יצירת הביכורים שלי: 4 אדריכליות בולטות חוזרות לבניין הראשון שיצרו

    דיזנגוף סנטר, מפעל ענק ביבנה, חנות טולמנס ובית הסופר דוד שיץ: עליזה טולדו, עדה כרמי-מלמד, גנית מייזליץ ונילי פורטוגלי פותחות את תיק העבודות שסללו להן את הדרך

    מיכאל יעקובסון

    |

    17.05.18 | 12:49

    את ''דיזנגוף סנטר'', שחולל מהפכה בהרגלי הצריכה של הישראלים, הגתה עליזה טולדו, שגדלה באזור והתגוררה בו (באדיבות עליזה טולדו)
    את ''דיזנגוף סנטר'', שחולל מהפכה בהרגלי הצריכה של הישראלים, הגתה עליזה טולדו, שגדלה באזור והתגוררה בו (באדיבות עליזה טולדו)
    היא עיגלה את מפגשי החזיתות בפינות הרחובות ויצרה שיפוע קל לאורך המעברים, באופן שמכניס את הרחובות פנימה והחוצה - הישג שהופך עד היום את דיזנגוף סנטר למקום אהוב על כל תושבי העיר והמדינה בכלל (באדיבות עליזה טולדו)
    היא עיגלה את מפגשי החזיתות בפינות הרחובות ויצרה שיפוע קל לאורך המעברים, באופן שמכניס את הרחובות פנימה והחוצה - הישג שהופך עד היום את דיזנגוף סנטר למקום אהוב על כל תושבי העיר והמדינה בכלל (באדיבות עליזה טולדו)
    עדה כרמי-מלמד, להבדיל, תכננה את מפעל הענק ''אראל אלקטרוניקה'' ביבנה. ההתמקדות שלה באור, כמרכיב יסוד באדריכלות, ניכרת כבר ביצירת הבכורה שלה (צילום: עדה כרמי מלמד אדריכלים)
    עדה כרמי-מלמד, להבדיל, תכננה את מפעל הענק ''אראל אלקטרוניקה'' ביבנה. ההתמקדות שלה באור, כמרכיב יסוד באדריכלות, ניכרת כבר ביצירת הבכורה שלה (צילום: עדה כרמי מלמד אדריכלים)
    ללא מחיצות, היא הכניסה אור שמש לא ישיר פנימה והשתמש בעמודים דקים ותמירים (צילום: עדה כרמי מלמד אדריכלים)
    ללא מחיצות, היא הכניסה אור שמש לא ישיר פנימה והשתמש בעמודים דקים ותמירים (צילום: עדה כרמי מלמד אדריכלים)
    מתוך התוכניות שעשתה כרמי-מלמד למפעל, שהיה בבעלותה של משפחת התעשיינים קליר. שקיעת ענף הטקסטיל הביאה לגוויעתו (תוכנית: עדה כרמי מלמד אדריכלים)
    מתוך התוכניות שעשתה כרמי-מלמד למפעל, שהיה בבעלותה של משפחת התעשיינים קליר. שקיעת ענף הטקסטיל הביאה לגוויעתו (תוכנית: עדה כרמי מלמד אדריכלים)
    אחרי 6 שנים בלונדון, חזרה גנית מייזליץ עם בן זוגה אודי כסיף לארץ ומיד קיבלו עבודה ראשונה: לעצב את חנות טולמנס בהרצליה פיתוח (צילום: עודד אנטמן)
    אחרי 6 שנים בלונדון, חזרה גנית מייזליץ עם בן זוגה אודי כסיף לארץ ומיד קיבלו עבודה ראשונה: לעצב את חנות טולמנס בהרצליה פיתוח (צילום: עודד אנטמן)
    את המדרגות המרכזיות המקשרות בין שתי קומות החנות הם יצרו באמצעות יציקות פלדה בתבניות חול, בטכניקה שאודי כסיף השתלם בה בסדנאות מתכת בלונדון (צילום: עודד אנטמן)
    את המדרגות המרכזיות המקשרות בין שתי קומות החנות הם יצרו באמצעות יציקות פלדה בתבניות חול, בטכניקה שאודי כסיף השתלם בה בסדנאות מתכת בלונדון (צילום: עודד אנטמן)
    ביתו של הסופר דוד שיץ בשכונת בקעה ירושלים נמסר לאדריכלית הצעירה נילי פורטוגלי, כעבודה ראשונה. כמו בשאר העבודות המוצגות כאן, אפשר לראות איך מתחילה פה טביעת יד אישית (צילום: נילי פורטוגלי)
    ביתו של הסופר דוד שיץ בשכונת בקעה ירושלים נמסר לאדריכלית הצעירה נילי פורטוגלי, כעבודה ראשונה. כמו בשאר העבודות המוצגות כאן, אפשר לראות איך מתחילה פה טביעת יד אישית (צילום: נילי פורטוגלי)

