מבחר תמונות של אלעד מלכה
הדרך של אלעד מלכה לצילום התחילה בגיל תשע. "גיליתי אז את האוטובוס מהרצליה לתל אביב", הוא מספר, "הגעתי לעיר הגדולה, קניתי קטורת בנחלת בנימין מחברי קהילת הכושים העבריים והבנתי שיש בחוץ עוד אנשים, עוד טיפוסים, עוד תרבויות. זה הדליק אותי".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- 12 שנה לאסון הצונאמי: העדות שלא פורסמה עד היום
- מגיע לכם כסף? גילי תמיר תשמח לעזור לכם
- דרכה המפתיעה של קיארה קאס לרשימת רבי המכר
כנער הוא צילם בטיולים שנתיים ובאירועים משפחתיים. כשבגר, לקח איתו את המצלמה למסעות ברחבי תבל - בין היתר בסין, בפיליפינים ובהודו. "תמיד הייתה לי עין טובה ותמיד אהבתי לצלם ולהתחבר עם אנשים", הוא אומר. העין הטובה הזו זכתה להכרה רשמית בשנה שעברה, כשמלכה זכה בפרס הראשון בתחרות הצילום "עדות מקומית" בקטגוריית דת ואמונה, בזכות תמונה של נשים מהקהילה האריתראית עם תינוקותיהן בעת טקס הטבלה (ראו למעלה). בעקבות הזכייה החליט להפוך את תחביב הצילום למקצוע במשרה מלאה. ב"עדות מקומית" של השנה, שתיפתח היום (חמישי, 22.12) במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, הוא שוב משתתף, והפעם בחר לתעד ארגון פוליטי שעורר הרבה רעש תקשורתי בשנה החולפת - שוברים שתיקה.
כתבה על תערוכת "עדות מקומית" בשנה שעברה:
פריימים מטורפים מול העיניים
את דרכו המקצועית החל מלכה (36) בעולם אחר לגמרי - כעורך דין וכיועץ רגולטורי. אחרי לימודים במרכז הבינתחומי בהרצליה, סטאז' בפרקליטות והסמכה כעורך דין, עבד כיועץ של אורית נוקד, אז ח"כית. בהמשך סיפק שירותי ייעוץ לשידורי קשת ולחברת מי עדן, אבל גם בתקופות של עבודה מרובה, לדבריו, המשיך לצלם – בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות ובסופי שבוע, בעיקר אנשים.
מלכה מתעניין במיוחד בתיעוד חברתי. "הסביבה הרגילה שלי היא תל אביב, מכיוון שאני גר בה, ואני חורש בעיקר את דרום העיר, שזה עולם מטורף: חוצים את החומה של שדרות רוטשילד ונחשפים לבליל תרבויות ואוכלוסיות. יש שם אפריקאים, פיליפינים, הודים, וכל אוכלוסייה מביאה לכאן את הספורט שלה מהבית ומתאמנת בו: האפריקאים מתאמנים בריצה ובכדורגל, הפיליפינים בכדורסל ובכדורעף, המזרח-אירופאים באתלטיקה, ההודים חזקים בקריקט (ראו תמונה למעלה - ב"ע). יש ליגות שאתה לא מכיר בכלל, וקורה שמתפתחים מאבקי שליטה על מגרשים, שלעיתים גם מקבלים אופי גזעי. חלק מהמגרשים האלה מתפנים לילדים האפריקאים רק בימי שישי".
את כל אלה מתעד מלכה במצלמתו. בימים אלה הוא עובד על פרויקטים נוספים בעיר, בהם של תיעוד בעלי מלאכה קטנים שנכחדים מן העולם וצילום תושבים בעירום מרומז. באחת העבודות הקודמות שלו השיג נגישות מעוררת התפעלות לנרקומנים שפועלים באזורים הקשים ביותר.
"נכנסתי למאורות של נרקומנים", הוא מספר. "הייתי מגיע במראה סטלני כדי שתהיה לי אפשרות להתקרב אליהם: נראיתי כאילו חזרתי דלוק ממסיבה, המצלמה הייתה נשארת בתיק בהתחלה, ולא הייתי מתחיל לצלם מיד. הייתי מציע לנרקומנים מים, משאפים, סיגריות - לא רק כדי לזכות בתמונה טובה, אלא גם ממקום של מטפל.
"בהתחלה תמיד הייתה תחושת פחד, כי הייתי רואה פריימים מטורפים מול העיניים: אנשים מסתובבים עם מזרקים בידיים; סוחרי סמים באים לקחת כסף מהנרקומן שמשמש כאחראי משמרת; אנשים שנראים לך נורמטיביים נכנסים וקונים הרואין. זה היה מטלטל. יש לי וידויים מצולמים של זונות צמרת שנהגו לקחת 1,500 שקל ללילה, אבל בעקבות התמכרות לסמים הידרדרו לרחוב. חלק מהמכורים היו שואלים אותי: 'מה הקטע שלך?' הייתי אומר שבאתי לעזור להם, ושאני גם צלם".
אחת המצולמות שלו באותו פרויקט נחרתה בזיכרונו במיוחד. "הכרתי בחורה בת 35 בשם חלי סנדלר, שהייתה בעברה סטודנטית לרובוטיקה בטכניון. אחר כך היא הכירה את ההרואין ונעשתה נרקומנית. אני צילמתי אותה בתקופה הזו, וחודשיים אחר כך היא נפטרה". תמונתה של סנדלר פורסמה בהסכמת משפחתה ב"ידיעות תל אביב" לצד סיפור חייה, והיא מתפרסמת גם כאן:
הליכודניקים נשבו בקסם
אבל לא רק את שולי החברה אוהב מלכה לתעד, כי אם גם את עמודי התווך שלה. הודות לאשתו, עופרה אשד, ששימשה כיועצת קשרי החוץ של הנשיא התשיעי, שמעון פרס, הוא זכה לצלם מדי פעם את מי שהיה אחד המנהיגים האהובים בעולם.
"גם לפני שהכרתי אותו, פרס היה אדם שתמיד מאוד הערכתי", אומר מלכה. "אני מגיע ממשפחה של מצביעי ליכוד, אבל אחרי שהוא בירך בחתונה שלנו, אפילו הם נשבו בקסמיו. היו לו יכולות ורבאליות מצוינות, קסם אישי רב וכישרון מיוחד להעביר מסרים. אף פעם לא ויתרתי על הזדמנות לצלם אותו, והרגשתי שזו זכות גדולה".
מלכה גם צילם בהלווייתו של פרס, שנערכה בספטמבר האחרון, ואחריה העניק את התמונות למשפחתו.
לדבריו, הזכייה ב"עדות מקומית" בשנה שעברה מאוד חיזקה אותו. "היא נתנה לי דחיפה, ומאוד התרגשתי ממנה: פתאום אני בשורה אחת עם צלמי העיתונות הטובים בארץ. הבנתי שאני יכול להתפרנס מזה, גם אם ארוויח חצי ממה שהרווחתי כעורך דין. החיים עוברים מהר, כך שצריך לעשות מה שאוהבים. יש לזה מחיר, זה לא תמיד רומנטי כמו שזה נשמע - בטח לא כשיש לך אישה, ילד והוצאות - אבל זה הפאשן שלי. היום אני מבין שאהיה צלם כל החיים".
למה בחרת להציג השנה בתערוכה את אנשי שוברים שתיקה?
"האנשים האלה עניינו אותי כי הם היו השנה בלב המחלוקת. אני לא סוכן אג'נדות של המצולמים שלי: הם פה, הם משמעותיים, ולכן ראויים לתיעוד. גם הפנתרים השחורים לא היו בלב הקונצנזוס בתקופה שהם פעלו, וטוב שתיעדו אותם. את אנשי שוברים שתיקה צילמתי על רקע שחור עם תגי היחידה שלהם מהצבא, כי חשוב לזכור שכולם עשו שירות צבאי משמעותי. התלבטתי איזה צילום להציג בתערוכה; היו כמה פריימים נהדרים, ובסוף נבחרה התמונה של רכז הפעילות הציבורית בארגון, נדב וימן (ראו למעלה - ב"ע). מי שהכריע את הכף היה הצלם דניאל צ'צ'יק, חבר שאני מאוד מעריך. הוא עבר על התמונות, וכשראה את נדב, אמר: 'הוא נראה כמו הבן של השכן. זה צריך להיות הפריים שלך'".
______________________________________________________
התמונה הזו לקוחה מפרויקט יוצא דופן של צלם אחר. הקליקו עליה: