ביום שבו ילדה מרים אלקבץ את בתה הבכורה, 27 בנובמבר 1964, כבר היה לה שם בשבילה. "כשהייתי בהיריון, רונית רינת נבחרה למלכת היופי. אמרתי: 'זה יהיה השם של הבת שלי', כי גם היא תהיה מלכת יופי", נזכרת אלקבץ. "ידעתי שהיא תהיה על הבמה, לא יודעת אפילו להסביר איך".
מתי תחושת הבטן שלך, שבתך תופיע על במות, הפכה למציאות?
"רונית רקדה בלט מגיל שש, ואחרי כמה שנים המורה למחול אמר לי: 'מרים, הבת שלך תגיע רחוק בתור בלרינה, ואם תצטרפי אליה, היא יכולה להתחיל להופיע בכל הארץ'. אמרתי לו: 'אם היא רוצה וזה מה שצריך לעשות, אסע איתה'. נסענו בכל הארץ באוטובוסים, לפעמים אחרי יום עבודה, לפעמים לא הלכתי לעבודה, רק כדי לראות אותה מופיעה, ובלב אמרתי לעצמי, הנה קורה מה שחשבתי, הבת שלי מופיעה על במה, הנה זה מתקיים".
תפרה צווארון במשך שבוע
במשך השנים עקבה בגאווה מרים אלקבץ (71), אחר הקריירה של בתה רונית, שנפטרה ב־2016 בגיל 51. תמיד שמרה על פרופיל נמוך, השאירה את הבמה לילדיה. הפעם ניאותה להתראיין כדי לספר על התערוכה לזכר בתה.
התערוכה "ז'ה טם, רונית אלקבץ", המוצגת במוזיאון העיצוב במדיטק חולון, חושפת לראשונה את אוסף הבגדים, האביזרים והתכשיטים שהותירה אחריה רונית אלקבץ, ומשקפת את אישיותה של השחקנית, שהייתה אייקון אופנה והשראה לבמאי קולנוע ולמעצבים. בתערוכה כ־200 פריטים שנאספו במשך ארבעה עשורים: בגדים
שיצרה בעצמה, בגדים מסרטים ששיחקה בהם – מ"המיועד" ועד "גט" – ושמלות של מעצבי־על מקומיים ובינלאומיים: אלבר אלבז, כריסטיאן לקרואה, ויקטור בלאיש, יניב פרסי, גדעון אוברזון ואחרים. את התערוכה (שתוצג עד אפריל 2018) אצרה יערה קידר לצד שלומי אלקבץ, אחיה של רונית (שהוא גם המנהל האמנותי של התערוכה), ובעלה של אלקבץ, אבנר ישר, והיא משקפת את עשייתה הפמיניסטית של רונית, את ייחודה האסתטי ואת החיבור שעשתה ביצירתה בין מזרח למערב.
לפני כחצי שנה, כשהחלו ההכנות לקראת התערוכה "ז'ה טם, רונית אלקבץ", פתחה מרים את ארון הבגדים. היא שלפה ממנו את השמלות הראשונות של בתה, שלמדה במגמת עיצוב אופנה בתיכון והעדיפה לבלות ימים ולילות מעל מכונת התפירה שלה מאשר עם החבר'ה בחוץ. "היא בכלל הייתה צריכה להיות מעצבת אופנה גדולה לפני שהיא התחילה לדגמן. בתערוכה מוצגות שמלות שהיא תפרה בתיכון וגם שמלות מסרטים שהיא עשתה, כי היה לה חלק בעיצוב שלהן".
מתי הבנת שרונית מוכשרת בעיצוב אופנה?
"היא ציירה מאוד יפה כשהייתה ילדה. לפעמים ציירה בובות והלבישה אותן מאלף ועד תו. ממי היא קיבלה את הכישרון הזה, אני לא יודעת.
"כשרונית למדה עיצוב אופנה בתיכון והתחילה לתפור, היא הייתה יכולה
לשבת שבוע שלם על צווארון. אף פעם לא התפשרה. כשכולם לקחו סתם בדים, היא רצתה לתפור מבדים יוקרתיים, כי היא ידעה שהבגד שהיא תתפור לא הולך רק למורה, היא תלבש אותו. היא בחיים לא הלכה עם הטרנדים, אלא הקדימה אותם: לבשה מכנסי פדלפון כשאף אחד לא ידע מה זה, ולבשה חולצת בטן כשאף אחת לא הלכה ככה. כשהתחילו ללבוש פדלפון וחולצות בטן, היא עברה למשהו אחר.
"בסוף י"ב הייתה תצוגת אופנה של המגמה שלה, וכולם נדהמו מהשמלה שהיא עיצבה. השמלה הזו מופיעה בתערוכה, ואני ביקשתי לקבל אותה אחר כך בחזרה. אחרי התיכון היא התחילה לדגמן, ונפתחה לה דלת שהיא לא חשבה עליה".
היא דגמנה לשנקר ולמעצבים ישראלים, וכשהתחילה לשחק בסרטים עזבה את הדוגמנות ואת התפירה. הצטערת כשהיא שינתה כיוון?
"לא הצטערתי בכלל, כי אהבתי כל מה שרונית עשתה. נתתי לילדים שלי חופש לעשות מה שהם רוצים, כי ראיתי שהם הלכו בדרך טובה. האהבה שלה לבגדים ולבדים נשארה. בכל פעם שנסעה לחו"ל, הייתה חוזרת עם מזוודה גדולה מלאה בדים. ובחיים לא הופיעה עם אותו בגד פעמיים. בשלב מאוחר יותר היא תפרה לעצמה בגדים לסרט 'אדי קינג' (שיצא ב־1992, אמ"ר), ואני הייתי איתה יחד על מכונת התפירה".
ביקרת בתערוכה החדשה?
"לא, ואני לא חושבת שאראה אותה. חברות שלי יהיו, כל העולם יהיה, אבל אני לא רואה את עצמי שם".
איזה סרט של רונית את הכי אוהבת?
"אני אוהבת את כולם ולא אוהבת אף אחד. הם קשים כולם בשבילי. אני לא יכולה לראות פעמיים את הסרטים. זה מאוד קשה לי".
באחד הראיונות שלה היא אמרה שההורים והאחים שלה הם כמו גורים שלה, והיא לא רוצה לפגוע בהם. מצד שני, האמירה הקולנועית שלה הייתה נחרצת. דיברתן
על הנשים שהיא הציגה בסרטיה, שמנסות להיחלץ מעולם גברי ישן?
"לא דיברנו על הסרטים שלה בבית. אני החלטתי לא לשאול הרבה, כי ידעתי שהיא הולכת להכניס חלק מהסיפור שלנו, ככה עושים סרטים. מה יכול להיות? אם זה מה שצריך בשביל ההצלחה של הילדים שלי, שיהיה, שכל אחד יבין מהסרט מה שהוא רוצה ולא קרה כלום. זו המשפחה, פעם הסתדרה ופעם לא, פעם היה לה ופעם לא.
"אני לא אגיד לך שלא היה לי קשה עם זה בחוץ. הרבה נשים עברו פה במספרה בין הידיים שלי והן ראו את הסרטים, אבל כולן התנהגו איתי בעדינות. כשהן אמרו: 'ראינו את הסרט', אמרתי: 'איזה יופי'. לא שאלתי אם הוא טוב או לא, כי לא עניין אותי מה חושבים. למי שרצתה להיכנס יותר לדברים, עניתי: 'זה סיפור, חלק ממנו אמיתי וחלק לא, זכותך לקחת אותו לאיזה מקום שאת רוצה, זו אמנות'. אם מישהי הייתה ישירה ושאלה: 'מה, זה עלייך?' אמרתי: 'זה עליי, מה קרה?' וזהו. בסרט השלישי, 'גט', דיברתי יותר עם רונית. אמרתי לה: 'מאמי, תכתבו מה שאתם רוצים, אבל שאנחנו לא נהיה בסרט'. וזה מה שהיה".
חששת שהמחויבות הגדולה של רונית לקריירה תפגע בהקמת משפחה משלה?
"כן. בני הזוג של רונית אהבו אותה מאוד. כולם רצו חתונה, וכל מי שהציע לה, עזבה אותו. היא אמרה: 'רק לא חתונה', כי היא ידעה שעם חתונה היא לא תגיע לאן שהיא רוצה.
"אני לא לחצתי. בכל מקום שהיא התראיינה היא אמרה שההורים שלה נתנו לה חופש. היא לא פחדה לספר לנו כלום, לא את הטוב ולא את הרע. היינו יכולות לדבר כל הלילה אם הייתה לה בעיה והיא לא הצליחה להירדם. כשהיא הייתה מרגישה שהיא העמיסה עליי, היא תכף הייתה מתקשרת לומר שהיא שמחה, ושזה היה סתם וזה יעבור, רק שלא אדאג".
