באחד מעיקולי הדרך הישנה שיורדת מירושלים ליפו, עצרה בשעת בין ערביים פמלייתו של בנימין זאב הרצל. מסעו בחורף 1898 נעצר שם כדי שחוזה המדינה יתכבד בנטיעת עץ, בתקווה שמדרון הטרשים והדרדרים יכוסה יום אחד בחורשה מלבלבת.
בעבור הרצל, היה זה סיום נהדר ליום שנפתח בפגישה עם הקיסר הגרמני וילהלם השני, פגישה שבה חזר והציג לפני הקיסר את רעיון שיבת עם ישראל לארצו, ואף הציע מיזמי פיתוח ובראשם הקמה של חברת חשמל מקומית.
שתיל של ארז (שהיה בעצם ברוש) הוגש לידיו של חוזה המדינה, וזה הרים את מבטו אל הנוף, התבונן והכריז כי זה מקום ראוי להקים בו "בית הבראה לאנשי הרוח בעמנו". לימים יעיד אחד ממלוויו, כי "התחיל (הרצל) חופר אדמת ארץ ישראל וחבק בין זרועותיו את הארז הרך לשתלו, רעדו ידיו ועיניו זלגו דמעות אל תוך התלם הרענן". בתום מלאכת הנטיעה הנרגשת ירדה חשכה על הארץ, והחבורה שבה לירושלים. למחרת עזב הרצל ליפו, ומהנמל שלה הפליג חזרה לאירופה, כשהוא חותם ביקור קצר ויחיד שלו בארץ ישראל.
122 שנה מאוחר יותר, מקום העצירה של הפמליה הוא רצועה פתוחה וצרה, בין שורות של בתי מגורים שבנייתם נשלמת במסגרת פרויקט "אזורים מוצא". המתחם, שממוקם ביישוב מוצא עילית, מתבלט בשילוב של המבנים ההיסטוריים בין העצים הוותיקים, שכמה מהם היו אתר עלייה לרגל, וברבות השנים הוזנחו ואף חוסלו בזלזול ישראלי אופייני.
באופן אירוני, מהעץ שנטע הרצל נותר רק בסיס הגזע, השמור באקווריום זכוכית מאובק המקובע בשכבת בטון, לאחר אינספור מעשי ונדליזם. השטח כולו זרוע דרדרים וצמחים שכמשו זה כבר. אם לא שמים לב לרגע, אפשר בקלות למעוד על האקווריום ולהשתפד על אחד מתריסר השלטים המחודדים בקצותיהם, הנושאים את שמותיהם של מנהיגי הציונות והנשיאים שנטעו פה עצים, ושעל שמם נקרא הגן "שדרת הנשיאים".
רוב העצים נעקרו או מתו, ורק שני ברושים שנטעו הנשיאים זלמן שז"ר ואפרים קציר עדיין מיתמרים אל על. מדוע מטפלים כך בעצים, שכל מדינה שמכבדת את עצמה הייתה מתגאה במורשתם ודואגת לשמור עליהם מכל משמר? אנשי חברת "אזורים", שהזמינו אותנו לבקר בפרויקט ונצמדו אלינו לאורך הביקור, נעלמו ברגע שהגענו ל"שדרת הנשיאים". חברת הבנייה מופקדת גם על שימור האתר, כחלק מההתחייבויות שקיבלה על עצמה, אך מתעכבת באופן מוזר בשיקומו. אנשיה מבטיחים כי עבודות השיקום אמנם יקרו בקרוב; לחלק מהעצים זה מאוחר מדי.
לא התפשרו על אדריכל בינוני
הארז של הרצל העניק את השם לבית ההבראה "ארזה", שנחנך פה ב-1927 ביוזמת הסתדרות העובדים ובאמצעות קופת חולים, שהופקדה על בריאות חבריה. את השם טבע כנראה יצחק קניבסקי (קנב), מראשי ההסתדרות וקופת חולים, שזמן קצר לפני כן נולדה בתו שולמית נדלר, לימים אדריכלית חשובה בישראל.
יוסף ברלין, בכיר האדריכלים התל אביבים באותה עת, הוזמן לתכנן את המבנה החלוצי. הבחירה של קופת חולים באדריכל מחונן חזרה על עצמה גם בבתי ההבראה הבאים שהיא תקים במעלה החמישה, בצפת, בזכרון יעקב ובטבריה - זאב רכטר, יעקב רכטר, משה זרחי, ואריה ואלדר שרון.
ברלין קיבל כאן את הזמנת העבודה הגדולה ביותר מבחינתו עד אז, לאחר שהתמחה בעיקר במבני מגורים ובנקודות ציון בתל אביב הקטנה, כמו תחנת החשמל המחוזית ברחוב החשמל, "בית האופרה הלאומית – מוגרבי" ברחוב אלנבי (ונשרף) ובית הכנסת "אוהל מועד" ברחוב שד"ל.
הוא החליט למקם את המבנה המרכזי של "ארזה" במרחק 100 מטרים מהכביש הראשי, "כדי להימנע מהשאון ומן האבק", כלשונו. ברלין לא אימץ את סגנון הבנייה המודרני, שכבר הצליח אז לתפוס אחיזה ביישוב העברי, ונתלה באדריכלות ניאו-קלאסית. כאן הוא תכנן מבנה סימטרי, שלא נסתרת ממנו ההשראה מחזית "הבית הלבן" בוושינגטון הבירה, מקום משכנו של נשיא ארצות הברית ומשפחתו.
ברוח הסגנון הזה, שולבו עיטורים כמעט בכל פרט – החל מכותרות העמודים שנשאו את המרפסות המעוגלות שבמרכז החזית, וכלה במשטחים בין החלונות שעוצבו כחלונות אטומים, במטרה להדגיש את המקצב ולא להותיר משטח אחד ללא קישוט.
פנים הבניין היה צנוע, ובלטו במרכזו צמד חדרים עגולים וחדר מדרגות רחב עם מהלך כפול ומעקה עץ המרשים. "הוצאת הרעיון לפועל הייתה לא מן הדברים הקלים", ציין ברלין לימים, והסביר כי מלאכת הבנייה נתקלה בקשיים ובוצעה בשלבים, בין היתר עקב מחסור בפועלים מקצועיים ובחומרי בנייה, וגם בגלל בידודו של האתר ממקום יישוב ותיק. ארזים ניטעו כדי להדגיש את שמו של המקום, וגם הם נראים חלושים כעת, אף שהם עדיין מתבלטים בחזית המבנה.
ההבראה במתחם, שהשתרע על פני 55 דונמים, לא הייתה שלמה ללא גן מטופח ורחב-ידיים, עם 6,000 עצים שניטעו בו כבר בשלב הראשון. גולת הכותרת של הגן הייתה חורשה, שהגשימה את חזונו של הרצל והשתיל שלו, ואליה הוזמנו מנהיגי התנועה הציבורית (ולימים גם נשיאי המדינה) כדי להתכבד בנטיעת עץ. ונדליזם, הזנחה וגם מזל רע לא השאירו הרבה מהחורשה המיתולוגית.
מי לא התארח כאן ב-70 שנותיו של בית ההבראה? אורחים פשוטים ונכבדים נפשו כאן יחדיו, זה לצד זה, ובהם חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, ד"ר חיים ויצמן, חיים ארלוזורוב וברל כצנלסון.
ארזה התפתח כמו תרבות בתי ההבראה כולה, ונוספו לו מבני אירוח ושירות. כבר ב-1930 נבנה בסמוך לבניין המרכזי בניין מינהלה, שתכנן האדריכל לאופולד קרקואר (זהותו נחשפה רק לאחרונה, כשהאדריכל גיורא סולר מצא את התוכנית המקורית בארכיון הציוני). קרקואר הדגיש את הכניסה באמצעות אלמנט בהשראת סגנון האר-דקו, וזהו עיטור מפתיע אצל אדריכל שהיה מודרניסט מושבע שנרתע מקישוטים.
במלחמת העצמאות ניצב המתחם בחזית הקרבות, והוסב לבית חולים שאליו הובלו פצועי הקרבות בהרי ירושלים. פגזים רבים פגעו בשטחו, ובמיוחד במבנה המרכזי, והסבו נזק רב. בתום המלחמה שוקם בית ההבראה, הגן טופח ושעריו נפתחו מחדש. בשנות ה-70 החלו בתי ההבראה לשקוע לטובת נופש בבתי מלון, וארזה לא היה יוצא דופן, עד שלבסוף סגר את שעריו ב-1991. המגרש הגדול החליף ידיים, ועמד נטוש רוב השנים.
