בנוסף לעבודתה הפורייה כאדריכלית עצמאית, טולה עמיר דוחפת את גבולות העשייה שלה הרבה מעבר לפרויקטים כאלה ואחרים שחולפים במשרד, כאשת תרבות במובן הרחב של המלה. עם תואר שני בסוציולוגיה וניסיון במגזר הפרטי והציבור, עמיר הספיקה לפרסם מונוגרפיה על האדריכל נחום זולוטוב, לאצור תערוכות אמנות, לערוך ספר מאמרים על פמיניזם במרחב הישראלי ("תמרורות"), להיות שותפה באוצרות התערוכה "ארץ מקלט" על המגורים הישראליים בשעת החירום הנצחית שבה אנחנו שרויים, לאייר אדריכלות ועוד ועוד.
במסגרת הסדרה של ערוץ האדריכלות של Xnet, על פרויקט חלומות שאדריכלים מפנטזים להגשים אותו, עמיר מבקשת לממש חלום שפעם אחת כבר הצליחה לממש - ופיספסה.
שלום טולה עמיר, במה מדובר?
"בדירה למשפחה משתנה. בבסיס, עומד הרעיון של Naked house של האדריכל היפני שיגרו באן. הוא איפשר למשפחה בת חמש נפשות – זוג הורים, שני ילדים וסבתא - לחיות ביחד ולחוד באמצעות בניית חדרים קטנים על גלגלים, במעין האנגר-חממה פתוחה וגדולה.
את הרעיון הזה עיבדתי בעבור דירה שתכננתי בתל אביב, ושבסופו של דבר לא יצא לפועל. אמנם התכנון שלי נוצר בשביל דירה גדולה במיוחד, אבל אפשר לעבד אותו לדירה קטנה יותר, או לנצל אותו באופן חלקי.
החדרים על הגלגלים מוקפים במדפי אחסון - במיוחד בשביל ספרים - ויכולים לנוע במרחב ולהתמקם בהתאמה לשימוש: ילדים שחיים בבית באופן קבוע, כאלה שבאים להתארח, אורחים מבחוץ או משפחה שמגיעה לשבת, וכו'".
מי הלקוח של הבית הזה?
"משפחה היא הרכב דינמי שמשתנה עם הזמן. יש מצבים שבהם אף שטח לא יספיק, ויש מצבים שבהם אותו שטח יהיה גדול מדי. כאן יש תכנון למצב ביניים שבו הילדים חוזרים הביתה פעם בשבוע, ולכן אין צורך בחדר קבוע וסגור בזמן שהם לא נמצאים בו. אפשר לפנות את החדרים לאזור אחד, או לייצר עם קירות החוץ של החדרים הניידים חדר עבודה וספרייה".
איפה תרצי למקם את הבית?
|הדירות הסטנדרטיות שמתוכננות כיום במגדלי ה'סביוני' למיניהם מתומחרות לפי מספר החדרים, כשהגדלים של החדרים סטנדרטיים. פרויקט החלומות מבחינתי היה לקבל דירה ריקה מחלוקה, עם חיבורי מים וניקוז, ולאפשר לכל דייר למלא את הנפח במספר החללים הסגורים ובגודלם, כפי שהוא זקוק להם.
החדרים הניידים יהיו מוצר-שוק פשוט וזול. כך ניתן יהיה לחבר חדר שינה לכל הילדים, חדר ארונות משפחתי או חדר עבודה במרחק בין חניית החדר לבין הקיר החיצוני - גמישות שתתאים למצבים רבים".
את מי זה ישרת?
"את בני הבית ואת האורחים. יארחו את סבתא לשבת (שזו אני) קרוב לצ'ולנט, יארחו את החייל והחברה שלו רחוק מהשאר, ואת הילדה החולה קרוב לחדר ההורים".
אילו חומרים וטכנולוגיות נדרשים כאן?
"נגר טוב ועץ".
נניח שהיית יכולה לבחור שותף לעבודה שאינו אדריכל, מכל תחום בעולם, מי הוא היה?
"בכל מקרה שותפה ולא שותף. מהניסיון שלי, נשים מבינות דברים דומים. מישהי עם ידע רב בנושאים של היסטוריה, פילוסופיה, תרבות וחברה. מישהי שתוכל לחבר בין מציאות לבין רעיון שמחולל אותה, בין תגובה חברתית לסביבה בנויה".
נדבר רגע על הקורונה. היא הפכה לא מעט פרדיגמות. היית חושבת לעדכן את הפרויקט? הוא בכלל רלבנטי, בהינתן השינויים שאנחנו חווים?
"בזמני סגר הקורונה אנחנו נמצאים בבית הרבה יותר זמן, היציאות מוגבלות, אירועים אין, התרבות סגורה, חנויות מוגבלות. הפתרון כפי שהצעתי אותו מאפשר שינוי בחלל הדירה, כך שלפחות בסביבה הסגורה והמיידית אפשר יהיה לייצר חללים משתנים".
כאדריכלית, מה את צריכה לקחת בחשבון מעכשיו, אחרי הקורונה ולקראת מגפות עתידיות, שלא חשבת עליו קודם?
"מגפות עתידיות? אנחנו אופטימיות? אדריכלות היא סוג של קריאת העתיד. אנחנו מתכננות היום לביצוע שיתרחש מחר (ואם נגיש לאישור הרשות, בטח יידחה למחרתיים). בתוך כדור הבדולח אני יכולה לראות שההסתגרות דורשת שינויים במרחב הציבורי, כך שהוא יוכל לארח בנדיבות בילוי בריחוק חברתי. ישבתי השבוע בפארק הירקון לארוחה. הייתי מבקשת, לדוגמה, שולחנות פיקניק יותר נוחים ופחות מוגבלים, תאורה מקומית נעימה יותר, אפשרויות ורסטילית של ישיבה ושל מפגש".
את יכולה לחשוב על דבר אחד שישתנה מהיסוד בסגנון החיים והעבודה שלנו בעקבות המגפה, באופן שישפיע על אדריכלי העתיד?
"אם נחזור לשכונות ה'סביוני', נדרש להציע שם - וכמובן גם בעיר - שימושים אלטרנטיביים במרחבים הציבוריים. לתכנן כך שיתאפשרו מפגשים מסוגים שונים, משפחתיים, חבריים ומוסדיים (לימוד בחוץ) במרחב הציבורי הפתוח. מזג האוויר שלנו מאפשר את ניצול החוץ ברוב עונות השנה, במידה ויש הגנה משמש ומגשם. צריך להוסיף ציליות רחבות, אזורים מוגנים, נופי בהייה ושמירה על משתמשות, כדי לאפשר שימוש בטוח בשעות החשיכה".
לכתבה הקודמת בסדרה: משה ספדיה מתכנן גרסה חדשה של הביטאט 67'
