אני לא רוצה להיות אדריכל: 6 מונולוגים של נוטשי המקצוע

    אחרי 5 שנות לימודים מתישות והתמחות מפרכת, עבודה מסביב לשעון ושכר מאכזב, הם מחשבים מסלול מחדש ושואלים: אנחנו באמת רוצים את זה? שישה שהחליטו

    דקל גודוביץ

    |

    08.04.18 | 11:45

    ליאורה פרץ (מימין) הובילה פרויקטים מסובכים כמו הקמת קניון רננים או סינמה סיטי - והותשה מהמאמץ ומהשכר. קרן להב החליטה לעזוב לטובת הים והאקסטרים (צילום: Haar Monica, גנור זנדמן)
    ליאורה פרץ (מימין) הובילה פרויקטים מסובכים כמו הקמת קניון רננים או סינמה סיטי - והותשה מהמאמץ ומהשכר. קרן להב החליטה לעזוב לטובת הים והאקסטרים (צילום: Haar Monica, גנור זנדמן)

    הכתבה הזו התחילה מחיפוש נואש אחר שמרטפית. כל כך קשה למצוא אותה, שצחקנו שעדיף לעסוק בשמרטפות ולא באדריכלות. אשתי האדריכלית נזכרה, שהאדריכלית אורית פנחס (ארכוד אדריכלים) פתחה עסק שמרטפות במקביל לעבודתה. שיחת טלפון איתה העלתה, כי היא אמנם פתחה כבר לפני 14 שנה "נני-סקול" שהחזיק שנתיים, רק שהוא נסגר כי מעסיקים רצו מנקות - ולא מטפלות מוסמכות. היא, דווקא, לא עזבה את המקצוע.

     

    הרבה אדריכלים-לשעבר שאיתם שוחחנו לצורך הכנת הכתבה היססו אם לדבר. חלקם סירבו, חלקם הסכימו, חלקם עדיין מתלבטים. פגשתי ספרית, טייס, אחות, מדקרת, מורה ליוגה, מורה לאמנות, אמנים ועוד ועוד - כולם פליטי המקצוע הקשה הזה, שאוהבים לשנוא אותו. הכתבה הזו מיועדת למי שעדיין לא מאוחר בשבילו לחשב מסלול מחדש.

     

    בזמן האחרון יוצא לשמוע על יותר ויותר אדריכלים שאינם עוסקים באדריכלות, ולא מדובר על בנימין נתניהו - שאמנם למד אדריכלות, אבל מעולם לא סיים את התואר – אלא על ישראלים שסיימו חמש שנות לימודים מתישות, תובעניות ולעתים גם מתסכלות, ואחרי התנסות קצרה או ארוכה בעבודה האדריכלית, מחליטים לעזוב את המקצוע.

     

    האם מה שנדמה פעם כתופעה שולית, ובעיקר במעבר קרוב למקצועות עיצוביים משיקים, הופך לאחרונה לנטישה גורפת? ואם כן, האם זה קשור למספרם הגובר של אדריכלים טריים (כ-350 בשנה) בחמישה מוסדות לימוד מוכרים? האם זה קשור לכך שעבודות רבות מתבצעות היום על ידי הנדסאים או בוגרי קורסים בעיצוב פנים, לשכר הנמוך או פשוט לשחיקה שהמקצוע מציע?

     

    שישה אדריכלים שבחרו לעזוב את המקצוע מדברים מניסיונם האישי.

     

    1. ד"ר אייל ניר: רובוטיקה

    בן 45, בוגר הטכניון (1999)

     

    עבודה לאחר לימודי האדריכלות: אדריכל במשרד נורמן פוסטר בלונדון (1999-2001); שותף בפרויקטים אדריכליים בארץ, במקביל לתואר שני ודוקטורט בטכניון (2002-2005); חבר סגל וממקימי המחלקה לעיצוב פנים מבנה וסביבה בשנקר (2005-2007); מפתח תוכנות וכלים לתכנון פרמטרי וגנרטיבי למשרדים בחו"ל, כמו זאהה חדיד ו- SOM, וחיים דותן בארץ (2007-2012); מוביל מחקר בהדפסת תלת-ממד ב"אוטודסק" (2012-2016)

     

    כיום: לפני כשנתיים ייסד עם אסף גבע את מיזם BOTS101, ליצירה באמצעות בוטים (רובוטי תוכנה) של בינה מלאכותית. המיזם פועל בגרסת בטא, ומנסה לחולל מהפכה בהנגשת תוכן יצירתי לכל גיל ואוכלוסייה, לפריצת המחסום היצירתי: המשתמש מלמד את המערכת רצף פעולות, כדי שהיא תבצע בעבורו באופן רובוטי.