    ראשוניות היא רגע שאליו משתוקקים לחזור, וכשמדובר באדריכלים, העבודה הראשונה בחיים המקצועיים היא לא רק הישג משמעותי בדרך, אלא שלב משמעותי בגיבוש שפה אישית. כאשר מתבוננים בעבודות מוקדמות של אדריכלים מנוסים, מזהים התלהבות – אך גם זהירות. דרכן אפשר לזהות את הנושאים שמעסיקים אותם, בדרך כלל מכאן והלאה. יש מי שהחוויה העירונית הופכת למוטיב מרכזי ביצירתו, יש כאלה שמתעמקים באור או בחומריות, ויש מי שמבקש ליצור את המקום הנעים ביותר שימשוך אנשים לשוב אליו.

     

    ויש גם אדריכלים ואדריכליות שזוכים לתכנן, כבר בראשית דרכם, פרויקטים מורכבים ביותר. עליזה טולדו, למשל, תכננה את דיזנגוף סנטר בתל אביב. עדה כרמי-מלמד תכננה את מפעל "אראל אלקטרוניקה" ביבנה. ברוב המקרים, מתנסים תחילה בעבודות קטנות, כמו בני הזוג גנית מייזליץ ואודי כסיף שתכננו חנות רהיטים בהרצליה, או נילי פורטוגלי שתכננה בית מגורים בירושלים. יש מי שזכה להיוולד למשפחת אדריכלים ובמשרד המשפחתי הוא מתחיל את דרכו, ויש מי שצריך להתאמץ מאוד כדי להשיג עבודה ולהתפלל למזלו הטוב.

     

    חג הביכורים הוא הזדמנות לחזור עשרות שנים אחורה, ולהביט בעבודות ביכורים של אדריכליות בולטות כדי ללמוד מההזדמנות, מהתעוזה, מהצניעות ומהפשטות שאפיינו את עבודתן המוקדמת. לא פעם, הן נשחקו בעבודתן המאוחרת. כאן הן נמצאות בהחלט.

     

    עדה כרמי-מלמד: מפעל אראל אלקטרוניקה, יבנה, 1983

     

    הקשר בין משפחת התעשיינים קליר לבין משפחת האדריכלים כרמי היה הדוק במיוחד בשנות ה-60, והוא השתלשל במורד הדורות המשפחתיים. זה התחיל בדב כרמי, שתכנן לאברהם קליר וילה בשכונת תל גנים ברמת גן. אחר כך הוזמן הבן רם כרמי לתכנן את מפעל "ארגמן" ביבנה, שהתמחה בצביעה ובאשפרה של טקסטיל (עד אז שכן המפעל בבניין בסגנון הבינלאומי ברחוב ז'בוטינסקי בבני ברק, כיום "מכון מור"), ובמקביל תכנן בסביון את ביתו של הבן, שמעון קליר. לבסוף הוזמנה הבת, עדה כרמי-מלמד, לתכנן את מפעל "אראל אלקטרוניקה" שהוקם אף הוא ביבנה והיה חלק ממפעל "ארגמן" ומהעסק המשפחתי. "אראל" עסק במחשוב התהליך של הצביעה והאשפרה, והיה למעשה מפעל היי-טק.

     

    מפעל אראל אלקטרוניקה ביבנה, יצירת הביכורים של עדה כרמי-מלמד. היום: אולם חתונות (צילום: עדה כרמי מלמד אדריכלים)
      מפעל אראל אלקטרוניקה ביבנה, יצירת הביכורים של עדה כרמי-מלמד. היום: אולם חתונות(צילום: עדה כרמי מלמד אדריכלים)

      התוכניות של כרמי-מלמד למפעל התייחסו למפעל שנמצא ממול, של אותה משפחה, שאותו תכנן האח רם כרמי (תוכנית: עדה כרמי מלמד אדריכלים)
        התוכניות של כרמי-מלמד למפעל התייחסו למפעל שנמצא ממול, של אותה משפחה, שאותו תכנן האח רם כרמי(תוכנית: עדה כרמי מלמד אדריכלים)

         

        "הפרויקט התחיל כהמשך לפרויקט של רמי", נזכרת האדריכלית עדה כרמי-מלמד. "רמי עשה את מפעל ארגמן שזה אחד הפרויקטים היפים שלו, מפעל שכולו בטון חשוף ובלוקים. הקונספט הארכיטקטוני שייחד את 'ארגמן' התבטא במפלס תנועת עובדי המפעל, שהתרומם מעל מפלס הרחוב ששירת את קומות הייצור. זה היה חידוש ואני למדתי ממנו. לכן, ב'אראל' הפרדתי בין אולם הייצור ובין האדמיניסטרציה. השתמשתי בשפה הארכיטקטונית השגורה במפעל 'ארגמן', שפה של בלוקים ובטון חשוף".

         

        לבניין תכננה כרמי-מלמד שלד, שקיבל ביטוי בחזיתות ויצר בו קצב. למעשה, היא תכננה שני מפעלים צמודים, כשכל אחד מהם תוכנן להיבנות בצורת משולש ישר-זווית ויחד ליצור ריבוע שלם. אלא ששקיעתו של ענף הטקסטיל גדעה את התוכניות ופעילות המפעל צומצמה. לבסוף נבנה רק מפעל אחד מבין השניים שתוכננו, והשלמות מעולם לא התממשה.

         

        "באראל רואים שאני מתחילה להתעסק עם האור בצורה רצינית", מוסיפה כרמי-מלמד. "השדרה שיוצרת דופן למפעל מכניסה אור למשרדים וגם לשטחי הרווחה של העובדים. תחילתה של השדרה היא במהלך מדרגות חגיגי שעולה מהרחוב, וממנו יש קשר עין עם מפעל ארגמן שנמצא מעבר לכביש. סוף השדרה הוא חדר האוכל של העובדים".

         

        השדרה המרכזית מכניסה אור פנימה (תוכנית: עדה כרמי מלמד אדריכלים)
          השדרה המרכזית מכניסה אור פנימה(תוכנית: עדה כרמי מלמד אדריכלים)

          העיסוק באור הוא חלק בלתי נפרד מהזהות המקצועית של כרמי-מלמד, כלת פרס ישראל לאדריכלות, עד היום (צילום: עדה כרמי מלמד אדריכלים)
            העיסוק באור הוא חלק בלתי נפרד מהזהות המקצועית של כרמי-מלמד, כלת פרס ישראל לאדריכלות, עד היום(צילום: עדה כרמי מלמד אדריכלים)

             

            לאורך השדרה נשתל דשא וגינון, ובחלקה המרכזי קישרה מצד אחד אל המשרדים וחדרי הישיבות ומצד שני השקיפה אל הקומה התחתונה והכפולה בגובהה, שאיכלסה את אולם הייצור הגדול. האולם נהנה מאור שמש לא ישיר, שחדר מבעד לפתחים נסתרים בתקרה, ולא היו בו מחיצות – כולו היה פתוח ומרושת בעמודי פטרייה דקים ותמירים. פיזור ועיצוב העמודים הזכיר את אולם האדמיניסטרציה המרהיב שתכנן האדריכל האמריקאי פרנק לויד רייט לחברת ג'ונסון וואקס בשיקאגו, והד לו ניתן למצוא בטרמינל היוצאים בנתב"ג, שהיה פרויקט מאוחר יותר בתכנונם המשותף של האחים כרמי.

             

            עם חנוכת הבניין החדש של "אראל", שפעל עד אז באולמות לא הולמים מעברו השני של הכביש, היה מפעל "ארגמן" על החברות-הבנות שלו בשיאו ונחשב לפאר תעשיית הטקסטיל הישראלית. "ארגמן" העסיק כ-600 עובדים ו"אראל" כ-200. בתחומי המפעל פעל בית ספר "אורט" התעשייתי, שרבים מבני יבנה למדו בו. בסוף שנות ה-90 הידרדר מצבו של המפעל עד לסגירתו הסופית בשנת 2000. כעבור עשור פירסמה האדריכלית ד"ר טלי חתוקה את הספר "המפעל – על ארכיטקטורה ותעשייה בארגמן, יבנה" (רסלינג), הבוחן את סביבות העבודה בישראל מבעד לסיפור עלייתו ונפילתו של המפעל.

             

            עוד פרויקטים של עדה כרמי-מלמד:

             

            במרכז הבינתחומי הרצליה (צילום: אביעד בר נס)
              במרכז הבינתחומי הרצליה(צילום: אביעד בר נס)

              מתחם ראש הממשלה בירושלים (מתוך mavat.moin.gov.il)
                מתחם ראש הממשלה בירושלים(מתוך mavat.moin.gov.il)

                מפעל סודה סטרים ברהט (צילום: אורן אלדר)
                  מפעל סודה סטרים ברהט(צילום: אורן אלדר)

                   

                  ובית אבי חי בירושלים. עדה כרמי-מלמד מצולמת מימין (צילום: מיכאל יעקובסון)
                    ובית אבי חי בירושלים. עדה כרמי-מלמד מצולמת מימין(צילום: מיכאל יעקובסון)