השאירה לנו אושר
בגיל 46 נישאה רונית לאדריכל אבנר ישר, אז בן 54, אב לשלושה מנישואיו הראשונים. "ההתאהבות הייתה מאוד חזקה", סיפרה בריאיון ל"ידיעות אחרונות". "שבוע אחרי שהכרנו הוא הציע לי נישואים. כעבור חודש התחתנו".
מרים, מתי פגשת לראשונה את אבנר?
"הייתי צריכה ללכת לעשות ניתוח קטן בבית החולים, ורונית כמובן לא עזבה אותי לבד. היא ישנה אצלי לפני כן וסיפרה לי: 'אמא, אני חושבת שפגשתי את הגבר של החלומות שלי,
ואני חושבת שזה רציני'. שאלתי אותה, באמת? היא סיפרה לי איך הכירה אותו בשיחת טלפון, ואז הם היו באותו זמן בפריז וחזרו ביחד. כמה ימים אחרי הניתוח הוא בא לקחת אותה מפה. יצאתי אליו החוצה, כי רציתי לראות אותו אחרי כל הסיפורים. הרגשתי שזה זה. רונית אף פעם לא אמרה שהיא מצאה את הגבר שלה".
מרים לא מרחיבה על המחלה של בתה, שהתגלתה ב־2014, כשהיא בשיא הקריירה שלה, או על בחירתה לשמור את הדברים בסוד. "לקראת סוף צילומי הסרט 'גט', רונית הייתה משתעלת", מספרת מרים. "אמרתי לה יום אחד: 'מאמי, לא מוצא חן בעיניי השיעול הזה'. היא אמרה: 'אז אני משתעלת, נו, התקררתי'. כשאמרו לי שרונית חולה, שאלתי: 'איך? על מה?' היא רק עשתה סרט, התחתנה, רק התחילה לחיות את החיים שלה עם הילדים שלה, עם הגבר המדהים שרצתה, בעל למופת, שקיבל אותה ואת המשפחה שלה כמו מלכים, ואנחנו אותו גם כן".
מרים חולמת הרבה על בתה. "אני בנאדם שחולם הרבה, והרבה פעמים אני חולמת משהו והוא קורה. אפילו את מה שקרה לרונית ראיתי בחלום בשבוע האחרון. חלמתי שזה הסוף. לא מזמן היה לי חלום שבו היא חיבקה אותי ואמרה לי: 'אמא, את אצלי כל הזמן'".
והיא איתך, כל הזמן.
"רונית איתנו כל הזמן. אם אני עומדת ומבשלת לילדים שלה, כמעט
תמיד אני רואה איזה פרפר לידי, ואני אומרת: 'את איתי'. בחג האחרון, למשל, כולנו ישבנו ביחד. הגיע פרפר די גדול והתיישב עליי, על בית החזה. לא הרגשתי אותו. שלומי אמר: 'אמא, יש עלייך פרפר', ואני אמרתי: 'אולי זו נשמה'. יצאנו לגינה, הלך הפרפר, ואני רואה את שלומי מצלם אותי. אמרתי לו: 'די, מאמי'. ואז הפרפר חזר, ושוב היה עליי".
איזה קשר יש לך עם אבנר ועם נכדייך?
"שבוע אחד אבנר מביא אותם אלינו, ושבוע אחרי אנחנו נוסעים אליהם לתל־אביב. לפני שבועיים הבאתי להם הביתה קצת חריף, וכשבאתי שוב, עמרי אמר לי: 'מה, לא הבאת לנו חריף?' אמרתי: 'מה לך ולחריף?' הוא אמר: 'כן, אני אוהב חריף'. אין כזה דבר שהם מבקשים משהו ולא יהיה. אבנר אבא נפלא. מלא אהבה ואחריות".
"בסופי שבוע, כשאנחנו הולכים לבית של רונית, לראות את הילדים ואת בעלה, אנחנו אומרים לעצמנו, היא השאירה לנו אושר. אושר. לבוא לראות את הילדים האלה, את הבית, את הבעל המקסים שלה, אם הם חס וחלילה לא היו, הכל היה מתנתק. אנחנו באים לנכדים, וזה כאילו היא פותחת לנו את הדלת, והיא שם, אנחנו מרגישים שהיא שם. כשהם באים אלינו, אנחנו מרגישים שהיא פה".
- הראיון המלא עם מרים אלקבץ בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