     

    לעבוד אצל נורמן פוסטר ולהחליט לעזוב. ד''ר אייל ניר לצד עבודה שהדפיס מהסטארט אפ שלו (צילום: ד״ר אייל ניר)
      לעבוד אצל נורמן פוסטר ולהחליט לעזוב. ד''ר אייל ניר לצד עבודה שהדפיס מהסטארט אפ שלו(צילום: ד״ר אייל ניר)

       

      איך זה קשור לאדריכלות?

       

      "המקצוע והלימודים מטביעים בך את החיפוש לחדש וליצור, כי תמיד אתה מתחיל עם דף ריק ויוצר עליו משהו חדש, וזה משהו שאני חווה גם בפיתוח הטכנולוגיה כיום. גם הלימודים והעבודה מכשירים אותך להיות חיית לילה, ועד היום אני נהנה לעבוד בלילה על הפיתוח. אתה אף פעם לא מפסיק לחשוב על הפרויקט. כשעזבתי את פוסטר אחרי כשנתיים, בהנהלת החשבונות אמרו לי שמבחינת היקף השעות, עבדתי ארבע שנים".

       

      ואתה לא מצטער שעזבת את נורמן פוסטר?

       

      "היה טוב אצל פוסטר, עשיתי דברים ייחודיים בצוות שאחראי על הגיאומטריה בפרויקטים, כמו על איצטדיון וומבלי. זה היה תובעני ושוחק - וגם חוויה מעשירה. טעמתי מהמקצוע כאדריכל צעיר, ראיתי בזה הכשרה, אבל רציתי לגדול ולהיות אדריכל עצמאי שפועל תחת שמו, וזה היה השיקול לעזוב. לגעת בכוכבים ולהמשיך הלאה. אני לא מרגיש החמצה. מאוד שמח איפה שאני נמצא".

       

      עדיין יוצא לך לעסוק באדריכלות?

       

      "פה ושם יוצא לי להסתכל על תוכניות של חברים ולהביע דעה, ואני גם מדפיס בהדפסות תלת-ממדיות עבודות עיצוב בטכנולוגיה הרובוטית שאנחנו מפתחים".

       

      זיכרון: אחד הפרויקטים מהלימודים זכה בתחרות במונטריאול

      זיכרון 2: תחרות שהשתתף בה עם האדריכלים יעקב זולוטובסקי ויוסי קורי

       

      הצעה לתחרות, אייל ניר בשיתוף יעקב זולוטובסקי ויוסי קורי
        הצעה לתחרות, אייל ניר בשיתוף יעקב זולוטובסקי ויוסי קורי

           

           הצעה זוכה בתחרות תכנון מגדל משרדים למילניום השלישי (אייל ניר, 1997)

           

           

          2. תמר איילון: בעלת בית קפה טבעוני

          בת 40, בוגרת הטכניון (2003)

           

          עבודה לאחר הלימודים: אדריכלית שכירה במשרד המתמחה בעיקר במגורים (2002-2005); במקביל, שיפצה את בית הוריה ומכאן החלו לזרום עבודות נוספות, ולבסוף פתחה משרד אדריכלות עצמאי בשותפות עם אדריכל אמיר צורף (2006-2013).

           

          כיום: ב-2014 ייסדה עם רועי עזר את "אנסטסיה", בית הקפה הטבעוני הראשון בארץ שמתפקד כיום גם כמסעדה, במרכז תל אביב.

           

          תמר איילון (צילום: אביב שלם)
            תמר איילון(צילום: אביב שלם)

             

            איך היה לך בתקופת האדריכלות?

             

            "מאוד קשה, ובייחוד כעצמאית. פשוט לא ישנתי טוב בלילה. נזכרתי שאולי שכחתי משהו. זה מקצוע עם כל כך הרבה רבדים, אנשי מקצוע שותפים, ולך כאדריכל יש אחריות על הכל. היום יש לי בית קפה, שנחשב לעסק הכי מלחיץ ומורכב, ואני ישנה טוב מאוד בלילה. כנראה שזה מה שהייתי צריכה לעשות".

            אין לה כוונה לעשות פרויקטים כאלה שוב, אלא אם מדובר בבית שלה (הדמיה: עמית ארד)
              אין לה כוונה לעשות פרויקטים כאלה שוב, אלא אם מדובר בבית שלה(הדמיה: עמית ארד)

               

              היה פרויקט אחד אחרון ששבר אותך?

               

              "לא היה פרויקט אחד. כל פרויקט שבר אותי עוד קצת, וזה למרות שהפרויקטים עצמם היו יפים, והלקוחות היו מרוצים".

               

              אז מה קרה שפתחת בית קפה?

               

              "השורה התחתונה היא שנהייתי טבעונית, נחשפתי להמון מידע, והרגשתי שאני צריכה לעשות משהו, לעשות שינוי ולקדם אורח חיים טבעוני. ובאמת, אנסטסיה זה עסק שהצליח מהיום הראשון, ומאז רק גדל. אנחנו לפני פתיחת סניף שני בתל אביב".

               

              ואת עיצבת את בית הקפה הזה. גם את הסניף החדש?

               

              "אנסטסיה היה הפרויקט האדריכלי האחרון שלי, אבל אני עוד לא יודעת אם אעצב את הסניף החדש. בטוח אהיה חלק מהתהליך, אבל אולי אקח מישהו שיעשה את העבודה הקשה. בטוח שאת הבית שלי, כשיהיה, אני אעצב".

               

              את חושבת שתחזרי להיות אדריכלית?

               

              "לא. מאוד מעריכה את המקצוע ויש בו המון יופי ורגעים קסומים, כמו להגיע לפרויקט שעשית. אבל לא".

                

              3. דן פורז: דיפלומט

              בן 35, בוגר בצלאל (2010)

               

              עבודה אחרי הלימודים: אדריכל במשרד בינוני-קטן בת"א שעוסק בעיקר במגורים (2010-2011); אדריכל באחד המשרדים הגדולים בארץ, שבו התמקד במתחמי מגורים ומסחר (2011-2013); קורס צוערים של משרד החוץ (2014).

               

              כיום: מאז 2015 מכהן כסגן שגריר ישראל בנורווגיה.

               

              דן פורז. הבין ששתי האופציות שיש באדריכלות - שכיר או עצמאי - לא טובות לו (צילום: קלאודיו קסטלו)
                דן פורז. הבין ששתי האופציות שיש באדריכלות - שכיר או עצמאי - לא טובות לו(צילום: קלאודיו קסטלו)

                 

                איך אדריכל קם בבוקר והופך לסגן שגריר בנורווגיה?

                 

                "הייתה לי הבנה יחסית מוקדמת, שבעצם האופציות שיש באדריכלות - שכיר או עצמאי- הן לא טובות מבחינתי. לשכיר יש תקרת שכר שמגיעים אליה די מוקדם ואופי עבודה לא אטרקטיבי. עצמאי - זה מרדף תמידי אחרי לקוחות, וזה לא מתאים לי.

                 

                "ואז הלכתי להרצאה על קורס צוערים, וזו כנראה הייתה הרצאה טובה כי זה עשה לי חשק. המיון לוקח שנה, היינו 2,600 מועמדים ומקבלים רק 20, לכן לא חשבתי שאתקבל אלא שאמשיך להיות אדריכל. אבל ניסיתי. בסוף התקבלתי ועזבתי את האדריכלות, וידעתי שאני משנה את הקריירה".

                 

                לא הרבה מעזים לשנות קריירה. אתה לא מתחרט?

                 

                "לא. אני מכיר רבים שעוברים מסעות תלאות עד שהם מבינים את זה, ורבים אחרים מבינים מאוחר מדי, ומהאינרציה נשארים במשרדים. לי היה מזל שהייתה לי אלטרנטיבה".

                 

                שני זכרונות סטודנטיאליים של פורז (הדמיה: אדריכלים דן פורז ואופיר פיכמן, כסטודנטים)
                  שני זכרונות סטודנטיאליים של פורז(הדמיה: אדריכלים דן פורז ואופיר פיכמן, כסטודנטים)

                   (הדמיה: אדריכלים דן פורז ואופיר פיכמן, כסטודנטים)
                    (הדמיה: אדריכלים דן פורז ואופיר פיכמן, כסטודנטים)

                     

                    בתפקידך החדש אתה פועל גם לטובת האדריכלות?

                     

                    "כן, עדיין יש לי חסד נעורים לאדריכלות, ולכן מנסה לקדם אדריכלות ישראלית בנורווגיה וקשרי קהילה, למשל לקדם את תערוכת הבאוהאוס 'עיר לבנה' במוזיאון באוסלו, או לסייע לאדריכל ישראלי שחי בנורווגיה ומעוניין לקדם יצוא לישראל של טכנולוגיית בנייה נורווגית בעץ".

                     

                    יוצא לך לעסוק קצת באדריכלות ועיצוב בתפקידך?

                     

                    "בעיקרון, למשרד החוץ יש אדריכל, אבל אם צריך לעצב דברים מיידיים, אני נותן את האינפוט שלי. פעם אדריכלות הייתה מקצוע ופוליטיקה הייתה תחביב; היום זה הפוך".

                     

                    4. ליאורה פרץ: בעלת פנסיון כלבים

                    בת 46, בוגרת הטכניון (1996)

                     

                    עבדה כאדריכלית בשלל משרדים בולטים: צפור (1994-1997), יושפה שר (1997-2000), משה צור (2000-2002), מור (2002), טלי ודוד כהנא (2003-2004), משה צור (2004-2007), ברעלי-לויצקי-כסיף (2007-2009), משה צור (2010-2012), אבנר ישר (2013-2014). בין הפרויקטים שעבדה עליהם כאדריכלית ראשית: קניון רננים ברעננה, בניין הנהלת בנק מזרחי בתל אביב, סינמה סיטי ראשון לציון, מגדל המשרדים רוטשילד 22 בתל אביב וקניון נהריה.

                     

                    כיום: בעלת פנסיון "גינת הכלבים" בעמק חפר, המשלב משתלה וכלבייה.

                     

                    ליאורה פרץ בפנסיון הכלבים שלה בעמק חפר (צילום: תמר גנור זנדמן)
                      ליאורה פרץ בפנסיון הכלבים שלה בעמק חפר(צילום: תמר גנור זנדמן)

                       

                      "בגיל 27, שנה אחרי הלימודים, כבר הייתי האדריכלית האחראית שמנהלת את פרויקט קניון רננים ברעננה. רציתי להצליח ולכן הייתי קונטרול פריק. לא היה משהו שלא ידעתי בפרויקט. הייתי הבחורה היחידה בצוות היגוי של 20 גברים, כשהצעיר בהם היה בן 45, והייתי חייבת להוכיח להם. זה היה מוזר וזה שיבש לי את המוח. הייתי רווקה תל אביבית הרבה שנים בגלל זה, כי מי יצא עם אשה כזו שולטת? היה לי שם של קילרית".

                       

                      אז מה הפריע לך בעבודה כאדריכלית?

                       

                      "הבעיה הייתה שנתתי את הכל, אבל מי שלוקח את הקרדיט זה בעל המשרד. אתה לא יכול להגיד שילדה בת 27 תכננה את הקניון הגדול בארץ! אז היה פרגון, אבל עדיין יש תקרת זכוכית. אף פעם לא נתנו לי עובדים או עזרה, למשל, ובסוף כל פרויקט, ברגע שהבנייה נגמרת והאנרגיה נגמרת - הייתי קמה והולכת. כל שנתיים עברתי משרד. במשה צור עבדתי שלוש שנים".

                       

                      "גם המשכורות נמוכות, ולנהל פרויקט גדול לבד ב-14 אלף שקל ברוטו – זה ביזיון. זה מזלזל. זה לא ראוי. כשהכרתי את בעלי, שמרוויח פי ארבעה ממני, התלות בשכר ירדה. ואם הפונקציה של השכר משאירה אותך במשרד, ועכשיו אתה כבר לא צריך את זה, אז מה נשאר?"

                       

                      לאהוב את המקצוע?

                       

                      "הייתה לי מחשבה לחזור. עשיתי בדיקה, אבל הלב שלי לא שם. יכולתי לפתח משרד עצמאי לבתים פרטיים, אבל אני עושה דברים רק בגדול, והגב של המשרדים הגדולים נותן לך לתכנן פרויקטים מאוד מעניינים שלא תצליח לבצע במשרד קטן. לפרויקט סינמה סיטי נתתי את הנשמה. זה היה הבייבי שלי.

                       

                       

                      פרויקט הסינמה סיטי שליאורה פרץ הובילה

                      פרויקט הסינמה סיטי שליאורה פרץ הובילה

                      סגורסגור

                      שליחה לחבר

                       הקלידו את הקוד המוצג
                      תמונה חדשה

                      שלח
                      הסרטון נשלח לחברך

                      סגורסגור

                      הטמעת הסרטון באתר שלך

                       קוד להטמעה:

                       

                      "הייתי רווקה בת 38 וחייתי במשרד. כשהמשרד סגר בחופשת פסח, אני היחידה שנשארה כי צריך היה לעשות תוכנית מרזבים. בנינו מניפות, טרפזים, קונסטרוקציות פלדה במידות משתנות. זה אחד הפרויקטים שהכי אהבתי ושנתן לי הרבה אנרגיות. היצירה נותנת, ואתה נותן רק איפה שאתה מקבל".

                       

                      ואיך הגעת לכלבייה?

                       

                      "במקביל לעבודה באדריכלות, התחלתי להיות פעילה למען זכויות בעלי חיים. ב-2013 פתחתי עמותה פרטית שנקראת 'כלבי חופש', אני מנהלת דף הפייסבוק של 'ישראל אוהבת חיות', וכיום יש לי פנסיון ומשתלה בעמק חפר. זה לא להתעסק רק עם כלבים מסכנים, אלא לעסוק גם בשיווק, פרסום וקהילה כדי למצוא אנשים טובים שירצו לתרום ולהתנדב".

                       

                      את מתחרטת שעזבת את האדריכלות?

                      "הכי חשוב שיהיה טוב ויעשה לנו טוב, ונתחבר לזה ונוכל לצמוח מזה, ויש לי את זה במה שאני עושה היום".

                       

                      5. ד"ר אילנית לוי שחם: שירה הודית

                       

                      בת 44, בוגרת הטכניון (1999)

                       

                      אחרי הלימודים: תואר שני בלימודי סנסקריט בפקולטה למדעי דתות באוניברסיטת תל אביב (2002-2007); דוקטורט בספרות ושירה הודית מאוניברסיטת שיקגו (2007-2015).

                       

                      כיום: חברת סגל ומרצה בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת ת"א (מ-2017).

                       

                      ד''ר אילנית לוי שחם. ''מהשנה הראשונה ללימודים ידעתי שזה לא זה'' (צילום: הדר שחם)
                        ד''ר אילנית לוי שחם. ''מהשנה הראשונה ללימודים ידעתי שזה לא זה''(צילום: הדר שחם)

                         

                        "בתור ילדה הייתי מאיירת יפה עם נטיות הומניות, אז אמרו לי 'למה לא תלכי ללמוד ארכיטקטורה'. מהשנה הראשונה ללימודים כבר ידעתי שזה לא זה, אבל רציתי לתת לזה צ'אנס. רק בשנה האחרונה התחברתי למקצוע, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

                         

                        "בשנה הזו עבדנו על פרויקט גמר בסטודיו של צבי אפרת ויהושע גוטמן, שזו הייתה שנתם הראשונה בטכניון. הם דחפו לפרויקט שכלל עבודת צוות והמון מחקר ולא רק תכנון. אלה צדדים שהתבררו כיותר מתאימים לנטיות לבי, והיו לי יותר נקודות חיבור. לא קיבלנו לוח ריק, אלא נדרשנו למצוא אתרים שנעזבו או ננטשו. עבדנו על השיכונים בקרית יובל, וכל קיר שרצינו להרוס - היינו צריכים להצדיק..

                         

                        פרויקט של אילנית לוי, בשיתוף עם ערן בן-דב קויתי. ''נדרשנו למצוא אתרים שנעזבו'' (צילום: ערן בן-דב קויתי)
                          פרויקט של אילנית לוי, בשיתוף עם ערן בן-דב קויתי. ''נדרשנו למצוא אתרים שנעזבו''(צילום: ערן בן-דב קויתי)

                           

                          "כשסיימנו את הלימודים, היה לי ברור כשמש שאני לא רוצה להיות ארכיטקטית. אף פעם לא היה לי ממש דרייב עמוק לזה, אז נרשמתי והתקבלתי ללימודי עיצוב במילאנו. אבל בדיוק גרנו בעלי ואני בארצות הברית, ולא הייתי משוכנעת במעבר לאירופה, אז דחיתי את תחילת הלימודים בשנה. במהלך השנה חל המפנה הדרמטי בחיי, כשגיליתי את שפת הסנסקריט. התעמקתי והחלטתי ללמוד אותה באופן אקדמי. חזרנו ארצה והתחלתי בתואר שני, ואחר כך המשכתי לדוקטורט בלימודי הודו באוניברסיטת שיקגו. אני חוקרת ספרות ובעיקר שירה של האלף השני לספירה בדרום הודו, בשפת טלוגו קלאסית. השנה חזרתי ארצה, ויש פה סצנה מאוד חזקה של לימודי הודו".

                           

                          לא חסר לך היום משהו מהאדריכלות והתכנון?

                           

                          "לא חסר לי ולא מדגדג לי. עולם השירה ההודית נותן לי את כל מה שהייתי צריכה".

                           

                          ולימודי האדריכלות עזרו לך במשהו בלימודי השפה?

                           

                          "לא בטוחה. בכל תחום מחקר צריך להיות מסוגל להסתכל על דברים בכמה פרספקטיבות, ובעולם שלי חשוב במיוחד. אז זה שקיבלתי הכשרה במשהו כל כך שונה - מאוד תורם, גם אם לא ניתן לשים את האצבע בדיוק על הנקודה. בארכיטקטורה מפתחים רגישות לחלל, מה עובד ומה לא – וזה משהו שלוקח אותך תמיד".

                           

                          6. קרן להב: יוגה, סאפ ואקסטרים

                          בת 41, בוגרת הטכניון (2002)

                           

                          אחרי הלימודים: אדריכלית במשרד מילוסלבסקי (2002-2009); ובמשרד צ'רלי דוראל (2009-2012).

                          כיום: הקימה את "ימהיוגה" במועדון "לב הים" בחוף הילטון ,תל אביב; בית ספר ליוגה על סאפ, ופעילויות אקסטרים אחרות בים, במזח ובחוף

                           

                          קרן להב בשעות העבודה. ''נזכרתי שאני טובה עם אנשים, ושהעבודה עם המחשב לא עושה לי טוב'' (צילום: סשה פרילוצקי)
                            קרן להב בשעות העבודה. ''נזכרתי שאני טובה עם אנשים, ושהעבודה עם המחשב לא עושה לי טוב''(צילום: סשה פרילוצקי)

                             

                            "במשרד מילוסלבסקי עבדתי על מכרזים למבני ציבור ב'פיקים' של עבודה, עבדתי משרה מלאה פלוס, ועמדתי על כך שלא אהיה דקה מיותרת במשרד. לאחר שנה וחצי ירדתי לשלושה ימים בשבוע ולגמישות מלאה, תוך התחייבות לאותו הספק. פתחתי במקביל עסק עצמאי לאדריכלות ועשיתי עבודות פרטיות. כשעברתי למשרד צ'רלי דוראל עבדתי הרבה מחוץ למשרד, בעיקר מול אנשים בעירייה, ונזכרתי שאני טובה עם אנשים ושהעבודה עם המחשב לא עושה לי טוב.

                             

                            "כל השנים האלה הייתי מחוברת לפינה של הילטון בחוף הים, שם הכרתי את בעלי ושם מגדלת את ילדיי. בעלי מנהל את מועדון הגלישה בחוף, כך שהאהבה הלכה לכיוון של ספורט ימי. סביב ההיריון והלידה גיליתי את המשמעות ואת חוזק הגוף, והאהבה לספורט בכלל וליוגה בפרט התעצמה. תרגלתי באופן יומיומי יוגה על המזח עם המורה שלי, אלכסנדר קגנוביץ, חתרתי על סאפ, גלשתי רוח וגלים, ומשהו התחיל להתבשל בראש.

                             

                            "ב-2012, כשעוד לא ממש היו פעילויות כושר בחוץ של TRX ומכשירי כושר, עלה הרעיון להקים בית בים שיהיה מערך תומך לספורט אקסטרים. חברתי למועדוני לב הים, במיזם של יוגה ובריאות בים. האלמנט המרכזי היה שיעורי יוגה על סאפ, שמאז הפכו למאוד פופולריים ברחבי הארץ".

                             

                            עוד תחזרי לאדריכלות?

                             

                            "לא יודעת. אף פעם לא אומרת לא".

                             

                            חסר לך משהו מהאדריכלות בעבודה שלך היום?

                             

                            "אדריכלות נכנסת לכל מקום. גם לראות ולזהות את הפוטנציאל של המקום ולבנות את מה שבניתי. זה אפילו נכנס לתוך מבנה של שיעור יוגה".

                             

                             
                            הצג:
                            כל התגובות לכתבה "אני לא רוצה להיות אדריכל: 6 מונולוגים של נוטשי המקצוע"
                            אזהרה:
                            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד