוק, והנושא של הקולנוע והטלוויזיה יקבל יותר במה, פתחתי סוכנות, ולא היה לי פשוט, כי ההגמוניה של הסוכנות הוותיקות האשכנזיות הייתה חזקה. הן התנפלו עליי, אבל לא התרגשתי".
עד כמה העובדה שאת סוכנת שחקנים ידועה סייעה לך בהקמת "מרכז טל" ו"חלאסרטן"?
"התמזל מזלי מראש להיות בתעשיית השואו־ביזנס הישראלית, ולתקשורת יש תפקיד משמעותי, כי בלי ההבנה והחיבוק מהתקשורת, אולי היינו במקום אחר. 'ידיעות אחרונות' היו שותפים מדהימים לדרך. העובדה שהתאפשר דיון ציבורי על רפואה אינטגרטיבית פתחה צוהר. אלה לא טיפולים מתחת לשולחן. קופות חולים מבינות את הצורך ונותנות לזה יותר מקום. ראבק, בואו נמנע סבל מיותר אם אפשר".
קורה שאת שואלת את עצמך, למה זה קרה דווקא לטל?
"אני חושבת שמגיל צעיר היא חוותה חזק מדי את הצער של העולם ולא ראתה את העולם כמונו. היא ראתה את הנמלה, את העץ היבש, את אלה שאין להם מים. כשהיא הייתה בטיפולים, היא הייתה איתנו בבית, וכעסה שאנחנו מבזבזים המון מים בשטיפת כלים. אמרתי לה, 'מה אכפת לי עכשיו מהמים?' זה היה יותר חזק ממנה. היא כאילו לקחה את הצער של העולם על הגוף הקטן שלה ועל הנשמה שלה, התחברה לאיפה שיש כאב וקושי. יכול להיות שבסוף זה היה כבד מדי על הנפש".
בעסקים לא מחכים
יעקובסון זוכרת היטב את היום שאחרי השבעה, את הבחירה שלה לחיות ולהמשיך קדימה, למרות הכאב העצום. "היה לי נורא ברור כבר בלוויה שאני לא נופלת למקום של הייאוש. בחרנו בחיים ולא בחרנו בדיכאון, במודע. אנשים שואלים איך חזרתי לעבוד. לי היה ברור שאת הכאב והגעגועים שלי אף אחד לא ירגיש. יום למחרת השבעה, בתשע בבוקר, מצאתי את עצמי במשרד פרסום שהיה צריך להעלות קמפיין עם שני שחקנים שלי. היה ברור שזה ביזנס שלהם, הם לא יכולים לחכות, יש עסקים. הסיפור האישי שלי מוצה בשבע הדקות הראשונות של הפגישה, המשכתי את המשא ומתן וסגרנו את מה שהיה צריך. זה לא אומר שכאב לי פחות או שהתגעגעתי פחות. זה אומר שכאשר אתה מקצוען, אתה יודע לעשות את ההפרדה".
חוץ מזה, יש לך עוד ילד, ליאור.
"נכון, ואמרתי, מגיע לו להיות שמח. הוא התחתן, ולפני שנתיים נולד לו ילד, יהלי, שהכניס לנו המון אור לחיים. אני מודה לאלוהים שליאור איתי במשרד ואני מנשקת אותו כל היום".
הוא מדבר על טל?
"היא קיימת בחיינו 24 שעות ביממה. אנחנו כל הזמן אומרים, טל הייתה אומרת, טל הייתה עושה".
הרשית לעצמך להיעזר בשחקנים שלך בשנת האבל הראשונה?
"את המילה 'נתן' את קוראת משני הכיוונים, כל מה שאני נותנת, אני מקבלת חזרה. כשאני מחבקת מישהו אני מחבקת את עצמי. השחקנים הם לא הילדים הביולוגיים שלי, אבל הם הילדים שלי. אני נמצאת בכל השמחות שלהם, בחתונות, כשנולדים הילדים. להיות סוכן שחקנים זה לא סוכן ביטוח או סוכן נסיעות. גם לשחקנים לא היה קל לאבד אותה, היא הייתה דמות הירואית. בגיל עשר כבר לא הרשתה לי לקנות לה בגדים אם היא לא ידעה
מי תפר אותם, כי היא לא הייתה מוכנה ללבוש שום דבר שאולי נעשה תחת ניצול. בגיל 12 אבא שלה נסע איתה ללונדון לקנות נעליים שהן VEGAN כי לא הסכמנו שהיא תנעל נעלי בד, ולא היו בארץ נעליים טבעוניות. בגיל ארבע היא אמרה לנו, 'תיזהרו, אנחנו דורכים על נמלים, בואו נסתכל'. היא השפיעה על אורנה בנאי וצופית גרנט, שתי שחקניות שגדלו איתי. אורנה עוררה את הדיון הציבורי על בעלי החיים, הרבה בהשפעת טל. גם צופית כל הזמן אומרת שטל הייתה המנטורית שלה, שהיא למדה ממנה לעשות דברים בצורה שונה".
במה החיים שלך השתנו מאז מותה של טל?
"אני יותר ממוקדת מטרה. החלטתי שכדי להצליח, אני לא צריכה רק להצטיין, אלא להיות מעל ההצטיינות. אני לא מבזבזת זמן על אגו ועל קשקשת. התוצאות בהתאם: בשמונה השנים האחרונות גדלנו, צמחנו, הבאנו שחקנים למקומות הכי גבוהים בעולם, תודה לאל. אני מצליחה לקום לשחות בבריכת גורדון, גם במים קרים, ואני שומרת שבת, אז יש לי 24 שעות שבהן אני מתנתקת לחלוטין".
מותה של טל לא סדק את האמונה באלוהים?
"לא. ליקום יש תוכנה חכמה שרוצה להועיל לאנושות לעשות דברים טובים יותר. תראי את עמותת 'אור ירוק' של אבי נאור, שאיבד את הבן שלו. יש לא מעט הורים שאתגרו אותם עם אירוע מאוד קשה, והם לקחו את זה הלאה כדי לעזור לאחרים. זו דרכו של בורא עולם, וככה הוא ניווט את זה. הדבר היחיד שאני שואלת הוא איך מצאו תרופות לדיכאון, להיפראקטיביות, למניה־דיפרסיה, אבל לגעגועים לא המציאו תרופה, משהו שיעמעם קצת את הגעגוע? הייתי כל כך רוצה לחבק אותה עכשיו".
את מרגישה חרדת מוות?
"לא חושבת על זה. חיים ומוות זה לא בידיים שלנו. כל יום שעובר זה נס, וכל זמן שיש אפשרות, תהיה בעשייה ותשפיע".
את נחשבת לבולדוזר ויודעת להזיז הרים. לא היית רוצה לפעול מתוך המערכת הפוליטית?
"ככל שהתקרבתי לפוליטיקה הבנתי שאני לא אוהבת את זה, כי זה פשרות וקומבינות. אמרתי אז, חושך לא מגרשים בחושך, ובחרתי בדרך רוחנית. אני מאמינה בלהפיץ אור ולעשות טוב".