                     

                    "אראל היה הפרויקט הראשון שלי בארץ והתחלתי לעבוד עליו עוד לפני שנסעתי לארה"ב", מציינת כרמי-מלמד. "עבדתי אצל רומלדו ג'ורגולה, אחר כך אצל ריצ'רד מאייר והתחלתי ללמד באוניברסיטת קולומביה. הייתי באה לארץ לחופשים ארוכים כדי לעשות פיקוח". היא נותרה בארה"ב לא פחות מ-16 שנה, וחזרה לישראל רק לקראת העבודה המשותפת עם אחיה על התחרות לתכנון בניין בית המשפט העליון בירושלים, שתעניק לשניהם את פרס ישראל.

                     

                    מאז תכננה בין השאר את קמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, את ההוספיס במרכז רפואי שיבא, את בית הספר לרפואה ובית הספר למדעי החיים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, את הפקולטה ללימודי מינהל עסקים וממשל במרכז הבינתחומי הרצליה, את בית אבי חי בירושלים ואת מפעל סודה סטרים ברהט. כיום מצוי בביצוע "פרויקט אלמוג" - משרד ומעון ראש הממשלה בירושלים.

                     

                    מייזליץ-כסיף: טולמנס, הרצליה פיתוח, 1995

                     

                    משרד האדריכלים מייזליץ-כסיף פרץ לתודעה הודות לפרויקטים ציבוריים שמייצגים התחדשות עירונית: בתל אביב הם חידשו את הנמל ואת ספריית בית אריאלה, במפגש הרחובות ארלוזורוב ורמז בצפון הישן של העיר תיכננו מרכז חינוכי לילדים, ובצמוד אליו הם משלימים כיום מרכז ספורט עם בריכה. לאחרונה השלימו את מוזיאון אנז"ק בבאר שבע, את חוף עכו, רצועת החוף באילת והטיילת המרכזית בחוף תל אביב.

                     

                    ב-1994 חזרו גנית מייזליץ-כסיף ואודי כסיף מלונדון, אחרי שש שנים שבמהלכן למדו, לימדו ועבדו במשרדי אדריכלים מקומיים, ופתחו כאן משרד אדריכלים עצמאי. הודות לקשר של אחיה של גנית עם תמרה וג'ף טולמנס, הבעלים של חנות הרהיטים ברחוב המנופים בהרצליה פיתוח, התקבלה במשרד העבודה הראשונה.

                     

                    מעקה מענפי ערבה שנקלעו במקום. בתקציב מוגבל ובלוח זמנים, ''חשבנו מה אפשר לעשות והתחלנו להמציא'' (צילום: עודד אנטמן)
                      מעקה מענפי ערבה שנקלעו במקום. בתקציב מוגבל ובלוח זמנים, ''חשבנו מה אפשר לעשות והתחלנו להמציא''(צילום: עודד אנטמן)

                       

                      שטח החנות השתרע על פני שתי קומות וכלל 1,700 מ"ר של שטחי תצוגה. "הם היו לקוחות מדהימים וזה היה פרויקט מגניב, כי תכלס הגענו מלונדון, באנו עם תיאוריות רדיקליות מכאן ועד הודעה חדשה, וכאילו אמרו לנו 'יאללה לעבודה'", נזכרת מייזליץ-כסיף, ובקולה נשמע געגוע. היד החופשית שקיבלו מהלקוחות, היא מספרת, איפשרה לעשות ניסויים בחומרים, כדי לחקור ולפתח – בתקציב מוגבל ובלוח זמנים לחוץ – את הנושאים והאמצעים שמעסיקים אותם.

                       

                      "לרצפה הם נתנו לנו תקציב של 45 דולר למ"ר", מספרת מייזליץ-כסיף. "חשבנו מה אפשר לעשות והתחלנו להמציא. זה התחיל מתבניות חד-פעמיות של עוגות וכל מיני תערובות של בטון לבן, גילינו את הקוורץ שמשתמשים בו כחומר נגד שחיקה ומצאנו קבלן בגליל שעשה לנו ניסויים ליד הבית שלו. פיתחנו רצפת הליקופטר (רצפת בטון מוחלק, מ"י), שעד היום נמצאת בחנות גם אחרי השיפוץ המאסיבי שנערך לפני שנתיים". את אותה רצפה מטולמנס הם ביצעו בפרויקטים עתידיים רבים, כמו בחנות המנורות "אקסלוסיב", בחנויות האופנה "אניק" וגם בבית המגורים שלהם עצמם.

                       

                      כדי לחסוך ברכישת גופי תאורה, יצרו נישות של הסתרה שאיפשרו את השימוש בגופים הזולים ביותר ועדיין לקבל אפקט אלגנטי לתאורת האולם. את המדרגות המרכזיות המקשרות בין שתי קומות החנות הם יצרו באמצעות יציקות פלדה בתבניות חול, בטכניקה שאודי כסיף השתלם בה בסדנאות מתכת בלונדון. רוחב המדרגות נועד להקל על המעבר, לאפשר מבט רחב על החנות ולעודד את המבקרים לטפס לקומה העליונה.

                       

                      לחזור אחרי שש שנים עם תיאוריות אקדמיות, ''ויאללה לעבודה'' (צילום: עודד אנטמן)
                        לחזור אחרי שש שנים עם תיאוריות אקדמיות, ''ויאללה לעבודה''(צילום: עודד אנטמן)

                         

                        בני הזוג הזמינו את הרצל אוסטר מקיבוץ בית ניר, מומחה לשזירת סלים, שקלע במקום את המעקה למדרגות מענפי ערבה. לאורך הקירות, הניחו בתעלות חלוקי נחל שיצרו חציצה בין רצפת הבטון לבין הקירות והדגישו את חומריותם של הרהיטים בתצוגה. "הייתה הקפדה על כל פרט, וכל האלמנטים היו Custom made", מדגישה מייזליץ-כסיף, "החל מידיות הכניסה ששילבו מוטות עץ עם אלמנטים חרוטים מפלדה שתוכננו ויוצרו במיוחד לחנות, דרך פרזול ייעודי לתלייה נסתרת של המדפים, ועד לתכנון מערכות המידוף של חנות הכלים בשילובי נירוסטה וזכוכית".

                         

                        "אולמות התצוגה תוכננו להיות רקע רגוע שאינו כופה את עצמו על המהלכים בחנות", כתבו השניים בטקסט שפורסם לאחר השלמת העבודה ב-1995. "האור הבהיר והלא ישיר וכן אופיים הבהיר של הרצפה המיוחדת, הקירות וגרם המדרגות המרכזי פועלים כמעט כמרחב לימינאלי".

                         

                        את החיפוש אחר פרטים ייחודיים רואים גם בנמל ת''א, עם גופי התאורה וצורניות הדק (צילום: Mario Troiani/Shutterstock)
                          את החיפוש אחר פרטים ייחודיים רואים גם בנמל ת''א, עם גופי התאורה וצורניות הדק(צילום: Mario Troiani/Shutterstock)

                           

                          אחת העבודות הטריות של המשרד: מוזיאון חללי אנז''ק בבאר שבע (צילום: אורן אלדר)
                            אחת העבודות הטריות של המשרד: מוזיאון חללי אנז''ק בבאר שבע(צילום: אורן אלדר)

                             

                            כמעט 25 שנה לאחר מכן מציינת מייזליץ-כסיף, כי רבים מהמאפיינים של גישת התכנון שהובילה לעיצוב החנות ההיא, ממשיכים ללוות אותם גם היום – אם מדובר בהמצאה של אלמנטים מקוריים לכל פרויקט, פיתוח פרטי ריהוט ייחודיים, חיפוש חומרים הולמים, וכל מה שמוביל לשימוש פתוח לפרשנות ששואף כהגדרתם "להרחיב את הלב" של מי שמשתמש בו. ביטוי לכך אפשר למצוא בעיצוב נמל תל אביב, עם הספסלים וגופי התאורה שמזוהים איתו. כך גם במצללות ובטריבונות בטיילת תל אביב המשופצת, ובקיר רפפות-העץ הענקי במרכז החינוכי ברחוב ארלוזורוב.

                             

                            נילי פורטוגלי: בית הסופר דוד שיץ, ירושלים, 1978

                             

                            "חזרתי לארץ אחרי לימודים ב-AA בלונדון, וזה היה הפרויקט הראשון שלי כעצמאית", נזכרת האדריכלית נילי פורטוגלי. "הסופר דוד שיץ היה ידיד שלנו, והייתה לו יחידה של חדר וחצי עם חצר קטנה בשכונת בקעה, שגם אנחנו גרנו בה באותו זמן".

                             

                            פורטוגלי התפרסמה מאוחר יותר בשני פרויקטים סמוכים בלב העיר תל אביב - מרכז המוזיקה והספרייה ע"ש פליציה בלומנטל בכיכר ביאליק, ומרכז יום לקשיש ברחוב רש"י. בעבודת הביכורים שלה אפשר למצוא ניצנים לגישתה העתידית, שמתבססת על דפוסים ושבאה לידי ביטוי בשני הפרויקטים הבולטים האלה ובאחרים שלה. את הגישה הזו הכירה בברקלי, תחנתה הבאה, ובעבודתה המשותפת עם האדריכל כריסטופר אלכסנדר.

                             

                            בביתו של שיץ, שהיה מבנה אבן קטן עם קמרונות וחצר שעמד בה עץ לימון, פורטוגלי הייתה צריכה לעשות תוספת בנייה. "בניגוד לפרקטיקה הרגילה שמורידה את הכל כדי להיות חופשיים, החלטתי לעשות את ההרחבה סביב העץ", היא נזכרת. "לקחתי גיר אדום וסימנתי את מרחב המחיה של העץ, וכך קבעתי את התוספת". בסופו של דבר היא קראה לפרויקט "הבית מסביב לעץ הלימון".

                             

                            סימנה בגיר את מרחב המחיה של עץ הלימון, וכך קבעה את תוספת הבנייה (צילום: נילי פורטוגלי)
                              סימנה בגיר את מרחב המחיה של עץ הלימון, וכך קבעה את תוספת הבנייה(צילום: נילי פורטוגלי)

                               (תוכנית: נילי פורטוגלי)
                                (תוכנית: נילי פורטוגלי)

                                 

                                אחרי הסימון, היא ניגשה לבית הקטן וניקתה אותו מכל תוספת ושינוי שפגעו ביופיו. היא חשפה בקירות-הפנים הרבה נישות בגדלים שונים שנסתמו במהלך השנים. בעל הבית, שהיה חובב ארכיאולוגיה, בחר להציג בהן חלק מהאוסף שצבר. לאחר מכן המשיכה ובנתה את האגף החדש, שבו שמרה על אופיו של האגף הוותיק תוך שהיא משתמשת באבן דומה לזו ששימשה לבניית החלק הוותיק. את האגף החדש סיימה בגג רעפים, שאיפשר למשפחה להקים חדר נוסף. כמו כן, הקימה מדרגות אבן שהובילו לגג האגף הוותיק שהיה שטוח, והקימה שם סוכת גפן שהפכה ל"סלון פתוח".

                                 

                                ביתו של הסופר דוד שיץ בבקעה, ירושלים. פרויקט הביכורים של פורטוגלי (צילום: נילי פורטוגלי)
                                  ביתו של הסופר דוד שיץ בבקעה, ירושלים. פרויקט הביכורים של פורטוגלי(צילום: נילי פורטוגלי)

                                  יחס של כבוד לעץ שנעדר מאדריכלות המגורים הנוכחית בישראל, ברוב המקרים (צילום: נילי פורטוגלי)
                                    יחס של כבוד לעץ שנעדר מאדריכלות המגורים הנוכחית בישראל, ברוב המקרים(צילום: נילי פורטוגלי)

                                     

                                    כשהיא נזכרת בעבודתה הראשונה, היא סבורה שקשר אישי הוא מה שמביא עבודה במקרים רבים. "לגברים יש יותר קשרים, כי הם יוצרים אותם בתקופת הצבא, ולכן הם מקבלים לדעתי הרבה יותר עבודות", היא אומרת. "לי לא היו הרבה חברים, אבל היה לי מזל ונפתחו לי דלתות".

                                     

                                    בשנים האחרונות הפסיקה פורטוגלי לתכנן, וצללה להפקת הסרט התיעודי "ואת הסמטה היא סיידה בתכלת", שהוא המשך ישיר ליצירתה. דרכו היא חושפת את המרכיבים שהופכים אתר למקום ביתי שנעים לחזור אליו, בדומה לעבודת הביכורים שיצרה למשפחת שיץ בירושלים. הסרט יוקרן בסינמטק תל אביב ב-16, 27 ו-29 במאי, ובראש פינה יוקרן ב-6 ביוני.

                                     

                                    פורטוגלי בבניין שתכננה ברחוב דבורה הנביאה בצפון ת''א (צילום: גדעון לוין)
                                      פורטוגלי בבניין שתכננה ברחוב דבורה הנביאה בצפון ת''א(צילום: גדעון לוין)

                                       

                                      עליזה טולדו: דיזנגוף סנטר, תל אביב, 1977

                                       

                                      "הייתי בת 31 ובסיום חופשת הלידה", נזכרת האדריכלית עליזה טולדו כיצד התחיל פרויקט חייה בחורף 1970, כשהחליטה לא לחזור מחופשת הלידה אל עבודתה במשרד האדריכלים של רם כרמי, שם עבדה בין השאר על מפעל "ארגמן" שהוזכר בתחילת הכתבה.

