זה קרה בדצמבר 2004, בדיוק לפני 12 שנה. חיים בורשטיין - כיום גמלאי בן 67 ובעבר עורך דין פלילי ואיש עסקים שחילק את חייו בין ישראל לאנגליה - היה בחופשה בתאילנד. הוא נחת בבנגקוק, שהה שם יומיים ולאחר מכן הגיע לאי פוקט. הכוונה שלו הייתה להמשיך מתאילנד להודו, אבל אסון טבע מהקטלניים שידעה האנושות שיבש לו את התוכניות.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- מגיע לכם כסף? גילי תמיר תנסה להשיג לכם אותו דרך הרדיו
- רוצים לכתוב רב מכר? תראו איך זה קרה לקיארה קאס אוהבים את המשוררת זלדה? לא תאמינו מי הייתה חברה שלה
ב-26 בדצמבר, בתשע בבוקר לערך, התייצב נהג מונית בלובי המלון שבו התאכסן בורשטיין, הציג את עצמו בפניו והזמין אותו להיכנס לרכבו. השניים יצאו לטייל באי, אבל בתוך דקות אחדות הפך הטיול הפסטורלי לסיוט: רעידת האדמה השלישית בעוצמתה שנמדדה בעולם פקדה את האוקיינוס ההודי, ובעקבותיה החלו גלי צונאמי שזרעו מוות, חורבן והרס במדינות רבות, בהן אינדונזיה, מלזיה, תאילנד וסרילנקה. מספר ההרוגים הרשמי שפורסם היה 184,168, אבל ההערכה היא שהכמות האמיתית הגיעה לכ-283 אלף הרוגים. יותר מ-100 אלף איש נפצעו, וכמיליון וחצי אזרחים נותרו ללא קורת גג.
מבין הישראלים ששהו באזור בזמן האסון, שבעה מצאו בו את מותם: מרי פוליטי, בת 42 מהוד השרון, אסתר לוי, בת 57 מרעננה, זוהר אלוני, בת 24 מרחובות, חמדה כהן, בת 57 מראשון לציון, שרון חליאל, בן 22 מגן יבנה, איה שפירא, בת 27, ובן זוגה, עוזי שגיא, בן 28, שניהם מהיישוב חורשים. רבים מהישראלים שניצלו נחשפו בתקשורת ופירטו את החוויות הקשות שהיו מנת חלקם; חיים בורשטיין, לעומתם, סירב לכך, על אף שהתבקש להתראיין בנושא עם חזרתו לארץ. "זה לא סיפור שאני נוהג לספר", הוא אומר. "זה לא שאני הולך עם כנפי צניחה של צונאמי. לא הרבה אנשים יודעים שזה קרה לי".
עכשיו, לקראת יום השנה ה-12 לאסון, שיחול בשבוע הבא, הוא מספר את סיפורו לראשונה.
פתאום הרגשתי שאני באוויר
פוקט, בוקר, התייר הישראלי ונהג המונית התאילנדי נוסעים ברחבי האי. "תוך כדי נסיעה הסתכלתי מהחלון לכיוון המבנים באי, החנויות וההר", מספר בורשטיין. "לא חלפו אלא חמש-שש דקות, ופתאום הרגשתי שאני באוויר, כשמתחתיי גל ענק של מים. נזרקנו עם הגל לכיוון החנויות כשאנחנו בתוך המונית, אבל תוך שניות הגל חזר וזרק אותנו לתוך הים. היינו שקועים במים כמעט עד הצוואר. לפתע הרגשנו חבטה אדירה: אני מעריך שזו הייתה ספינה או יאכטה שנכנסה בנו ושלחה אותנו בחזרה לחוף – עד שהגיע גל שני.
"כשהייתי מתחת למים, ראיתי, עד כמה שיכולתי לראות, שהם די עכורים: היו בהם שברים של כל מיני מבנים, מכוניות וגם בני אדם. לרגע אחד המונית שלנו התייצבה פחות או יותר בתוך המים, אז הנהג ואני דחפנו עם הרגליים את השמשה הקדמית שלה, שברנו אותה והתחלנו לשחות אל מחוץ לרכב.
"היינו במערבולת. גם המים וגם המונית הסתובבו, ולא ידעתי לאן אני שוחה בעצם – לכיוון מעלה או לעבר הקרקעית. לא הבנתי מה ימין ומה שמאל. באיזשהו שלב הבנתי שאני כנראה לא יוצא מזה בחיים. החלטתי לוותר ולהפסיק להילחם במים. תוך שברירי שניות מצאתי את עצמי צף למעלה. לא שחיתי, לא התנגדתי, לא עשיתי דבר – וכך עליתי מעל פני המים.
"בשארית כוחותיי שחיתי עשרה מטרים לעבר גג של מבנה שהיה מולי. לקראת הסוף נאלצתי להפעיל מאמץ רב משום שהמים התחילו לחזור. תפסתי את הרעפים שהיו בגג, אבל התברר שהם לא היו מחוברים, כך שנסחפתי בחזרה למערבולת עד שנתקלתי בעץ דקל שעצר אותי. בשלב הזה כבר לא היו לי סנדלים, לא טלפון ולא משקפיים. תפסתי את העץ חזק. כשהמים נסחפו בחזרה לים, התחלתי לטפס על העץ ומצאתי מחסה עליו. ישבתי למעלה וראיתי את האסון שקרה סביבי. רק אחרי שלוש שעות קיבלתי אומץ לרדת ורצתי לכיוון הר, שם ישבתי עוד כמה שעות. איתי ישבו שם מאות אנשים. כולם חיכו ושתקו מרוב הלם.
"לצידי ישב בחור אנגלי שניסה להתקשר הביתה מהטלפון שלו ולא הצליח. ביקשתי ממנו לנסות להתקשר למשפחה שלי, והוא נתן לי את הטלפון. אחרי כמה ניסיונות הצלחתי לתפוס את הבן שלי באנגליה, שבדיוק קם מהשינה. אמרתי לו: 'אני על בטרייה כמעט ריקה מטלפון לא שלי, אז תקשיב טוב ותעשה מה שאני אומר לך: צלצל לכל המשפחה ותגיד לכולם שאני בסדר'. הוא שאל אותי: 'למה שלא תהיה בסדר?' אמרתי לו: 'תפתח טלוויזיה'".
נגמר לי המזל
זמן קצר אחרי שבורשטיין שוחח עם בנו, החל החושך לרדת על האי. "החשמל נפל", הוא נזכר, "ואנשים הדליקו מדורות. המראות היו קשים: מבנים נהרסו; עצים, גגות ובלוקים היו מפוזרים על החוף; אנשים התרוצצו וחיפשו קרובי משפחה. זה היה איום ונורא. ילדים איבדו הורים, הורים איבדו ילדים. אני החלטתי ללכת לכיוון המלון שבו שהיתי, שהיה ממוקם בחלק הגבוה של האי. כשהגעתי, ראיתי שהוא מוצף לגמרי. הסוויטות שעל החוף נסחפו לתוך הים, אבל הלובי שרד. למזלי, הפקדתי את הדרכון שלי בלובי ולא בכספת של החדר, כך שלא איבדתי אותו.
"אנשים שראו אותי שם אמרו לי שנפצעתי, וחבשו אותי. המתנתי בלובי במשך 24 שעות, כשכל הזמן הזה פינו אנשים לאט-לאט לבנגקוק. בשעה מסוימת הגיע התור שלי, ויצאתי מהמלון לרכבים שחיכו בראש ההר. נסענו לשדה התעופה, ומשם טסנו לבנגקוק במטוס שהיה מלא בפצועים. הטיסה הבאה הייתה לתל אביב, ובמהלכה התברר לי שנגמר לי המזל: אחרי ששרדתי את הצונאמי, גנבו לי במטוס את הארנק".
מה עלה בגורלו של הנהג שהיה איתך?
"כשהגעתי למלון, חיפשתי אותו ולא מצאתי. למחרת בבוקר סיפר לי סגן המנהל שבזמן שישנתי הוא הגיע לחפש אותי ושאל אם אני בחיים. לצערי, לא יצא לנו להיפגש, אבל לפחות אני יודע שהוא בחיים".
הגעת לתובנות מיוחדות בעקבות האירוע הזה?
"איזה תובנות אפשר לקחת מדבר כזה? שהחיים מסוכנים? הם אכן מסוכנים. המסקנה היחידה שהגעתי אליה: תעשה חיים כל עוד אתה יכול. ובאמת, חצי שנה לאחר מכן חזרתי לפוקט כדי לסיים את הטיול. הייתה לי תחושה של עסק לא גמור. רציתי לסיים את הטיול שלי".
נראה שהתאוששת מהר מאוד.
"עברתי דברים בחיים. אני כבר לא ילד. בצבא נפצעתי קשה מאוד, ובכל זאת חזרתי לגדוד תותחנים במלחמת ההתשה. וחצי שנה לפני האירוע בתאילנד עברתי ניתוח לב פתוח. אני לא מרגיש שהאירוע הזה שינה משהו משגרת חיי".
ולא היה לך קשה עם מים אחר כך?
"לא. הדבר ראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה מהטיסה המיוזעת הזו, היה להתקלח".
______________________________________________________
יוסי ברזילי ניצל מאסון מסוג אחר. הקליקו על התמונה:
