הוא ככל הנראה האדריכל המעוטר ביותר שנולד בישראל. אף שאת רוב חייו עשה משה ספדיה בקנדה ובארצות הברית, שם משרדו משגשג כבר יובל שנים מאז שפרויקט "הביטאט 67'" במונטריאול זכה לתהודה עולמית (עד היום) והקפיץ אותו לצמרת הענף, ספדיה נמצא בקשר מקצועי ואישי קבוע עם ישראל, ומבקר לעתים מזומנות בדירתו מול הכותל המערבי . הוא גם הרבה לתכנן בארץ, למשל את העיר מודיעין, הרחבת "יד ושם" בירושלים, מרכז רבין בתל אביב, נתב"ג 2000 (עם משרדים נוספים), ואחראי גם ל"תוכנית ספדי" שמשמעותה בנייה בשטחים הפתוחים סביב ירושלים תוך פגיעה אנושה בטבע ובחי בהרים. אשתקד זכה בפרס וולף.
שלום משה ספדיה. מה אתה מציע לעשות?
"להגיע לפתרונות המאמצים את העקרונות של פרויקט 'הביטאט' שעשיתי במונטריאול ב-1967, עם המציאות, הצפיפות ועירוב השימושים האורבניים (מגורים, משרדים, מסחר וכו') של היום. לפני קצת יותר מעשור, החלטתי ליצור קבוצת מחקר בתוך המשרד. קבוצה עצמאית, בלי קשר לקליינט ולא בהכרח בקשר למקום ספציפי, אם כי לפעמים גם בדקנו מקום ספציפי.
"אחד הרעיונות היה לראות מה עושים, אחרי כ-40 שנה שחלפו מאז שבנינו את הביטאט, ואיך מוצאים פתרונות על רקע הצפיפות האדירה של היום, ובתנאים של ערים כמו ניו יורק, הונג קונג או שנגחאי. אמרנו, 'בואו נבדוק את זה תיאורטית', כשאנחנו חופשיים מהמגבלות של יזמים ותקציבים וכל זה, אבל למרות החופש שלקחנו, המחשבה היא כמובן על פרויקט שהוא בר-ביצוע. עשינו ארבעה פתרונות שונים למקומות שונים, כשהפרויקט המוצג כאן הוא הניו יורקי".
מי יהיה הלקוח ואת מי זה ישרת?
"את העיר והציבור הרחב על כל הגיוון שבו. משפחות, צעירים, זקנים. במקרה של ניו יורק, זה כולל דיור בר השגה".
חשבת היכן למקם את המיזם?
"הוא יוכל להיבנות על גדות האיסט-ריבר בניו יורק, למשל בקווינס או בברוקלין, אבל הוא לא מוגבל למיקום הזה. ניתן לבצע אותו, עם התאמות אקלימיות כמובן, בערים צפופות כמו סאו פאולו או סינגפור".
בוא נדבר מספרים.
"אלפיים יחידות דיור. 245 אלף מטר רבוע מגורים, 155 אלף מ"ר משרדים, 45 אלף מ"ר מסחר. סך הכל שטח האתר - 34,750 מ"ר. יחס רצפה חלקי קומה (רח"ק, שמחשב אחוזי בנייה) הוא 12.8".
רואים הבדל בחומריות בין הביטאט של אז לבין הפנטזיה הזאת.
"זה מבוסס על בנייה מתועשת, בטון ופלדה, בטכניקות של היום. אין בזה שום דבר שתלוי בחומרים שלא קיימים. הפרויקט נבחן גם מבחינה הנדסית, כך שהמבנים יכולים לעמוד בהוריקן, בטייפון וברעידות אדמה. זו לא פנטזיה מהבחינה הזאת".
הקורונה הפכה לא מעט פרדיגמות, גם בנוגע לעבודה במשרדים, צורך במגדלים ונדל"ן בכלל. אתם מתכוונים לעדכן את הפרויקט? הוא בכלל רלבנטי, בהינתן השינויים שאנחנו חווים?
"אני חושב שהפרויקט הזה, הגם שתוכנן הרבה לפני הקורונה, מקבל משנה תוקף ורלוונטיות בעת קורונה, בגלל השאיפה לשטחי חוץ חשופים לשמש ואיוורור טבעי וכל מה שקשור ביציאה לטבע, שנמנעה מחלקנו בתקופת הסגר והבידוד".
מה אתה, כמתכנן מגורים, צריך לקחת בחשבון מעכשיו, אחרי הקורונה ולקראת מגפות עתידיות, שלא חשבת עליו קודם?
"30 שנה שאני מקפיד על גנים פרטים ומרפסות וטרסות, ועל ריאות ירוקות מסביב לפרויקט. היום רואים שזה לא מותרות ולא פריבילגיה, אלא צורך הכרחי".
אתה יכול לחשוב על דבר אחד שישתנה מהיסוד בסגנון החיים והעבודה שלנו בעקבות המגפה, באופן שישפיע על אדריכלי העתיד?
"אני חושב שלטווח ארוך, הצפיפות שאפיינה את הערים הגדולות כמו ניו יורק, הונג קונג ואפילו תל אביב, תיבלם. בארצות הברית רואים בחודשים האחרונים ביקוש אדיר לבתים בפרוורים, הן לצרכי מגורים וגם לבתי קיט. הריצה לעיר תיפסק".
כלומר, הערים ייחלשו?
"ממש לא. פחות צפיפות לא מעיד על חולשה. תראי את פריז, איזו תוססת היא, והיא בצפיפות נורמלית. תל אביב יכולה להיות עיר תוססת ונהדרת, גם בלי מאות גורדי שחקים שמתוכננים בה. הערים תישארנה חזקות, אבל יהיה איזון ונירמול של המצב, באופן שגם יאפשר ניידות שפויה ומערכות עירוניות שמתפקדות טוב יותר. התוצר יהיה איזון לצפיפות, והערך המוסף יהיה תועלת אדירה והתקדמות בהיבטי תחבורה ציבורית, בין אם בכלי רכב שיתופיים ובעתיד הרחוק גם בכלי רכב אוטומטיים.
"לגבי עבודה מהבית, מי שטוען שאנשים יעברו לעבוד מהבית לא קורא נכון את המפה. ככל שעובר הזמן אנחנו רואים שזה בלתי אפשרי, ושיש געגוע אמיתי לחזור לעבודה במשרד. זה ככל הנראה ישנה את ההעמדות וחלוקת השטח הפנימית בתוך המשרדים, כדי שיהיה יותר שטח פר-אדם. לרובנו, עבודת הצוות והמפגש הבינאישי הוא צורך אמיתי. לא נוצרנו כדי לעבוד בנתק".
אילו יכולת לבחור שותף לעבודה על הפרויקט, במי היית בוחר?
"יוהאן סבסטיאן באך, מפני שהמוזיקה שלו והמבנה המתמטי שלה נותנים לי השראה. אם באך עצמו יכול היה להיות נוכח, אני בטוח שהוא היה מעשיר את מה שאני עושה בנוכחותו והשתתפותו".
ולסיום, מה הערך המוסף שאתה מביא איתך לפרויקט הזה?
"בניגוד להביטאט, שעשיתי כנער בן 25, את ההצעה הזאת עשיתי עם 50 שנות ניסיון. אני חושב שככל שאנחנו מתבגרים - כך אני מקווה - אנחנו גם נעשים קצת יותר חכמים ורגישים".
