החלטת הממשלה על הקמת משכן חדש לאקדמיה ללשון העברית בירושלים, שייקרא ״מנווה״, התקבלה כבר ב-2012, אלא שדחיות בביצוע החלטות ממשלה ועיכובי פרויקטים הם דבר שבשגרה בישראל. דווקא עכשיו, אחרי שמונה שנים ובשיאו של סגר הקורונה הראשון, החליטו באקדמיה כי הבשילו התנאים למימוש הרעיון - והכריזו יחד עם התאחדות האדריכלים על תחרות פתוחה לתכנון המבנה.
הרמות גבה על העיתוי הבעייתי, ותהיות בדבר יכולתם של המארגנים לקיים את התחרות כסדרה, התחלפו בפליאה כאשר התברר שלא פחות מ-100 הצעות הוגשו לתחרות האדריכלים. הסגר, שנתפש תחילה כגורם מכשיל, התברר כאלמנט ממריץ ברגע נדיר שבו רוב האדריכלים מושבתים ממלאכה, או לפחות עובדים בקצב נמוך משמעותית.
MKR המשרד המנצח
מתוך מאה ההצעות עלו בודדות לשלב השני, ובסוף המירוץ זכה משרד האדריכלים מייזליץ כסיף רויטמן (בו שותפים גנית מייזליץ כסיף, בן זוגה אודי כסיף, מאור רויטמן, ויגאל טרטקובסקי - שותף עמית). 80 אלף שקל יוענקו למשרד על הזכייה, לצד התקווה שהמבנה אמנם ייבנה במהרה בימינו ולא יישאר על הנייר.
MKR, שמו החדש של משרד האדריכלים התל אביבי, מעפיל פעם אחר פעם לשלבים האחרונים בתחרויות לתכנון מבני ציבור. זכיות בכמה מהן קיבעו את מעמדו כאחד המשרדים הבולטים בתחום זה, עם פרויקטים כמו נמל תל אביב, קאנטרי רמז ושיפוץ הטיילת של תל אביב.
״בניין שהוא גם נוף״, מגדירים הזוכים את ההצעה שלהם למשכן האקדמיה ללשון (שיושבת כיום בגבעת רם), הצעה שמטמיעה את המבנה בטופוגרפיה ובצורתו הייחודית של המגרש שנמצא בקריית המוזיאונים, סמוך לספרייה הלאומית החדשה שמוקמת בימים אלה. שלושת השימושים המרכזיים של הבניין יהיו משרדי עובדים וחוקרים, מוזיאון השפה העברית ובית קפה. השלושה אוגדו תחת קורת גג אחת, אך פועלים באופן עצמאי כשביניהם מפרידים פטיואים ציבוריים מוצלים.
"זו אמנם קורת גג אחת, אבל היא מחברת מרחבים שונים בעלי אופי שונה. יש חללים פתוחים בתוך הגג שמייצרים פטיו, אז למעשה זה מבנה אחד מאוד אוורירי, ובתוכו אתה עובר כמו בטיול במרחבים שונים", תיאר האדריכל אודי כסיף בראיון לערוץ האדריכלות של Xnet עם היוודע הזכייה.
כיכר ציבורית ומערכת שבילים יובילו את המבקרים מרחוב וויז (חניון מוזיאון ישראל וארצות המקרא) ודרך רופין (הספרייה הלאומית) אל מבנה המוקף באכסדרה. הפטיו שייווצר יהיה פתוח ונגיש לציבור הרחב, שלא יידרש להיכנס פנימה כדי ליהנות ממנו. "מי שהולך ברחוב וויז יקבל ליווי של הבניין: פעם מתקרב, פעם מתרחק. יש פה שפה אחת לאורך כל הרחוב", מסביר כסיף.
בפטיו הציבורי מוקמו חנות המוזיאון ובית הקפה, והוא תחום מכיוון צפון במבואה הראשית של מוזיאון העברית. באותו מפלס מתוכננות גלריות המוזיאון, בעוד שבקומה התחתונה יותר מוקמו חדר המליאה של האקדמיה - שם מתקבלות לעתים מזומנות ההחלטות על אימוץ מילים כאלה ואחרות - חדרי ועדות, מרחבי הדרכה והשתלמויות, ואודיטוריום.
מצפור על הגג
המבנה אמור להשתרע על פני כ-9,000 מטרים רבועים בנויים, בתוך שטח חורשה בן כשישה דונמים. הטופוגרפיה השיפועית של המגרש איפשרה לתכנן בקומה התחתונה של המוזיאון יציאה לחצר פטיו נוספת, שתהיה משותפת עם המבנה בן ארבע הקומות שיאכלס את משרדי העובדים והחוקרים.
באקדמיה ללשון העברית ביקשו מהמתמודדים בתחרות לתכנן מצפור. בהתאם להצעה הזוכה, הגג יהיה פתוח לציבור, והגישה אליו תהיה באמצעות מעלית ושביל שיטפס על הגג.
"הבניין הזה הוא הזדמנות מדהימה לעשות את הדבר שהוא במהות העבודה שלנו כמשרד, וזה החיבור בין המבנה לבין הסביבה״, סבורה גנית מייזליץ-כסיף. ״אנחנו רואים את המבנה כשרשרת של חללים פתוחים וסגורים, שמשתלבים כמארג אחד. אחד הדברים המעניינים בתכנון הוא התנועה והסירקולציה. יש פה המשכיות בין המבנים ומגוון של קשרים- אתה יוצא מפה, עולה לגג של זה, חוזר משם… יש הרבה אופציות לתנועה מגוונת בתוכו". כסיף מוסיף, כי "הרעיון הוא שבכל פעם תמצא את עצמך במרחב אחר מבלי שהרגשת שאתה עובר מבניין לבניין".
מה יציע מוזיאון העברית החדש? לא ברור
בהדמיות שאפשר לראות בכתבה, חללי המוזיאון והמבנה הם בהירים, גבוהים ומוזיאליים. במקביל, ניכר כי הם ריקים יחסית, ומדגישים אדריכלות שמתאימה למוזיאון. אבל מה יהיה תוכנו של המבנה הגדול, באופן שיצדיק את הקמתו וימשוך אליו מבקרים?
"עוד לא נבחר אוצר, אנחנו מקווים שזה יקרה בהקדם", מאשרת דורית לרר, מנהלת המיזם של הקמת המנווה. "היינו שמחים וגם שואפים שהאדריכלים יהיו חלק מהפרוגרמה המוזיאלית. אנחנו רואים אותם שותפים, ולא רוצים להפריד בין איזו קופסה לבנה שנותן האדריכל לבין תוכן שבא ומתאים את עצמו לקופסה - שתהיה עבודה משותפת. אני חושבת שזה מאוד מפרה".
אף שהאוצרות לא הייתה חלק מהתחרות, במשרד הזוכה רוצים להאמין שהתוכן לא יהיה החוליה החלשה בפרויקט. לדעתה של מייזליץ-כסיף, "זאת המטרה - לייצר את הכלי הריק שיהיה פתוח להרבה אופציות ושינויים. מהכרותנו עם חללים מוזיאליים, זה נכון לייצר חללים פשוטים שנותנים מקום לאוצרות בתוכם. גם מקום להשתנות, לפי הצרכים של התערוכות".
קצה פתוח נוסף שאותו השאירה האקדמיה לפתחם של הזוכים הוא עניין התב"ע (תוכנית בניין עיר) שטרם אושרה למגרש המורכב. בתב"ע שערך משרדו של האדריכל ארי כהן (שגם כיהן כאחד משופטי התחרות) בעבור האקדמיה והרשות לפיתוח ירושלים, נקבעו כללים עקרוניים מנחים שאליהם נדרשו המתחרים להתייחס. כעת, משנקבעה זהות הזוכים, הם יצטרכו לשוב ולבדוק כי הכללים שקבעו עורכי התחרות יאומצו גם בתב״ע שתאושר בסופו של דבר, ושלא ייגזר עליהם להעביר את המבנה שינויים משמעותיים.
באקדמיה מסבירים את המהלך כחיסכון: לאשר את התב"ע בפעם אחת ולא לעבוד פעמיים. לרר מנמקת: "התחלנו בתהליך של הכנת תב"ע דרך הרשות לפיתוח ירושלים, והגענו להבנות. החלטנו לעשות את התהליך אחרי שיש עקרונות שאושרו על ידי מתכנן המחוז ומהנדס העיר, שנתנו לנו אור ירוק, ׳צאו לתחרות׳. בכללי התחרות כתוב שהתב"ע עדיין לא אושרה ואלו העקרונות. אפילו כתבנו שם שהמציעים יכולים לחרוג מהעקרונות, אם יש לזה נימוק טוב״.
השופטים רצו רפפות ואכסדרות
בסופו של תהליך, את ההצעה הנבחרת בחרו אנשי האקדמיה ללשון העברית, ללא צוות השיפוט המקצועי שבו השתתפו אדריכלים ואנשי תכנון בראשות האדריכל הוותיק ברוך ברוך. אנשי המקצוע הופעלו רק בשלב הראשון והאנונימי של התחרות, כנראה מתוך חשש לניגוד עניינים בברנז׳ה האדריכלית הצפופה של ישראל.
נדמה, כי ההדמיות של הצוותים שחולקים ביניהם את המקומות השני והשלישי חושפות את החזון העיצובי שאליו שאפו להגיע בצוות השיפוט: לא לקיר המסך ולא לקופסאות הזכוכית. בארבע מתוך חמש ההצעות שעלו לשלב השני תוכננו חזיתות עם רפפות ("לוברים" - מערכות הצללה אנכיות) ושדרות עמודים, כחלק מרכזי בעיצוב החזיתות. שלוש מתוך חמש ההצעות הציעו גם גג שאפשר להשתמש בו לפעילויות שונות, בדומה למה שתוכנן בהצעה הזוכה.
את המקום השני, עם פרס בסך 60 אלף שקלים, חולקים שני צוותי אדריכלים: אסף לרמן, דניאל פינקלשטיין ואלווירה טורק הציעו מערכת של חמישה מבנים ומערכת גשרים המחברת ביניהם; מיכאל פלד ודניאל שטרסבורגר הציעו מבנה המשתלב היטב במפלס הטופוגרפיה, וגג איקוני שמציע טריבונות לאירועים והתכנסויות באוויר הפתוח.
ההצעה של אסף לרמן בשיתוף דניאל פינקלשטיין ואלווירה טורק:
ההצעה של דניאל שטרסבורגר ומיכאל פלד:
את המקום השלישי ופרס של 30 אלף שקלים חולקים גם כן שני צוותים: האדריכלים גיא מרגלית ויעל מרגלית-לקשטיין תכננו שלושה מבנים עם מגרעות בנפחים ליצירת מרפסות וחללי חוץ המאורגנים סביב פטיו; הצעתם של רם קפלן וניר עובדיה בולטת בשונותה לעומת שאר ההצעות, בהיותה היחידה שמציעה לבנות את המנווה כמסה אחת, עם חלוקה ברורה בחזיתות לפרוגרמות וטריבונות בלב המבנה.
ההצעה של גיא מרגלית ויעל מרגלית-לקשטיין:
ההצעה של רם קפלן וניר עובדיה:
בציון לשבח ובפרס בסך 8,000 שקלים זכו הצעותיהם של טיטו-אומן ושל יואב השמשוני.
עברית שפה קשה לגיוס תקציב
המשבר הכלכלי העולמי מציב סימן שאלה סביב ההיתכנות של קידום הפרויקט ומימושו. לוח הזמנים של האקדמיה ללשון העברית הוא שאפתני למדי - לחנוך את המנווה ב-2025 - אך המשאלה הזו זקוקה לנס כדי להתגשם.
התקציב הדרוש לפרויקט הוערך כבר ב-2014 בכ-150 מיליון שקלים, ובינתיים - טרם אושרה התב״ע וטרקטורים עלו על השטח - תפח האומדן ב-50 מיליון שקלים נוספים. האקדמיה ללשון העברית היא מוסד עם ערך תרבותי גבוה, וערך תקציבי תפעולי נמוך.עם תקציב שנתי בסך כ-11 מיליון שקלים שמגיע ממשרד התרבות, המאגר הכספי רחוק מהסכומים שנדרשים לבניית המנווה, לתפעולו ולאחזקתו בטווח הארוך. את מבטחה שמה האקדמיה בתקציב חיצוני, שעיקרו נדבנים אוהבי ישראל ואוהבי עברית, אגודת שוחרים וסיוע ממשלתי נוסף.
בשעה שהכוכבים הסתדרו היטב לאקדמיה בכל הקשור למידת ההתעניינות של האדריכלים בתכנון הפרויקט, נתוני הפתיחה של האתגר הכלכלי אינם מבשרים טובות כרגע. בסוף 2017 הצליחה האקדמיה לגייס פחות מ-10 מיליון שקלים בעבור משכנה העתידי, ולפחות חלק מהכסף כבר שולם לאנשי מקצוע העוסקים בתכנון המקדים. בשלוש השנים שחלפו מאז, לא ברור מהו הסכום שהצליחו באקדמיה לגייס.
על הקשיים בגיוס הכספים אפשר ללמוד מדבריו של נשיא האקדמיה, פרופ' משה בר-אשר, שאמר בישיבת התקציב השנתית של 2018: "לפי עצה, פנינו לכל הידידים להרים תרומה לאקדמיה. המייעץ אמר שלבטח נקבל רבע מיליון שקל. שלחנו בקשה ל-150 ידידים, וסך כל התרומות הגיע ל-10,000 שקל". זה היה לפני שמגפת הקורונה הנחיתה מכה קשה על תרומות באשר הן.
עמותה בגירעון. גם הממשלה
אגודת השוחרים אמורה להיות זרוע משמעותית בגיוס הכספים למנווה, אך ספק אם הכספים זורמים ממנה כמצופה. בדוחותיה הכספיים ל-2019, היא הייתה נתונה בגירעון בסך כ-55 אלף שקלים. באותה ישיבת תקציב לשנת 2018 סיפרה בבדיחות מנכ"לית האקדמיה, טלי בן יהודה: "לו היינו מקבלים 10% מן ההבטחות שניתנו לנו, היינו מוסד עשיר".
בתקופת המשבר העמוק ביותר שעבר על עולם התרבות והאמנות בישראל (ובעולם כולו), מוזיאונים ומוסדות תרבות פעילים נמצאים על סף פשיטת רגל, והספרייה הלאומית סגרה זמנית את שעריה והוציאה את העובדים לחל״ת לראשונה בהיסטוריה (בשעה שהיא בונה משכן מפואר). הגירעון העצום שמדינת ישראל צועדת אליו בוודאי לא ישאיר הרבה לאקדמיה ללשון העברית, עם כל הכבוד להבטחות הממשלה ב-2012.
דורית לרר שומרת על אופטימיות: "הפרויקט הזה הוא ארוך טווח. בניין לא מקימים בשלושה חודשים. זה פרויקט שהתחיל כבר לפני לא מעט שנים, ומן הסתם ייקח עוד כמה שנים להשלים אותו. מה יהיו ההשלכות הכלליות של הקורונה? כמה זמן זה יימשך? ואיך העולם משתנה בעקבות הקורונה? את זה אף אחד מאיתנו לא יודע. ככל שנתקדם בתכנון, יש דברים שיילקחו בחשבון״.
״בעיקרון, אנחנו חושבים שעידן הקורונה והסגר רק הדגישו כמה אנשים רוצים לצאת מהבית ולהיות במקומות אמיתיים, וכמה שתערוכה ב׳זום׳ זו לא חוויה. אנחנו אופטימיים וחושבים שהנושא של העברית והמיזם המיוחד הזה, כולל המוזיאון לעברית, הם דברים שמאוד מושכים את הציבור, ואנחנו יודעים שהציבור מתעניין מאוד במה שיש לנו להציע - במיוחד במרשתת וברשתות החברתיות. זה גם נושא לאומי-תרבותי מהמעלה הראשונה".
ובכל זאת, נכון ל-2018 הושגו קצת פחות מ-10 מיליון שקלים, וזהו פער ניכר ביחס לתקציב הפרויקט. מה תעשו?
"עד היום עסקנו באיסוף כסף שיאפשר את התכנון. כמובן שקשה מאוד לגשת לתורמים ללא תוכנית אדריכלית. אין לנו הבטחה ממשלתית למספר כלשהו, לצערנו, וגם המצב בארץ עם שלוש מערכות בחירות לא הקל על אף אחד להעביר החלטות ממשלה או לקדם תוכניות. בעניין התורמים הפרטיים, אנחנו במגעים ולא נחשוף אותם פה. הכספים יבואו, אנחנו מקווים, בתקצוב ממשלתי, כפי שנעשה בתקצוב של תאגידים ומוסדות שהממשלה משתתפת בהקמתם, וכמובן תורמים, שזה עלינו להביא אותם. אין לזה קשר לתקציב השוטף".
את ההדמיות שמופיעות כאן ישלחו באקדמיה לתורמים ולגורמים פוליטיים, כדי שאלה יפעילו את כוחם או יפתחו את כיסם. בינתיים, החורשה הוותיקה בין מוזיאון המדע למוזיאון המקרא לא תיכרת. נותר להמתין ולראות מי מהשכנים שמתוכננים לקום כאן יקבל את הכסף הדרוש וייבנה ראשון - מנווה האקדמיה או מוזיאון הטבע שמחכה הרבה יותר.