                                       

                                      באותו תקופה הציע יהושע רבינוביץ, ראש עיריית תל אביב, למשפחת פילץ לרכוש מידי קבוצת יזמים מקנדה את המגרש הגדול במפגש הרחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג'. כרמי, שהיה אדריכל-הבית של המשפחה ותכנן לה בין השאר את התחנה המרכזית החדשה, קיבל באופן טבעי את הפרויקט. אך קודם לכן, החליטו במשפחת פילץ לבחון את ניצול השטח ולכן בחרו למסור את העבודה המקדימה דווקא לטולדו, שהייתה מיודדת עם המשפחה.

                                       

                                      הצריפים של נורדיה שחוסלו לטובת דיזנגוף סנטר. מאחוריהם, הבניינים שאיכלסו את המפונים (צילום: דוד רובינגר)
                                        הצריפים של נורדיה שחוסלו לטובת דיזנגוף סנטר. מאחוריהם, הבניינים שאיכלסו את המפונים(צילום: דוד רובינגר)

                                         

                                        כך הגתה עליזה טולדו את דיזנגוף סנטר, שנמסר לידיה במקום לרם כרמי. את המגדלים היא לא זכתה לתכנן (חתך: נורברטו קהאן)
                                          כך הגתה עליזה טולדו את דיזנגוף סנטר, שנמסר לידיה במקום לרם כרמי. את המגדלים היא לא זכתה לתכנן(חתך: נורברטו קהאן)

                                           

                                          "גדלתי וחייתי בתל אביב, וגם כשהייתי ילדה וגרנו בסביבה, כמעט כל ערב היינו יוצאים לטייל בדיזנגוף", היא מספרת על הקשר שלה למקום. "בשבילי ,לתכנן את הרחוב שאני אוהבת היה משהו מיוחד, מה גם שכמה שנים קודם לכן גרתי בקומה השישית בבניין שהשקיף על המגרש".

                                           

                                          "ישבתי ועשיתי תוכנית קומת קרקע לכל המגרש, ולמעשה עשיתי את התוכנית של דיזנגוף סנטר", מספרת טולדו. המטרה שלה הייתה להטמיע את האיכויות של הבנייה התל אביבית: התעגלות מפגשי החזיתות בפינת רחובות, בינוי שמלווה את הרחוב, ויצירת שיפוע קל לאורך המעברים. השימוש בקווים המעוגלים, שכל כך מאפיינים את הבניין, נבע לדבריה מגבולות המגרש שהיו בעצמם מעוגלים ומקריים וחסרי צורה ממשית, ולכן בחרה לא להתעלם מהם אלא למשוך אותם עמוק אל תוך פנים הבניין. מאוחר יותר גם בחרה לחפות את חזיתות הבניין בלוחות אבן חברון בהירה, המזכירה את הטיח הבוהק המאפיין את "האדריכלות הבינלאומית".

                                           

                                          עליזה טולדו. החליטה לא לחזור למשרד מחופשת הלידה - ולקחה את הפרויקט ששאב ממנה שנים של עבודה (צילום: Deror avi, cc)
                                            עליזה טולדו. החליטה לא לחזור למשרד מחופשת הלידה - ולקחה את הפרויקט ששאב ממנה שנים של עבודה(צילום: Deror avi, cc)

                                             

                                            "פילץ לקח את הסקיצה שהכנתי והציג אותה לקבוצת היזמים הצרפתים שהצטרפו כשותפים לפרויקט, כשבראשם עמד פלאטו שרון", היא נזכרת. הסקיצה מצאה חן בעיני כולם והוחלט שלא למסור מיד את הפרויקט להמשך פיתוח לכרמי, אלא לאפשר גם לטולדו לפתח את הרעיון שלה. בנוסף להצעות שערכו כרמי וטולדו, הוזמן גם גם האדריכל חיים קצף שהיה שותף במשרד של כרמי לגבש הצעה נפרדת. ככל שהעבודה התקדמה, ניפו היזמים את כרמי, אחר כך קצף גם עזב ו"דיזנגוף סנטר" נמסר בלעדית לידיה של טולדו. "כרמי עוד ניסה להשתלב", היא מגלה, "אבל הוא ניסה לשנות ונלחמתי".

                                             

                                            אלא שאחרי קבלת ההיתרים ותחילת הבנייה, כפה ראש העירייה בעצמו את שילובו של אדריכל ותיק ומנוסה בפרויקט. כך נאלצה טולדו, ב-1974, לחלוק את העובדה ואת הקרדיט עם האדריכל יצחק ישר. למרות חוסר הצדק, השותפות בין השניים התגלתה כמוצלחת והם המשיכו לעבוד על פרויקטים נוספים. ב-1977 החל האכלוס של "הסנטר", כשרק כעבור שנתיים הסתיים הפרויקט סופית. את המגדלים שתכננה לא ביצעו, וזכויות הבנייה שלהם נמכרו ואדריכלים אחרים הוזמנו לתכנן אותם.

                                             

                                            ההתחלה של דיזנגוף סנטר. כלי זמר עדיין שם, ראש אינדיאני לא, המגדל כבר בנוי ומולו יש עוד אחד (צילום: יעקב סער, לע"מ)
                                              ההתחלה של דיזנגוף סנטר. כלי זמר עדיין שם, ראש אינדיאני לא, המגדל כבר בנוי ומולו יש עוד אחד(צילום: יעקב סער, לע"מ)

                                               

                                              ב-1983 זכו טולדו וישר בפרס רוקח לאדריכלות, על הפרויקט שנחשב לפורץ דרך בקמעונאות המקומית אך גם באדריכלות הישראלית. הסנטר הפגיש את הישראלים עם מגה-סטרוקטורה – מבנה ענק המשלב שימושים שונים כמו מסחר, תרבות, פנאי, מגורים ותעסוקה. בריכת שחייה חצי אולימפית ושני קומפלקסים של בתי קולנוע, גשרים בולטים ומעברים תת-קרקעיים מרווחים, חניון עצום ומאות חנויות היו רק חלק מהשימושים האלה, שלא מפסיקים להתחדש עד היום.

                                               

                                              הקניון היחיד שהוא חלק בלתי נפרד מהרחוב (צילום: צביקה טישלר)
                                                הקניון היחיד שהוא חלק בלתי נפרד מהרחוב(צילום: צביקה טישלר)

                                                 

                                                "בהתחלה הייתי עובדת עד 12 בלילה, לא היה לי יום ולא לילה", נזכרת טולדו בעבודה על הפרויקט. במשך שנים לא עשיתי שום דבר אחר. הפסקתי לקרוא וחיי החברה שהיו לי הצטמצמו. הגיע רגע שבו, למזלי, אמרתי לעצמי 'תשמעי, בניינים אפשר לתקן אבל ילדים אי אפשר', וכמו סינדרלה התחלתי לצאת מהמשרד בשעה שלוש ולנסוע הביתה. לא נשארתי יותר בשעות אחר הצהריים ובערב".

                                                 

                                                "בשבילי, דיזנגוף סנטר היה דבר ענק וחשוב. כשנפרדתי מהשותפות עם ישר לקחתי איתי את המשך העבודה על הפרויקט, ועד לפני חמש שנים המשכתי וליוויתי אותו בכל שינוי שבוצע. הפסקתי, כי לא רציתי יותר והחלטתי לשחרר. שיעבדו עם אדריכלים צעירים".

                                                 

                                                היו שהאשימו את הסנטר בהידרדרותו של רחוב דיזנגוף, אך הרחוב שקע עוד לפני חנוכתו של "הקניון הראשון בישראל" (והתאושש מאז). מרכז הקניות הפופולרי בישראל שונה מכל קניון אחר בישראל, ולא רק בגלל התכנון השונה, המפתיע והמבלבל. גם ההיטמעות שלו בתוך הרחוב היא אינטגרלית, וממשיכה את קו הרחובות שמובילים אליו וממנו כפי שהיטיבה לעשות טולדו, וגם מגוון החנויות יוצא דופן – בגדלים, בתחומים ובעובדה שרבות מהן פרטיות וקטנות, ולא רק חנויות-רשת בנאליות שאפשר למצוא בכל מקום.

                                                 

                                                טכנודע בחיפה הוא אחת העבודות שעשתה טולדו בהמשך הדרך (צילום: מיכאל יעקובסון)
                                                  טכנודע בחיפה הוא אחת העבודות שעשתה טולדו בהמשך הדרך(צילום: מיכאל יעקובסון)

                                                   

                                                  טולדו המשיכה ותכננה מבני ציבור רבים, בשותפות שהקימה עם בן זוגה האדריכל אלכסנדר שוורץ. בין השאר תכננו השניים את הטכנודע בחדרה, את בית הספר לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, וכן בנייני מרפאות לשירותי בריאות מכבי וכללית, מרכזי יום לקשיש ובנייני מגורים.

                                                   

                                                  ויש אדריכלים שהחליטו לא לגעת יותר במקצוע. הנה 6 כאלה:

                                                  ליאורה פרץ, למשל, מעדיפה לטפל עכשיו בכלבים (צילום: תמר גנור זנדמן)
                                                  ליאורה פרץ, למשל, מעדיפה לטפל עכשיו בכלבים (צילום: תמר גנור זנדמן)

                                                   

                                                   

                                                   
                                                  הצג:
                                                  כל התגובות לכתבה "יצירת הביכורים שלי: 4 אדריכליות בולטות חוזרות לבניין הראשון שיצרו"
                                                  אזהרה:
                                                  פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד