עדי עיני ואבנר ישר דווקא היו מרוצים מהסגר האחרון. כשהחליטו להתחתן, הם ידעו שזה יהיה בטקס קטן ובנוכחות של גג 20 איש. ואז הוחלט על סגר שני, וזה התאים להם בול, חתונה שבה נוכחים רק שניהם. הכי אינטימי שיש. באמצע ספטמבר האחרון נישאו בחצר הבניין שבו הם גרים, בצפון הישן של תל־אביב (למרות חיבתם למגדלים הם לא גרים בכזה), ורק הרב ועדים שאלתרו היו נוכחים. אפילו תמונות כמו שצריך אין מהטקס. שתי התמונות ששמורות בסלולרי של עיני הן ברזולוציה איומה, פני החתן מטושטשות, אבל זה לא מוריד כהוא זה מההתרגשות שעוברת עליה כשהיא מספרת על החתונה.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
"רצינו להתחתן בין ראש השנה ליום כיפור, אבל עוד לא סגרנו יום ממש. רצינו שתהיה חופה ואז ארוחה משפחתית בנוכחות האנשים הכי קרובים לנו, אבל הסגר חסך את ההתלבטות והפך את זה להכי נקי. תוך כמה ימים החלטנו שזהו, מתחתנים. עבדנו כל השבוע כרגיל. הלכנו יחד להדרכת כלות, והמדריכה סיפרה לנו שבעלה מחתן. סגרנו איתו. יום אחרי, כבר הייתי במקווה. סיימתי לעבוד בשמונה בערב ואז המשכתי לשם. רק אמא שלי ואחותי היו איתי וזרקו עליי סוכריות. למחרת התחתנו".
מקווה שלא הלכת לעבוד באותו היום.
(מחייכת) "בבוקר עוד בדקתי מה קורה עם הצוות שלי בסטודיו, שלחתי להם דברים. רק אז הלכתי להסתכל בארון ולבדוק אם יש לי משהו לבן ללבוש. שתביני, שנינו, אבנר ואני, לובשים רק שחור. מאז שאני נערה, אני רק עם בגדים שחורים. אז לא מצאתי בארון כלום. ירדתי לדיזנגוף לחפש. שעתיים לפני החופה מצאתי שמלה לבנה ואותה לבשתי. הינומה השגתי מאחותי. למזלי היא שמרה את שלה ושלחה לנו במונית. כשהגעתי הביתה, אבנר בדיוק סיים לבנות את החופה. התרגשתי כשראיתי את זה".
זה ממש קח לך אישה ובנה לה בית, כלומר חופה. "בכל זאת אדריכל. החופה הייתה עשויה מטלית, והוא אלתר עמודים. הלכנו לישון קצת, ואז הגיעו הרב ומאמן הכושר שלי, שביקשתי ממנו להיות העד. החלטתי להביא מישהו ממעגל רחוק יותר, לא להסתבך ממי לבקש. אבל אז הרב שאל אותו אם הוא שומר שבת, ואופס. אז המאמן שלי קפץ לבית כנסת קרוב וחזר עם עדים. וזהו, התחתנו. כשהחופה נגמרה, התאומים, עמרי ושאלימר, חזרו הביתה. הם היו באותו יום אצל הבת של אבנר. הם ידעו שאנחנו מתחתנים, הם נורא התרגשו, זרקו את התיקים ורצו לחבק אותנו. ואז הסתכלנו אחד על השנייה ואמרנו: 'זהו, מה עכשיו?'. הלכנו לבר ועשינו צ'ירס. היום הזה של החתונה היה בדיוק אנחנו. שנינו אנשים שמעריכים את היומיום, את החיים עצמם".
הייתה הצעת נישואים רשמית?
"בערך חודש אחרי שהתחלנו לצאת, בערב יום העצמאות, הלכנו ברחוב אבן גבירול. אני בכלל פחדתי שיראו אותנו. פתאום באמצע הרחוב הוא עצר והחזיק לי את היד. המשכתי ללכת, וכשראיתי שהוא לא בא, הסתובבתי אליו, ואז הוא שאל אם אני רוצה להתחתן איתו. אמרתי לו, 'טוב, בוא'. ההצעה השנייה הייתה בבית, גם היא נאמרה באיזה רגע רומנטי. אבל בהצעה הנישואים השלישית היה ברור שזאת ה־הצעה. אבנר ליווה אותי לפגוש חברות. קצת לפני שנפרדנו ונכנסתי לבר, הוא כרע ברך באמצע הרחוב. בקלות אגב, הוא עושה כל יום יוגה, והציע לי להתחתן. היה ברור שזאת ה־הצעה. רציתי לקפוץ עליו ולהגיד לו, 'כן, בוא עכשיו', אבל רק אמרתי 'כן', ואז הלכתי להיפגש עם החברות ואמרתי להן שאבנר ואני מתחתנים. הן רצו לראות את הטבעת, אבל לא הייתה לי. כמה ימים אחרי, עבדתי בערב במשרד, ואבנר אמר לי לרדת רגע למשרד שלו. הוא היה מרוגש כולו ודמע כשהוא נתן לי את הטבעת. התרגשתי בטירוף, אבל לפעמים אני נראית יותר קשוחה ממנו. אבנר צוחק שהמקסימום שאני אומרת על משהו זה 'נחמד'".
התחלה מהוססת
הסיפור של עיני (34) וישר (64) כאילו נלקח מתסריט גנרי לסרט רומנטי. אדריכלית צעירה ומוכשרת מגיעה לעבוד במשרד של אדריכל נודע שלא יהיה מוגזם להגיד שהטביע את חותמו על קו הרקיע של תל־אביב, והוא גם האלמן של השחקנית החד־פעמית, המיתית והכריזמטית, רונית אלקבץ ז"ל. אז מה הסיכוי שהם ייפגשו במשרד בן שלוש קומות עם 80 עובדים ושיתפתח ביניהם משהו? בדיוק לפי חוקי הז'אנר, זה לקח זמן.
גם סצנת הפתיחה לא ניבאה שיבוא יום ושני הגיבורים יהיו יחד. ישר הוא דור שני לאדריכלים. אביו ומייסד המשרד, האדריכל יצחק ישר, תכנן בין השאר את מוזיאון תל־אביב, דיזנגוף סנטר, מגדלי דוד ובית התפוצות. ישר ג'וניור שותף מוביל במהפכת המגדלים בעיר. בין המגדלים שתכנן: רוטשילד 1 ו־17, מגדל הגימנסיה, פרויקט בצלאל המתנשא מעל שוק בצלאל ואוכלס לאחרונה, מגדל W והמגדלים המתוכננים בכיכר אתרים ועוד ועוד. הוא אב לשלושה מנישואיו הראשונים (תרה, 36, תות, 30, ותאי, 29) ולתאומים בני שמונה וחצי (עומרי ושאלימר), ילדיו מנישואיו לאלקבץ.
"התחלתי לעבוד ב'ישר אדריכלים' ב־2016, כמה חודשים לפני שרונית נפטרה ", מספרת עדי. "בתקופה הזו אבנר היה פה פחות. הפעם הראשונה שראיתי אותו היה בטקס האשכבה בסינמטק. כל המשרד הלך. רק אחרי זה התחלנו לעבוד יחד. זה התחיל אצלי בלהעריך אותו מאוד. אהבתי את האנרגיה שלו, את זה שהוא נורא אמיתי ושהוא איש של תשוקה. אני מזדהה עם זה. הוא מתרגש מפרויקטים, וגם רואים את זה כשהוא מדבר. יש ניגוד בין הדמות הכאילו מאיימת שהוא: גבוה מאוד, נורא דומיננטי עם קול בס, אבל בכל פעם שהוא דיבר, הוא ריגש אותי. נכנס לי ללב. אבל זה עדיין לא היה ברמה האישית".
נו נו, כולי במתח. "כשקודמתי למנהלת ולראש מחלקת תב"ע (תוכנית בניין עיר, ת.ב), ולאחר מכן הפכתי לראש הסטודיו האורבני, העבודה המשותפת הפכה ליומיומית. יש לנו אותה נקודת מבט, ואנחנו מדברים באותה שפה למרות שאני אדריכלית צעירה והוא כבר עם קילומטראז'. התפתחה איזו חיבה בינינו. כשהוא שמע שהייתי מעורה בחיי הלילה ושהייתי די. ג'יי, הוא הציע שאארגן מסיבת פורים למשרד. זה היה בבר הספוטניק, ושם היה זיק כזה. ישבנו ודיברנו, הייתה שיחה יותר משוחררת. כשרקדתי, הוא ניגש אליי ואמר לי, 'שמת לב שיש לך תנועה כזו עם היד כמו של מלכה?'. אני חושבת שבמסיבה הזו התהוותה הבנה שאף אחד עוד לא הודה בה שמשהו פה יכול לקרות. "כשהוא עמד ללכת, הוא חיבק את כולנו, ואז באתי אליו לעוד חיבוק ואמרתי לו שחיבקתי אותו ראשונה ואני רוצה גם לחבק אותו אחרונה. כשכבר היינו יחד הוא סיפר לי שניסה להבין למה התכוונתי עם בקשת החיבוק הנוסף ואפילו סימס לבת הגדולה שלו ושאל אותה מה דעתה, אם התכוונתי למשהו".
אבל אני מת עלייך'. אם הוא לא היה מרגיש את זה ממני, הוא לא היה עושה את הצעד"
בסוף המסיבה הם נפרדו איש לביתו בלי שקרה משהו. זה לקח עוד שנה שלמה. "יש את הלב ויש את השכל, לא חשבתי שהוא באמת אופציה. עברה עוד שנה של עבודה משותפת. יותר שיחות, יותר הכרנו, אבל עדיין לא שיתפנו יותר מדי במידע. לא דיברנו בכלל על רונית והילדים. זה קרה רק אחרי שנהיינו יחד".
ואז הגיעה מסיבת פורים של 2019. "כולנו שתינו, ואבנר ניגש אליי ודיברנו שיחת חולין. ואז הוא פתאום הפך למבולבל ונרגש ואמר לי, 'טוב, אני נורא נבוך. כל ה־Me Too שיש עכשיו, ואני זקן ואת צעירה, אבל אני מת עלייך'".
מה ענית?! "שאני יודעת. הוא שאל איך אני יודעת, ואמרתי לו שוב 'אני יודעת'. זה כבר היה הדדי. אנשים היו זורקים לי במשרד 'בטח תתחתנו'. בחיים לא הייתי עושה עם זה שום דבר אם הוא לא היה מתחיל. אבל אם אני רגע כנה עם עצמי, אם הוא לא היה מרגיש ממני את זה, הוא לא היה עושה את הצעד".
מה קרה בסוף המסיבה?
"כל אחד הלך לביתו. נפגשנו למחרת במשרד שלו ודיברנו על עניינים מקצועיים. פתאום אור יום ואין אלכוהול. כשהשיחה הסתיימה אמרתי לו, 'וזהו?'. הוא חייך מאוזן לאוזן במבוכה, גם אני הייתי מאוד מרוגשת. הוא שוב אמר לי, 'אני מבוגר ואת בחורה צעירה. את יכולה להיות עם כל אחד. את חכמה ויפה... אני מת לחזר אחרייך'. אבנר רגיש בטירוף, אני אוהבת אותו אהבה עצומה. אני תכף אתחיל לבכות".
איך השיחה הסתיימה?
"אמרתי לו משהו כמו שאולי זה היה קורה במציאות אחרת, והוא ענה לי שהמציאות היא מה שאנחנו יוצרים. הייתה שיחה מרגשת בטירוף. שנינו מחויכים ומרוגשים. סיימנו את השיחה בחיבוק. יצאתי מהמשרד שלו באופוריה. אחרי עשר דקות, כשאני בעמדה שלי, בדיוק כשאני מגיעה לסמס לו משהו, אני רואה הודעה ממנו - 'החיוך לא יורד לי מהפנים'. עניתי לו שגם לי".
קעקוע משותף בדייט השלישי
לדייט הראשון, שהתקיים אחרי שבוע של רומנטיקה אינטנסיבית אך וירטואלית, ציטוט שירים וקטעים מספרים, הגיעה עיני לא בלי היסוסים. "אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'עדי, מה עשית?'. יש את הקולות החיצוניים של מה יגידו. אני בן אדם שיודע להתנתק כשצריך, אבל אין מה לעשות, אנחנו יצורים חברתיים. בסופו של דבר אמרתי לעצמי שיש לי אומץ לא לוותר ולא להימנע מהחיים מתוך חששות. אבנר אמנם מבוגר ממני, אבל הוא חד כתער ואדם של עשייה. מהדייט הראשון זה היה כל כך נכון. יש בינינו סינרגיה מהממת. ישנתי אצלו בדייט השלישי. קמנו בבוקר, שתינו קפה ליד השולחן, ואמרתי לו, 'בוא נלך לעשות קעקוע'. הוא אמר, 'אוקיי, מתי?', עניתי 'עכשיו'. שתביני, אין לו קעקועים. הקעקוע המשותף שעשינו זה הקעקוע הראשון שלו. שנינו קעקענו את הסימן פלוס בצד הבטן. עוד לא ידעו שאנחנו יחד אז עשינו את זה באזור מוסתר".
למה פלוס?
"זה עדיף ממינוס, לא? מאז זה הפך לסימן שלנו", היא גוללת ומראה לי במהירות את ההתכתבות ביניהם שמלאה בלבבות ובפלוסים שהם שולחים זה לזו.
עיני מפתיעה ומספרת שזה הקשר הרציני הראשון שלה. "היו לי קשרים פה ושם של שלושה חודשים אולי. הרגשתי שאני לא מתחברת מעבר לרמה מסוימת. שאלתי את עצמי מה הבעיה, אבל הבנתי שאני זו הבעיה. היום אני יודעת שלא היה עניין כי זה לא התאים. את יודעת כשזה זה. גם אבנר וגם אני לא מבולבלים. בהתחלה אבנר היה אומר לי, 'רונית שלחה אותך אליי'. זה ריגש אותי".
מתי התחלתם לספר שאתם יחד?
"אבנר סיפר לקטנים שיש לו חברה כבר בחודש הראשון. הם גרים בבית ואי־אפשר להסתיר מהם. לא ידעתי איך מתכוננים למפגש כזה, אבל הם היו מהממים. הם התרגשו כמו שילדים מתרגשים, היו היפראקטיביים כאלה ורקדו בסלון והראו לי דברים. היה בינינו חיבור מההתחלה. מרווקה תל־אביבית הפכתי בבת אחת לאישה עם בעל ושני ילדים. לפני שנה נסענו ארבעתנו לאמסטרדם, וערב אחד אבנר שאל אותי אם אני רוצה איזה יום להסתובב לבד, בשקט. אמרתי לו שלא. יותר מאוחר הוא סיפר לי שאמר לעצמו, מה הוא מפיל עליי. אבל אני לא מרגישה ככה. אימצתי אותם לחיים שלי כמו שהם אימצו אותי. הם ילדים כאלה אינטליגנטיים ושמחים. תוך שלושה חודשים כבר עברנו לגור יחד. חזרנו מסוף שבוע בלונדון וכבר השארתי אצל אבנר בבית את המזוודה. גם ככה רוב הזמן הייתי שם".
איך הם קוראים לך?
"אבנר קורא לי 'מאמי' וגם הילדים התחילו לקרוא לי ככה. יום אחד שאלימר נכנסה לחדר שלנו, שכבתי במיטה, והיא אמרה לי, 'את כאילו משפחה שלנו, אבל מה את בשבילנו?'. עניתי לה ש'לא צריך להגדיר, אני פשוט מאמי'", היא מספרת ומראה לי את המילה מאמי מקועקעת בפנים הזרוע שלה. "כמו בפרויקט שאת מתכננת ואז יש רגע שהכל נופל למקום, מהר מאוד הרגשנו שאנחנו משפחה. אבל הילדים מאוד מודעים לסיפור שלהם ומדברים על רונית בחופשיות. אם אני הולכת איתם ומישהו אומר לי 'אמא של, קחי את', הילדים מתקנים אותו ואומרים, 'היא לא אמא שלנו'".
לפני חודשיים הם עברו מביתו של אבנר במרכז תל־אביב לאזור בזל. "אבנר גר בבית ההוא 20 שנה. הוא גר שם גם עם רונית, ושם נולדו הילדים. עברנו כי לא רציתי להרגיש שאני מצטרפת לחיים שלו אלא שאנחנו מתחילים נקי, מבית שהוא שלנו. יש גם ככה הרבה מסביב בסוג הסיפור הזה. יש הבדל בין להיות בבית שמישהו אחר בחר בו את הספות לבין להרגיש שזה הבית שלך. לקח לרעיון זמן להתבשל עד שהרגשנו מוכנים. הבית שעברנו אליו היה הראשון שראינו וזהו, הוא מצא חן בעינינו".
זה באמת נשמע מאוד הרמוני, אבל יש נטייה לחשוב שבפער כזה, גילי, מעמדי, יהיה צד אחד שמחזיק בכל הכוח, ושהמערכת הזוגית לא מאוזנת.
"אבנר כל הזמן אומר לי שאני יכולה לרסק אותו, שזה בידיים שלי. כשאתה כל כך פותח את הלב וחשוף, אתה פגיע. ואבנר חשוף אליי לגמרי. אני יודעת שזה יכול להישמע מפתיע, אבל פער הגיל בינינו לא נוכח בכלל. המפגש בינינו הוא בלי גיל. מערכת היחסים שלנו מלאה בכנות ואהבה. אנחנו כרוכים אחד בשנייה. אבנר הוא הבית שלי. כששומעים עלינו מבחוץ, על הפער בגיל, חושבים שזו מערכת של אינטרסים, אבל יש בינינו מערכת יחסים מאוד שוויונית, מאוד הדדית. אנחנו מדברים על הכל ומתייעצים על הכל. שנינו מאוד דעתנים, אבל יש בינינו כבוד אדיר אחד לשנייה. אנחנו מתרגשים אחד מהשנייה. אנחנו נהנים מהחברה אחד של השנייה. אנחנו אוהבים לעבוד יחד על פרויקטים, והשיח עליהם ממשיך גם בבית. לפעמים, כשאני מסתכלת עלינו מבחוץ, זה מדהים אותי".
שלושת הילדים הגדולים של אבנר הם בני גילך פחות או יותר. איך הם הגיבו?
"את תאי הכרתי כבר קודם. הוא אדריכל שעובד איתנו במשרד מאז שהוא סטודנט. כשהוא שמע על זה שאנחנו יחד, הוא מאוד שמח. פגשתי את כולם בארוחת שישי אצל אבנר. כולם הגיעו עם בני זוגם ונורא שמחו ופרגנו. יש להם אבא מיוחד. בכל זאת, גבר בן 64 עם ילדים בני 8 זה לא טיפוסי".
לא כולם אמרו מזל טוב
כשעיני מספרת על הזוגיות בת השנה וחצי היא מתרגשת כילדה, עד שאפשר לשכוח שמדובר באדריכלית מבטיחה וציירת שכבר הציגה תערוכת רישומים ופורטרטים בגלריה בצרפת ומתכננת לעשות תערוכה גם בארץ. היא סיימה את הלימודים בטכניון כמצטיינת דקאן, ובימים אלה החלה תואר שני בפילוסופיה, מדע ותרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל־אביב. "הגעתי ללימודי פילוסופיה מתוך מחשבה שראייה של אדריכל טוב צריכה להיות רחבה והוא צריך לשאול את עצמו המון שאלות. אדריכלות לא עוסקת רק בתכנון מבנים, אלא באנשים. בסוף אתה חושב עליהם כשאתה מתכנן מגדל".
היא גדלה ברמת־גן לאב מהנדס אלקטרוניקה ואם מורה, הבכורה מבין ארבעה ילדים. "זיכרון הילדות הכי מוקדם שלי הוא שאני שוכבת על ההדום בסלון, ובמשך שעות מסתכלת על התקרה ומדמיינת שהמרחב הפוך - שהמנורה היא ספסל על התקרה, שאני יושבת עליו לקרוא ספר, חושבת איפה לשים שם את המשחקים שלי. אחרי הצבא, כשהייתי צריכה להחליט מה אני לומדת, חזרתי לזיכרון הילדות הזה. גם בצבא, כששירתי במודיעין בחטיבת מחקר, התעסקתי בצילומי מבנים, ככה שהיה ברור לי שזה הכיוון".
היה חשש מאיך שיסתכלו עלייך במשרד כשהפכת לבת הזוג של הבוס?
"גילו את זה אחרי שהתפרסמה תמונת פפראצי של שנינו. הגעתי למחרת לעבודה בכוננות ספיגה. המזל הוא שנכנסתי לעבוד פה והתקדמתי עוד לפני שהפכתי לבת זוג של אבנר, אז ידעתי שמבחינה מקצועית השגתי את ההערכה אליי. אני גם לא מוותרת לעצמי בכלל, עובדת קשה וממשיכה את העבודה גם מהבית. אבל הרגשתי התרחקות כללית. היו חברויות טובות במשרד שהפסיקו. כאילו נפלה פצצה ולא יודעים איך לגשת אליה. מצאתי את עצמי עובדת הרבה יותר לבד. בואי נאמר שאחרי שהתחתנו, לא כולם באו להגיד לי מזל טוב. אבל אני מבינה את זה, זה אנושי".
עוד משהו אנושי זה לחשוש להיכנס לנעליה הגדולות של רונית. "זה אף פעם לא עבר לי בראש. זה לא שם בכלל. אני מרגישה שרונית היא משפחה שלי, שאנחנו חברות. אם הייתי פוגשת אותה היום הייתי מחבקת אותה חיבוק ארוך, ואז מספרת לה שעומרי הסתפר אחרי הרבה זמן שהיה לו שיער מאוד ארוך, וששאלימר בחוג תיאטרון, היא רוצה להיות על במה. רונית נוכחת בילדים, אנחנו מדברים עליה. הילדים מזכירים דברים שהם חוו איתה, ואני מגיעה לאזכרות. אנחנו בקשר מאוד טוב עם המשפחה שלה. יש לה משפחה מדהימה. אנחנו הולכים לארוחות אצל מרים, אמא שלה, ואני מרגישה כאילו אני בארוחה אצל המשפחה שלי. תמיד היא שואלת מה לארוז לנו לקחת הביתה. היא אומרת לאבנר ולי שהקשר שלנו מרגש אותה".
אתם מתכננים ילדים משותפים?
"כן. גם הקטנים אומרים שהם רוצים להיות אחים גדולים. אבנר אומר שהוא רוצה עוד 20 ילדים. הקשר בין אבנר לגיל שרשום לו בתעודת הזהות מקרי בהחלט. הוא ילד ומסתכל על העולם בעיניים נורא מיוחדות. אבל בטח שהרהרתי בשאלה אם אני מוכנה שיהיה לילדים שלי אבא מבוגר. מה שעזר לי ליישב את הסוגיה בראש זו העובדה שאבנר הוא אבא מהמם, והילדים אוהבים אותו בטירוף. זו גם אחת הסיבות שהתאהבתי בו. כששאלתי את אבנר אם יהיה לו כוח לגדל עוד ילדים, הוא ענה שלא צריך כוח, צריך אהבה".
המגדל הכי גבוה בארץ
"כשנכנס פרויקט חדש, אנחנו מתחילים בעבודת מחקר של המרחב שבו הוא ממוקם, גם הקיים אבל גם העתידי", אומרת עיני, ראש הסטודיו האורבני ב"ישר אדריכלים", שעומדת בראש צוות של שישה אדריכלים. "אנחנו בונים קונספט. זה לא רק תכנון אלא גם מחשבה מה מפיח חיים במבנה. כשפרויקט יוצא מהסטודיו, אנחנו כבר יודעים איך הוא נראה, מה ההשפעות שלו, מה נפחי הבנייה שלו, מי ישתמש בו, איך יזוזו בו ולצדו, ומה בכלל הוא רוצה להגיד. זו אמנות המרחב".
פרויקט מעניין שעבדתם עליו לאחרונה?
"פרויקט פינוי־בינוי בחולון. זה פרויקט של 60 דונם, שיכוני רכבת מיושנים ייהרסו ובמקומם ייבנו מגדלים בני 65 קומות שישלבו תעסוקה, מגורים ומסחר. גשר להולכי רגל ייבנה בגובה 4 קומות ויכיל גנים ציבוריים ומוזיאון. בנוסף, תכננו את המגדל הגבוה בישראל שיתנשא לגובה 120 קומות וייקרא 'מגדל 120'. הוא חלק מפרויקט מתחם הבורסה ברמת־גן, קומפלקס שיכלול שלושה מגדלים. נכון לעכשיו, הוא יהיה גורד השחקים השני בגובהו במזרח התיכון ובין עשרת המגדלים הגבוהים בעולם. הראשון, אגב, הוא בורג' חליפה בדובאי (ובישראל - מגדל עזריאלי שרונה). לצורך הפרויקט הקמנו צוות מיוחד שחקר מגדלים בעולם בסדר גודל כזה במשך כמה חודשים. אלה ימים שלמים שנמשכו גם לתוך הלילה, השתמשנו בכל כלי תכנוני אפשרי, החל מרישומים ידניים ועד בניית מודלים ושימוש בתוכנות מחשב כדי ללמוד את המסה ולעצב אותה כך שהמבנה יישא את עצמו ולא ייתן תחושה כבדה ומאיימת. יהיו בו כמה מעליות, אחת מהן תהיה מעלית שאטל שתעלה במהירות ובבת אחת 80 קומות".
גונבה לאוזניי השמועה שהמגדל תוכנן על פי סקיצה ראשונית שלך. כל הכבוד. מגדל חתיכי ביותר עם שיק עתידני.
"תודה, אבל עוד הרבה אנשים עבדו על זה קשה אחר כך. אנחנו מאוד גאים שהצלחנו לפצח את האתגר ולייעל את המרחב הציבורי הסבוך של מתחם הבורסה כיום וליצור רשת רציפה של הולכי רגל ורוכבי אופניים מהמתחם אל הרכבת הקלה והמטרו העתידיים".
מגדלים נתפסים כמשהו נובורישי, רהבתני ומנותק. דעתך?
"קל לקטלג דברים, אבל יש כל מיני סוגי מגדלים בכל מיני מקומות. 85 אחוז מהאוכלוסייה נמצאת במרכז הארץ, הקרקע יקרה ומוגבלת וצריך להכניס איקס אנשים. אז השאלה היא לא 'כן או לא מגדל', אלא איך לעשות את זה טוב. תוכנית אדריכלית טובה חושבת איך ליצור מגע של המגדל עם הרחוב, איך לשלב אותו נכון במרחב ואיך הוא יועיל גם לדיירים וגם לאנשים שחולפים לידו. אגב, לא בטוח שדירה בבניין בן ארבעה קומות בעיר עולה פחות מדירה בעלת אותו מטראז' במגדל".
עד כמה הקורונה משפיעה על התחום?
"תהינו לאן זה הולך, בכל זאת מדובר באירוע עולמי. היו חששות שזה יפגע בנפח העבודה, אבל שמחנו לגלות שכלום לא השתנה. בכל זאת, אנחנו עובדים על פרויקטים גדולים שלוקח שנים עד שהם מסתיימים, והיזמים מבינים שהשוק יחזור לעצמו. אבל כן יש מחשבות חדשות על תכנון. למשל, יש הבנה שאנשים יעבדו יותר מהבית והם צריכים יותר תחושה של מרחב. גם במגדלי תעסוקה יש יותר רצון לאוורור ולשטחים פתוחים, גם אם זה על חשבון שטחי עבודה. זה אומר לתכנן יותר מרפסות או אפילו חלונות שנפתחים, דבר שהיה פחות זמין במשרדים עד עכשיו".
