תצוגת בגדי הים של "גוטקס", שפתחה את שבוע האופנה האחרון של תל־אביב, הייתה יוצאת דופן: במקום דוגמניות מן המניין, צעדו על המסלול מלכות יופי ודוגמניות מן העבר. ביניהן בלטה אישה יפה ומאירת פנים, עם שיער בלונדיני ארוך וגולש.
רונית רינת, מלכת היופי וסגנית מיס יוניברס לשנת 1964, נראית רעננה וזוהרת כאילו לא מזמן הניחו על ראשה את כתר המלכות. "הייתה תצוגה מאוד מרגשת, אבל היה לא קל", היא משחזרת. "קניתי עקבים גבוהים והתאמנתי בבית". "היא אמיצה", מתערב מוטי פלג, בעלה. "ידעתי שהיא תצליח ותהיה מהממת".
סיפור ההיכרות בין רינת לפלג נשמע יותר כמו תסריט של וולט דיסני מאשר משהו שקרה במציאות. בגיל 17 הוא ראה תמונה שלה מוכתרת כמלכת היופי ב"לאשה", והתאהב נואשות. מאז הוא המתין לה, במשך לא פחות מ־40 (!) שנה. במהלך השנים האלה הוא נישא והתגרש, היא נישאה והתאלמנה. יום אחד, הוא הרים לה טלפון. מאז, כבר 13 שנה, הם ביחד, מפיצים ניצוצות רומנטיים ורוחניים לכל עבר. בזמנם החופשי הם מעבירים מעגלי הקשבה לזוגות ובמסגרתם הם מספרים את סיפורם - על מנת שגם אתם תוכלו לקבל השראה לרומנטיקה אמיתית.
שמו עליי כתר
אל הפגישה עמם מגיעים בני הזוג מחיפה, שם הם מתגוררים מאז שבו מארצות־הברית לפני שנה וחצי. רינת, בת 71 וסבתא לשמונה נכדים, לבושה בסווטשירט עם הכיתוב "צעירים חסרי מנוח", וכזו היא – עדיין מושכת את המבטים, עם נוכחות שכנראה יש רק למלכה אמיתית.
היא נולדה וגדלה בחיפה, "נערה מאוד ביישנית, גבוהה ושטוחה". לדבריה, היא כלל לא הייתה מודעת ליופייה, וחלמה להיות מורה. "בכלל לא הבנתי מה רוצים ממני", היא נזכרת. "הייתי עולה לאוטובוס עם פרצוף לרצפה, רק שלא יסתכלו עליי". בגיל 16 חברה שכנעה אותה להצטרף אליה לביקור אצל מורה לדוגמנות. "המורה הציעה ללמד אותי בחינם, בתנאי שאשתתף בתחרות יופי שהיא מארגנת. בתחרות נבחרתי כמנצחת על ידי הקהל, וכפרס נשלחתי לקורס דוגמניות בפריז. נסעתי עם ההורים שלי, הלבישו אותי בבגד ים וצילמו אותי עם המורה. למחרת התמונה הזו הופיעה בעיתונים בכל אירופה, וגם בישראל. זה הצילום ששינה את החיים שלי".
בעקבות הצילום ההוא, קרו לרינת שני דברים: היא הודחה מהמכללה למורות שבה למדה ("המנהל אמר שזו לא דוגמה למורה"), וזומנה לתחרות מלכת היופי של "לאשה". "אמא שלי אמרה לי 'תלכי, אין לך גם ככה מה לעשות'", היא נזכרת. רינת, אז כבר בת 18, ניגשה לתחרות, וכעבור זמן קצר זכתה בתואר מלכת היופי ה־15 של ישראל.
מה את זוכרת מהזכייה?
"שמו עליי כתר, ולא ידעתי מה עובר עליי. הבנתי שעכשיו אני צריכה להתחיל ללכת לבושה ועם איפור, ושלא תהיה לי פרטיות. עולם הזוהר לא קרץ לי. גם כשזכיתי בתואר סגנית מיס תבל במיאמי, לא כל כך הבנתי איך זה קרה".
