הרבה גלגולים עברה צופית גרנט (51) בדרך להיות מאמי לאומית. ילדת הפנימיות התלושה והאבודה הפכה לשחקנית פרועה ופרובוקטיבית שאף אחד לא רוצה לעבוד איתה, ואחרי כמה שנים של התמסרות למשפחה ולקריירה - בעיקר של הבעל לשעבר, מאמן הכדורגל הבינלאומי אברהם גרנט - היא הפכה להיות "האישה הטובה": מצד אחד נשיאת אגודת "אנוש" ואבירת פגועי הנפש בישראל, מצד שני יקירת הפריים טיים, שמחפשת קרובי משפחה אבודים ברחבי הגלובוס, ועל הדרך מנחמת, מחבקת ובוכה בשבילם, בלי טיפת ציניות.
את התוכנית "אבודים" (ימי שני, ערוץ 2 "רשת") היא מובילה זו העונה השמינית, והעם מגיב בהתאם: קשה למצוא טוקבקים בגנותה, דבר שלא נעלם גם מעיניהם של פוליטיקאים שונים, שזיהו את הפוטנציאל האלקטורלי ומיהרו להניח לפתחה הצעות מפתות להצטרף לרשימתם.
במגזין המודפס צופית פורסת מול דינה חלוץ את העצות הטובות מנסיון חייה. בבית הספר "סקול אוף לייף" שפתחה בנמל תל אביב יחד עם איש העסקים לוי קושניר - מקום שמתיימר להיות אוניברסיטה של החיים, ובו תמורת 135 שקל אפשר ללמוד בשיעור של שלוש שעות איך לנהל את החיים שאתם רוצים נכון יותר.
גרנט עצמה לא תדריך שם, אבל בתור מי שהצליחה להפוך משחקנית שנויה במחלוקת - עם רזומה שכולל שחייה באמבטיית שוקולד ושתיית שתן בשידור - לאישה המצליחה, העשירה והמוערכת שהיא היום, יש לה כמה עצות לחיים טובים יותר.
אל תישנו באלכסון
"אני לא חושבת שאוכל אי פעם לחיות בלי לאהוב ובלי לקבל אהבה. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת, וזה גם מה שאני אומרת כל הזמן לילדים שלי, אל תזלזלו באהבה שיש לכם. זה בטח עוזר בהזדקנות, ואני כבר לא צעירה".
"את דוד חן (51) אני מכירה הרבה שנים, הכרנו בחנות שלו, 'נקודות חן', בשוק הפשפשים. תמיד ידעתי שהוא בחור מקסים, הוא היה אז חרדי, ברסלבי כזה. פגשתי אותו במקרה אחרי הפרידה מאברם, הוא התחיל להתנתק מהדת, והזוגיות שלו לא עמדה בזה. הוא התגרש, אני כבר הייתי גרושה, ואז הקשר שלנו שינה פאזה".
"ארבעה חודשים אחרי שהתחלנו להיות ביחד הוא כבר עבר לגור איתי. זה לא מפתיע אותי, כי אני כזאת. אני בן אדם טוטאלי. אני אישה של איש אחד, אני מאוד ביתית, אולד פאשן לגמרי. נו, מה? שנתחיל לקפץ בין בתים ונתגעגע? יכול להיות שזה קרה מהר כי התגעגעתי לנוכחות של גבר בבית, אחרי הרבה שנות שינה באלכסון. יש לנו אהבה ענקית, ואני מאושרת שסוף סוף יש לי עם מי לריב. חתונה? לא, תודה. אני לא מתחתנת עוד פעם. למה אני צריכה את זה? את מי אני אמורה לרצות?"
תדעו לשלם את המחיר
"עם 'אבודים' אני סוגרת מעגל כי 'רשת' הייתה הבית של 'מילקשייק', ואז פשוט העיפו אותי. עשיתי את התוכנית הכי פוסט־מודרנית שנעשתה פה אי פעם, שהקדימה את זמנה, אבל שילמתי עליה מחיר כבד, תודה לאל. תודה כי זה עיצב לי את האישיות. הייתי שנויה במחלוקת, שלא לומר מוחרמת, ובדרך לצאת מהמצב הזה למדתי על עצמי המון דברים. ואני מדברת על חרמות מקיר לקיר".
"למשל, קיבלתי תפקיד בתיאטרון באר שבע וחלק גדול מקהל המנויים לא בא לראות את ההצגה כי 'מה מביאים את זאת מהפיפי לתיאטרון המכובד?'. יאיר לפיד לא הסכים שאשחק בסדרה שלו 'חדר מלחמה', אחרי שכבר עברתי את האודישנים; אסי דיין ממש רצה אותי בסדרה 'בטיפול' אבל ב'הוט' לא הסכימו בשום אופן. הפכתי לבדיחה של המדינה, הייתי במקום כל כך דרוס, כל כך מושפל, ודווקא במקום הזה השתחררתי מהצורך שיאהבו אותי בכל מחיר".
תיפרדו כמו שהתחתנתם: באהבה
"אברם ואני נלחמנו כדי לשמור על הזוגיות ועל האהבה הרבה שנים. גם לדעת לעזוב ולשחרר זו אמנות. ויתרנו אחד לשני והרווחנו אחד את השני בענק לכל החיים. נפרדנו בלי בית משפט ובלי עורכי דין, הוא לא בא לקחת שום דבר ואני רק רוצה לתת לו. מעולם לא הפסקתי לאהוב את אברם, הוא עדיין חלק מהדנ"א שלי, אבל עברתי הלאה. הוא הלך עם החיים שלו, ואני לא הצלחתי ללכת אחריו עד הסוף. עשינו ניסיון של שנה שבה עברנו לגור איתו באנגליה, אבל זה לא הצליח".
"בסופו של דבר בגיל 50 החלטתי להגדיר לעצמי מחדש מה אני רוצה. זו הייתה החלטה קשה מאוד של שנינו, מעולם לא ראיתי את עצמי בלעדיו, אבל גם הוא הבין שקשה לו להתחייב. הוא חש הקלה מאוד גדולה מכך שהוא יודע שהוא כבר לא גורם לי עצב בזה שהוא שם. הוא מאמן בגאנה, גר בלונדון, מסתובב הרבה בעולם, הוא איש חכם וקסום שהתרגל ללבד שלו וטוב לו עם עצמו".
העצה הכי טובה שקיבלתי:
"העצה הכי טובה שקיבלתי בחיים באה דווקא מבדיחה ששמעתי פעם: נער צעיר שאל את האיש הכי מבוגר בעולם מה הסוד שלו, והאיש ענה: 'בגיל צעיר מאוד החלטתי שיותר אני לא מתווכח'. ענה לו הצעיר: 'נו די, סבא, זה לא יכול להיות, בטח יש משהו רציני יותר'. אז הסבא ענה לו: 'אתה יודע מה? אתה צודק'. הבדיחה הזו לא רק שהצחיקה אותי, היא גם שינתה את חיי. מאותו רגע הפסקתי להתווכח וגיליתי שזה עושה את החיים הרבה יותר נעימים".
העצה הכי גרועה שקיבלתי:
"כשהייתי אמא צעירה אמרו לי שאם התינוק שלי בוכה יותר מדי, עדיף לתת לו לבכות ולא להרים אותו על הידיים, וגם לא בריא לילדים לישון עם ההורים כי ילד חייב לדעת גבולות. זה כמובן קשקוש בלבוש. תמיד קראתי לשיטות האלה 'אילוף', ומאחר שילדיי הם לא כלבים שצריך לאלף, מעולם לא נתתי להם לבכות גם אם היה צריך להרים אותם שעות על הידיים, ולא הוצאתי אותם מהמיטה שלי אם הם באו לישון איתנו. היום אני רואה כמה צדקתי שלא קיבלתי את כל עצות האחיתופל האלה, כי אני מרגישה כמה ביטחון הם קיבלו ממני ומאברם דווקא במקומות שבהם לא הצבנו גבולות".
בגיליון החדש תמצאו את הראיון המלא עם צופית גרנט ואת העצות הנוספות לחיים טובים יותר - השבוע בדוכנים