באותם ימים פלג היה נער בן 17, יליד פולין שגדל במושב גני־יוחנן, ולמד בבית הספר הטכני של חיל האוויר. "יום אחרי הזכייה של רונית הגיע לבית הספר עיתון 'לאשה'", הוא מספר. "חטפתי אותו והסתכלתי על הצילום שלה. היה משהו בפנים האלה שכל כך חיבר אותי אליה. בעיניים ראיתי איזושהי עצבות. היה פער בין ההמולה וההתרגשות שהיו סביבה לבין הניתוק שהיא שידרה. זה סקרן ומשך אותי, ואמרתי לעצמי שיום יבוא והיא תהיה אשתי".
למה דווקא היא? לא חסרות נשים יפות בעיתון
"זה לא רק היופי, זה משהו שהרגשתי שצריך לקרות, שזה מנט טו בי. מצד שני אמרתי לעצמי: מה, אתה משוגע? יש כל כך הרבה גברים בארץ שיכולים להתחרות בך, עשירים ממך, יפים וחזקים ממך. ידעתי שזה עוד לא הזמן. הייתי ילד מושב ולא היה לי מה להציע לה. היה לי כיס ריק, בקושי היו לי אופניים. אז חיכיתי. מאז, תמיד הייתה לי בראש התמונה הזו מ'לאשה'. הפנים היפות האלה היו לי בראש ובלב".
קיבלתי השראה להתחתן
בחזרה לרינת. כשכתר המלכות על ראשה, היא יצאה לארצות־הברית לסבב פגישות והרצאות. באחד האירועים בלוס־אנג'לס היא פגשה את ג'ק וינטראוב, רופא נשים מצודד המבוגר ממנה ב־20 שנה. "בארצות־הברית תמיד שידכו לי את הבנים של העשירים, הייתי הולכת איתם לארוחות ערב ומיד מקבלת הצעות נישואים ומתנות. חשבתי לעצמי שזה מגוחך, ומעולם לא לקחתי אף מתנה שהביאו לי. אבל כשהכרתי את ג'ק, היה שם משהו אחר. לא הרגשתי את פער הגילים. היה שם חיבור. הוא ביקש שאשאר, אבל אני רציתי להתגייס".
רינת חזרה לארץ והתגייסה, אבל וינטראוב לא ויתר. "אחרי חצי שנה, הוא החליט להגיע לארץ לפגוש אותי. הלב שלי רטט מהתרגשות, ואמרתי לעצמי, אני כבר לא זוכרת איך הוא נראה. אבל זה לגמרי היה זה. אני הייתי בצבא, בשבטה, והוא היה בא כל ערב ומדבר איתי מעבר לגדר. כעבור שבוע, קמתי בבוקר עם השראה, עם מסר שהיום אני מתחתנת. הודעתי לכולם, באתי גם אליו ואמרתי לו 'אני מתחתנת', והוא שאל אותי עם מי. אפילו לא ידעתי שאני מקשיבה לקול פנימי מאוד נסתר. תמיד האמנתי שהנסיך שלי יבוא על ציפור עם כנפיים לבנות, והנה הוא בא על מטוס".
הכרתם בכלל?
"לא. גם הקשר היה כל הזמן אפלטוני. אל תשכחי שזה היה שנות ה־60, הייתי מאוד נאיבית ומאוד שמרתי על עצמי". הם נישאו כשהיא הייתה בת 19 והוא בן 39. "חתונה מאוד ספונטנית ומהירה, תוך עשרה ימים. השתחררתי מהצבא, ושלושה־ארבעה ימים אחרי החתונה כבר הייתי איתו על המטוס לארצות־הברית. במטוס הוא הסביר לי איך הוא חי. הוא לא היה בן אדם מאוד עשיר אז, הוא רק התחיל את הקריירה, והסביר לי עד כמה הוא חסכן ומחושב. אני הייתי ילדה, וישר התחלתי לבכות ואמרתי שאני רוצה הביתה, שאני רגילה שההורים שלי נותנים לי כסף ולא חסר לי כלום. אז סגרנו על סכום כסף שהוא ייתן לי, וככה התחלנו את החיים המשותפים".
בני הזוג השתקעו באל־איי, והביאו לעולם שלושה ילדים: סברינה (50), אורן (48) וקמיל (45). רינת עסקה בעבודה קהילתית וגם פתחה חנות לבגדי מעצבים, אבל חשה שמשהו חסר. "כולם חשבו שאנחנו הזוג האידיאלי. אמנם נראינו מאוד יפה מבחוץ, אבל היו בינינו הרבה סודות, דברים מתחת לשטיח, והיה לי קשה מאוד עם זה".
בתחילת שנות ה־50 לחייה, רינת חיפשה דרך לבטא את עצמה, והגיעה עם בעלה אל המורה ג'ק צימרמן ואשתו ג'קלין, שפיתחו את שיטת מעגלי ההקשבה. בדיעבד, זה היה רגע מכונן מבחינתה. "הרעיון הוא לשבת במעגל כמו שהאינדיאנים ישבו מסביב למדורה, לדבר ולפתור בעיות תוך כדי הקשבה מלאה - כשהחוק היחידי הוא שמה שנאמר כאן נשאר כאן. הייתי המומה. מה זה לדבר מהלב? לא ידעתי לעשות את זה. לא ידעתי אפילו מה אני מרגישה. התחושה הפנימית שלי הייתה שאני לא רואה את עצמי, וזה היה בדיוק מה שחיפשתי. התרגול הזה עזר לנו להיות בכנות מרבית. זה היה חלק מהתיקון שלנו בחיים".
שלוש שנים לאחר מכן, ב־2001, וינטראוב נפטר מסרטן. "היה לי מאוד קשה. אמרתי לעצמי שבלי עין הרע הילדים מסודרים, אז אני לא באמת צריכה להמשיך לחיות, אבל מצד שני ידעתי שיש לי עוד הרבה מה לעשות. אחרי שנה של אבל, בגיל 56, עשיתי את הדבר שהיה לי הכי חשוב - חזרתי לארץ".
הלב שלי חגג
גם פלג, בינתיים, לא קפא על שמריו. אחרי השירות הצבאי הוא נסע ללמוד פסיכולוגיה בניו־יורק, ופתח קליניקה פרטית בעיר. במקביל, התחתן והביא לעולם שני ילדים, סיון (35) ועידן (33). "אשתי הייתה יועצת פסיכולוגית בבית ספר. חיינו ביחד 25 שנים, אהבתי אותה, היא בחורה טובה ויהודייה גאה, אבל האהבה לא הייתה כמו שיש לי עם רונית, משהו שיפוצץ אותי, שאני ארגיש טירוף חושים. במשך הזמן היו לנו בעיות תקשורת, ונפרדנו. היום אנחנו בקשר מצוין".
הפנטזיה על מלכת היופי ההיא מעולם לא עזבה את פלג. "במשך כל 40 השנים שהייתי באמריקה, הייתי חוזר לאותו חלום. זו לא הייתה אובססיה, כי הרי לא רדפתי אחריה. נתתי לשנים לעבור, וכל כמה זמן הצצתי ב'לאשה'. ככה ידעתי שהיא בקליפורניה, ושהיא התאלמנה וחזרה לארץ. התחלתי להתגעגע, הייתה לי כמיהה
לאהבה הזו. אני גם זמר ומלחין, וכתבתי שיר מתוך הלב. כתבתי: 'איפה את ילדה, איפה את אישה, איפה את הנשמה שחיפשתי, אני רוצה לומר לך שתדעי, כמה אלייך השתוקקתי'. והכמיהה הזו הייתה האימג' של רונית".
רונית: "כן, אבל הוא ניסה את זה גם על נשים אחרות".
מוטי: "על אחת בלבד, אבל זה לא היה זה".
רונית: "אני בינתיים חזרתי לישראל. הבאתי את רעיון המעגלים לכאן, עבדתי עם זה בבתי ספר והכשרתי אנשים שעושים את זה בכל הארץ. יצאתי אז עם מישהו במשך שנתיים, אבל הרגשתי שזה לא זה ואמרתי לו שניפרד, כי אני צריכה למצוא את הסול מייט (נשמה תאומה) שלי. אחרי כמה זמן טסתי לניו־יורק, והייתי אמורה ללכת עם מכר שלי למשחק של הניקס. מסתבר שאותו מכר הוא גם חבר של מוטי".
מוטי: "הוא מתקשר ואומר לי 'אני מגיע עם רונית רינת', ואני אומר לו 'אתה חייב לסדר לי מפגש איתה'. והוא אומר לי 'לא, זו אישה שהקונסול יושב לצידה'".
רונית: "בסופו של דבר לא הלכתי בכלל. מה זה מעניין אותי?".
מוטי: "הרגשתי שאני נמצא על סף הגשמת החלום. ברור שהייתי חרד ונרגש, אבל הרגשתי שזהו, אני חייב. ביקשתי את המספר מאותו החבר, ופשוט התקשרתי אליה מניו־יורק לישראל. אמרתי לה 'שלום, שמי ד"ר מוטי פלג, אני ישראלי שחי בניו־יורק הרבה שנים, את היית בלבי הרבה שנים, אני מרגיש סול מייט איתך".
רונית: "לא אמרת סול מייט, לא ידעת מה זה".
מוטי: "היא אומרת שאמרתי 'אני רוצה שתהיי אשתי', אבל אני לא חושב, כי כמה ביטחון כבר יכול היה להיות לי? מספיק שהתקשרתי ומתחתי את הגבול".
רונית, מה חשבת לעצמך תוך כדי?
"הקשבתי. אמרתי שאין לי מה להפסיד".
לא חשבת שמדובר במשוגע?
"לא. היה לי איזה סימן והקשבתי לסימן. היה משהו במילים שנאמרו. אמרתי, וואו, הבן אדם אפילו לא יודע מה הוא אומר, אבל זה נכון לי. צחקנו הרבה, היו לנו דברים משותפים וזה היה נחמד. אני פולנייה, הוא פולני, שנינו אוהבים כבד קצוץ. גם אהבתי את הקול שלו, וזה משך אותי".
כעבור זמן מה רינת עמדה לטוס לארצות־הברית, לביקור אצל ילדיה. "הייתי בדרך לשדה התעופה, וקיבלתי הודעה שיש לי חבילה בדואר. זה היה ממנו. בפנים היה עיתון עם כתבה עליו, והיה גם דיסק, ששמתי אותו בזמן שנהגתי לשדה. היה שם את השיר שהוא כתב, ואיך שהוא התחיל לשיר, אני מתחילה לבכות. אני בוכה ושומעת את השיר שוב ושוב, ואז הוא בדיוק מתקשר אליי לטלפון ברכב. הכל היה כל כך מיסטי, שאמרתי לו שאני מוכנה בדרך חזרה מאל־איי לעצור בניו־יורק ולפגוש אותו. פתאום אמרתי לו שאני באה אליו לארבעה ימים".
המפגש המיוחל התקיים בשדה התעופה בניו־יורק. "הייתי מאוד נרגש ומתוח", נזכר מוטי, "לא האמנתי שזה קורה, פחדתי. מצד שני, הרגשתי שזה מגיע לי. הלב שלי חגג".
רונית: "התרגשתי, ומצד שני פחדתי. הבן שלי אמר לי, 'איך את יכולה לנסוע למישהו בלי להכיר אותו?'. אמרתי שאני אישה מבוגרת, ואם לא ימצא חן בעיניי, אני אלך למלון".
מה עשיתם בדייט הראשון?
"הוא לקח אותי אליו הביתה. הייתה לו מרצדס, ואמרתי לעצמי 'הוא מנסה להרשים אותי'. אני רציתי את הבן אדם הפשוט שכתב את השיר. זה לא היה זה. אמרתי לו 'תקשיב, אני רוצה ללכת. אבל אם תשב איתי במעגל הקשבה, אז נראה'".
מוטי: "זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי על מעגל הקשבה, ואני שנים בתיאוריות של יונג ופרויד, אבל לא הייתי מוכן לוותר על החלום. מה, אני אידיוט? אמרתי לעצמי, אני חייב לעשות מה שהיא אומרת".
רונית: "ואז ישבנו שלוש שעות על הרצפה ליד האח. התחלתי לספר לו סיפורים מהילדות שלי".
מוטי: "ואני פתחתי לה דלת להיכנס אליי. סיפרתי לה על הילד ההוא מהמושב שאז הרגיש שהוא לא מספיק, והדמעות שלי זלגו. היא התחברה לדמעות. זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים".
רונית: "נשארתי באמת ארבעה ימים, שבהם עשינו הרבה אהבה. התחברנו. רקדנו, בילינו בג'קוזי, נפתחנו, צחקנו, בכינו. כשחזרתי לארץ, ישר הרגשתי שאני רוצה לחזור אליו, שמשהו קרה לי".
חתונה פיצוץ
השניים פתחו בקשר טרנס־אטלנטי, כשהם נפגשים לסירוגין בניו־יורק ובישראל. כעבור שנתיים, הגיעה הצעת הנישואים. "הוא החליט להציע לי נישואים כמו צ'יף אינדיאני, ולקח אותי למקום שמשקיף על נהר ההאדסון, איפה שהאינדיאנים גרו", משחזרת רונית. "הוא הכין לי כתובה מאוד מיוחדת, שהוא שרף אותה. הוא גם הכין אבנים עם כל מיני כיתובים, דברים שאני צריכה לשחרר מהחיים שלי, וכשהוא הציע לי להתחתן איתו, הוא אמר לי לזרוק את האבנים לנהר. זה היה מאוד מרגש".
בני הזוג נישאו בחיפה ב־2006, עם פרוץ מלחמת
לבנון השנייה. "היו פיצוצים מעל חיפה, ולנו הייתה חתונה בחוץ. גם זה היה גורלי, חתונה תחת אש התותחים". שנה וחצי אחרי החתונה, הם זומנו להתראיין בתוכנית האירוח של אופרה ווינפרי, שעסקה בסיפורי אהבה גדולים מהחיים. "אופרה אמרה: 'הגורל הביא את מוטי
ורונית להיות ביחד'", מתלהב מוטי.
איך הגעתם אליה?
"אחרי החתונה התקשרתי לעיתונאית שהכירה אותי, ואמרתי לה שיש לי שני סיפורים מדהימים: אחד על 40 שנה של אהבה והשני על חתונה תחת אש התותחים. היא עשתה עלינו כתבה במגזין. שנה וחצי אחר כך התקשרה אליי המפיקה של אופרה ווינפרי, שנתקלה בכתבה".
רונית: "פתאום מוטי מתקשר ואומר לי 'מיידלע, עוד מעט יתקשרו אלייך מאופרה', ואני אמרתי, מה? זה היה חלום שלי להגיע אליה, נורא התרגשתי".
איך היה המפגש איתה?
"חשבתי שהיא אישה מאוד רוחנית וחמה, וכשהיינו בחדר האיפור היא נכנסה והייתה כל כך קרה, שהרגשתי שאני קופאת. הרגשתי לא בנוח איתה".
צפו בראיון של רינת ומוטי בתוכניתה של אופרה ווינפרי
מה היו התגובות אחרי הריאיון?
"בשדה התעופה אנשים רצו אחרינו, 'וואו, איזה סיפור מרגש'. הלכנו במנהטן ואנשים עצרו אותנו ברחוב. כעבור שנה הזמינו אותנו לתוכנית שנקראת 'סלבריטיס קאפל ת'רפי' בערוץ VH1, עם כוכבי ריאליטי שלא הכרנו. זה היה פנטסטי. הם שמעו את הסיפור וזה נשמע להם כמו סינדרלה סטורי, אבל הייתי חייבת להגיד להם שזה לא נכון, ושאנחנו עובדים על זה כל הזמן. הם אמרו 'תראו לנו', וישר עשינו מעגל הקשבה ושיתפתי סיפור מאוד חזק שעלה לי - על פעם אחת שיצאתי מהמקלחת עם המגבת על הראש, ומוטי ישר צעק עליי 'תעיפי את הסמרטוט הזה מהראש', ואני כל כך נפגעתי שרק רציתי לעזוב. באותו רגע כל הנשים כל כך כעסו על מוטי והזדהו איתי".
מוטי: "ואז הסתכלתי על רונית ואמרתי לה כמה אני מצטער עד עמקי נשמתי, ופתאום אלו בקהל שרצו לרצוח אותי, התאהבו בי".
לפני כשבע שנים, רינת עברה להתגורר עם פלג בניו־יורק. "יש לנו שם טירה על נהר ההאדסון, עם ארבע קומות ושמונה חדרי שינה", היא מפרטת. לפני שנה וחצי השניים עזבו את
הטירה ושבו לישראל, לבית ילדותה של רינת בחיפה. כעת החלום שלהם הוא להעביר מעגלי הקשבה בכל העולם, ובמהלכם לחלוק את סיפורם. בנוסף, הם עובדים על ספר משותף, "והתכנון הוא לעשות תוכנית דוקו־ריאליטי וסרט בינלאומי, שיוכל לאפשר לכולם להכיר את הסיפור שלנו. שאנשים יאמינו שאפשר".
בינתיים, השניים מעבירים סדנאות לזוגות. "רק בשבת האחרונה הייתה סדנה של זוגות שאנחנו עובדים איתם כבר שבע שנים", מתלהבת רונית. "זה מדהים, אני לא יכולה אפילו לתאר. כשאנשים מתחברים ללב, משהו קורה. יש לנו זוג ערבי וזוג נוצרי, מכל הסוגים והמינים, וזה מדהים איך שהם יוצאים מחוברים, עם תקווה, עם כלים. ברגע שאתה יכול להיפתח בצורה כזו, האינטימיות, המיניות, עשיית האהבה, זה נהיה הרבה יותר עמוק. זה יותר מסקס, זה ממש התניית אהבים".
מוטי (לוקח את ידה של רונית ואוחז בה): "הלאב מייקינג זה לא רק חדירה וסקס, זה גם המגע ביום־יום".
רונית: "מוטי הוא רומנטיקן, אני קצת פחות, אבל הוא מושך אותי פנימה".
מוטי: "חשוב לנו לתת השראה לכולם. יש לך חלום? תלך אחריו, הוא יגיע. אל תוותר גם אם יהיו מכשולים".
יש תחושת פספוס, שלא פנית לרונית 40 שנה קודם לכן?
"לא. היה בי חלק שרצה את הצעירות שלה, אבל היא כל כך יפה כל השנים, וגם עכשיו".
מה היה קורה אם הייתם נפגשים בגיל 20?
רונית: "בטוח שזה לא היה קורה. לא היו לנו את הכלים. היום אני מסתכלת על הידיים של מוטי, ואני מרגישה שהן מוכרות לי. שפעם הוא היה צ'יף ואני הייתי האינדיאנית שלו".