ב-2004 אושרה תב"ע בעריכת משרד האדריכלים "קולקר-קולקר-אפשטיין", והיא שינתה את ייעוד האתר למגורים, תוך קביעה כי ישומרו רק המבנה המרכזי ומבנה המינהלה (מתחם הברוש של הרצל והמבנה המרכזי הוכרזו לשימור כבר ב-1972). שני המבנים מיועדים כעת לשמש כמבני ציבור, ומבנה המינהלה יועד משום מה לבית כנסת, אף שלא תוכנן כך במקור ולא ברור כיצד אפשר להסב אותו לשימוש הזה.
את מלאכת השימור בבניין המרכזי ביצעו האדריכלים גיורא ודרור סולר (אב ובנו), המתמחים בשימור. את החזיתות הם שימרו בקפידה, תוך הריסת תוספות ושיחזור פרטי הפתחים, וגם דאגו גם לשימור חדר המדרגות המיוחד ושני החדרים העגולים, שבעליון שבהם השתמרה בשלמותה האח. רק אחד מחדרי האירוח שומר, בעוד שהשאר נהרסו לטובת חלוקה שמתאימה למבנה ציבור ולמעלית. בחלקו המזרחי של הבניין הוקם אודיטוריום לכ-120 צופים, בחלק המערבי מסעדה, ובשאר החדרים אמורים להתקיים חוגים לתושבים, ספרייה ומוזיאון לתולדות האזור. במועצה האזורית מטה יהודה שוקלים להפעיל מכאן את אגף התיירות האזורי.
"זה המונומנט של המועצה האזורית מטה יהודה", אומר גיורא סולר. "אני מאוד מרוצה מהתוצאה, למרות שבדרך היו הרבה קרבות. כל עבודות השימור הן מטלה שהוטלה בתב"ע על היזם כתנאי לקבלת טופס 4" (הטופס שמתיר לאכלס את המבנים, מ"י).
איציק שוויקי, מנהל מחוז ירושלים במועצה לשימור אתרים, מרוצה הרבה פחות: "לפני שבועיים הם קראו לי להראות איך הם עשו את העבודה ב'שדרת הנשיאים', וחשכו עיניי: העצים מתים ועץ התמר ששתל וולפסון, והיה חי עד לפני חצי שנה, נמצא מת. הם הרגו הרבה עצים, שהשלטים שלהם עומדים עכשיו כמו אנדרטאות. מי יבוא לראות את המקום במצב כזה?"
גם בגן המרכזי, הופתע שוויקי לגלות כי במקום הארזים - שחלקם לא הושקו במים לאורך תקופת הבנייה ומתו, ושאר עצים שנעלמו - נשתלו עצי צפצפה שכלל לא קשורים לצביונו של המקום. "שדרת הנשיאים חייבת להיות מטופחת ושמורה כפי שנקבע בתב"ע", הוא מבהיר, "ובמידה וחברת 'אזורים' לא תבצע את העבודה לשביעות רצוננו – הם לא יקבלו טופס 4, פשוט וקל".
מקבץ מאוכלס ועוד אחד שכמעט מוכן
בתחילת העשור הקודם החלה הקמתו של מתחם מגורים בשטח בית ההבראה, בין שכונת הווילות של מוצא עילית לבית אבות ותיק. הפרויקט כמעט ומכפיל את אוכלוסיית מוצא עילית, שמושתתת על וילות פרטיות, ומעורר חששות בקרב התושבים הוותיקים (ועל כך בהמשך). כלי רכב אינם מורשים להיכנס למתחם המגורים, למעט לחניון תת-קרקעי.
מרבית המבנים באתר נהרסו כבר ב-2012 ומהם נותרו, כאמור, רק שניים. השלב הראשון של הפרויקט אוכלס לפני שלוש שנים בחלק הדרומי של האתר, ובו 91 דירות ב-15 מבנים. מדובר בשתי שורות ישרות של בתי דירות, המלווים מצד אחד את הכביש המוביל לירושלים ומצד שני את הגן המרכזי. קולקר-קולקר-אפשטיין תכננו כאן בינוי חזרתי, עם פתחים גדולים נקבעו בחדרי השינה ובחדרי המגורים, כך שכל מי שעומד בגן יכול להציץ בנוחות אל עומק הפרטיות הביתית. לא מפתיע לגלות, שכל הדיירים בחרו להגיף את התריסים במלואם או באופן חלקי. למרות העובדה שהמתחם אינו מצוי בירושלים, כל המבנים צופו באבן ירושלמית.
המקבץ הצפוני נמצא כעת בשלבי גמר, ועשרות פועלים עמלים על השלמת הבנייה במועדה. את המקבץ, הכולל 114 דירות ו-16 דירות צמודות-קרקע (שהן למעשה דו-משפחתיים) תכנן משרד האדריכלים "ביטמן בן-צור" מקרית ענבים, מהמשרדים הגדולים היום באזור ירושלים.
בשונה מקודמו, כאן המבנים מאורגנים בשתיים עד חמש שורות המלוות את הטופוגרפיה הטבעית. במרכז נמצאת שדרה ציבורית, ובה שרידי העצים שנטעו בכירי האומה, וסמטאות צרות ושטופות אור שמש חוצצות בין שורות המבנים שמתנשאים לגובה של שלוש קומות מעל מפלס הכניסה ועוד מפלסים מתחת. לאורך הסמטה נפתח מעת לעת המבט אל הנוף הרחוק, הכולל את ירושלים ומבשרת ציון. בקצה המתחם מקבץ של אותן דירות צמודות-קרקע, המיועדות לאלה שמעדיפים עצמאות על פני בנייני דירות.
השימוש באבן לחיפוי מופיע גם כאן, תוך שילוב בין אבן גיר בהירה הטיפוסית לירושלים לבין אבן מצרית בגוון חום-אדמדם. "לקחנו את המבנה הקובייתי המסורתי ופירקנו אותו לקירות אבן, שניצבים לטופוגרפיה הטבעית, כשהמילואות הסוגרות על הדירות מורכבות מחומרים רכים כמו זכוכית או אותה אבן מצרית דמוית עץ", מסביר האדריכל בועז ביטמן בסיור עם Xnet אדריכלות. הוא מסביר שבצד הפונה לפארק, נראים הבניינים כאילו הם מתפרקים מהמסה הכבדה וכוללים רפפות הצללה המסוככות על המרפסות העמוקות שמשקיפות לגינה ולמבנה ההיסטורי.
גן ציבורי רחב ידיים (כמעט 12 דונם) מפריד בין המקבצים של בנייני מגורים, ובלב הגן ניצב המבנה המרשים של ארזה. בכל הבינוי החדש, נמנעו האדריכלים מלהתייחס למבנה ההיסטורי והדומיננטי. "לתפישתנו, הדרך הנכונה להדגיש ערכיות של שימור היא לא לבוא ולחקות אותה", מסביר ביטמן את ההימנעות. "שמרנו על גודל בינוי שדומים למבנה לשימור, אבל השפה היא שונה. אתה רואה כאן מכלול, שבו השלם גדול מסכום חלקיו".
קהל יעד שיכול להרשות לעצמו
המחירים גבוהים יחסית: הם מתחילים ב-3.3 מיליון שקלים לדירת חמישה חדרים בקומה ראשונה, בשטח של 141 מ"ר עם מרפסת של 31 מ"ר הפונה לגן המרכזי. 4.5 מיליון שקלים נדרשים כדי להתגורר בדירה צמודת-קרקע בת שישה חדרים, המשתרעת על פני שני מפלסים וכוללת 166 מ"ר עם גינה של 100 מ"ר, שכמו כל הגינות הפרטיות כבר מפותחת ונטועה בעצי פרי בוגרים ובעשבי תבלין. המחיר כולל חימום תת-רצפתי, שני מזגנים מיני-מרכזיים, מערכת "בית חכם" ושתי חניות מקורות. ביקרנו בדירה לדוגמה, ומצאנו תכנון של דירה סטנדרטית ומרווחת, המתבססת על מסדרון ארוך וצר שמקשר בין חדרי השינה והרחצה.
קהל היעד הוא בעיקר חילונים מירושלים (שכונות מבוססות כמו בית הכרם או קטמון) ומבשרת, אך יש גם התעניינות מכיוון הרצליה ורמת גן, טוען יוני בראל, מנהל המכירות הארצי של אזורים. לדבריו, ממוצע הגילאים של הרוכשים הוא 45, נמוך מהממוצע ביחס לנכסים דומים. בראל נותן שני סימנים בקהל הזה: "מצמצמי דיור", שעוזבים בתים גדולים מדי לאחר שהילדים עזבו את הבית וכעת מחפשים דירה במפלס אחד בלי להתפשר על המרחבים הגדולים של הסלון והמרפסת, או משפחות שזקוקות לדירות גדולות יותר ויש להן יכולת כלכלית לקנות סגנון חיים פסטורלי עם רמת אבזור גבוהה. לדבריו, מאז פרוץ מגפת הקורונה הוא חש עלייה בהתעניינות, אולי משום שהסגר כפה תחושת חנק והדגיש את החיסרון בדירות שאינן מותאמות להווה – גדולות או קטנות מדי לצרכים.
הרוכשים כבר יודעים שאין פה שטחי מסחר, ושצריך להתניע את הרכב כדי לצאת לקניון מבשרת, שנמצא במרחק שתי דקות נסיעה מכאן. היזם חויב להקים שני גני ילדים, אבל שאר מוסדות החינוך והציבור מצויים ביישובים אחרים במועצה ובמבשרת ציון. בימים אלה משלימים בקומה התחתונה של המקבץ הצפוני מרכז פנאי וספורט ובו בריכה חצי אולימפית מקורה, חדר כושר וסאונה. הדיירים יהיו מנויים והתשלום יגולם בתעריף ועד הבית, כך שאין לצפות כאן למחיר נמוך של תחזוקה.
ממה השכנים חוששים
בשעה שמתחם המגורים הזה משויך למועצה האזורית, מתברר שדווקא ליישוב מוצא עילית הוא אינו שייך. וכאשר יש ממשלה לא מתפקדת, גם שר הפנים אריה דרעי מעכב את חתימתו על המלצה לתיקון גבולות, שיכליל את המתחם במוצא עילית. בוועד המקומי של מוצא עילית מדגישים כי הם "מקבלים בברכה את הדיירים החדשים. אך יחד עם זאת, עומדים על מילוי והשלמת כל תנאי התב"ע וההיתר טרם מתן טופס אכלוס, מתוך האחריות כלפי האינטרס הציבורי של כלל תושבי הישוב".
החששות שלהם מוצדקים, למשל בנוגע לבעיות חניה. החניון התת-קרקעי שישמש את האורחים ומשתמשי מבני הציבור כולל 25 מקומות בלבד, והתושבים הוותיקים חוששים מפקקים ומחיפושי חניה שיזיקו לאיכות חייהם ולאוויר שהם נושמים, ברגע שאירועים קהילתיים או תרבותיים ימשכו לכאן את תושבי הסביבה. הם גם חוששים שכתוצאה מכך, המועצה תאפשר ליזם להעתיק את החניות התת-קרקעיות היקרות לשטח ציבורי פתוח שנהרס, ושהעצים לשימור שהיו בו נעקרו. למרות בקשות Xnet, מתחמקים במועצה האזורית מטה יהודה מלהציג את אישור פקיד היערות לעקירת העצים.
מ"אזורים" נמסר בתגובה, כי מבני הציבור יימסרו למועצה עד סוף השנה. עוד ציינו, כי במתחם יהיו "25 חניות אורחים בחניון. אזורים נדרשה לשחזר ולשמר את מבנה הציבור ולהתאימו לייעודים שנקבעו לכל חלל על ידי המועצה, תוך שאת ההתאמות הסופיות (וביניהן המושבים באודיטוריום) תבצע המועצה או מי מטעמה".
מהמועצה האזורית מטה יהודה נמסר: "לפי ההיתר הוקצו 25 מקומות לאורחים, בנוסף יש חניה חיצונית לדרישת הוועדה. טופס ארבע יינתן רק בהתאם להוראות התב"ע, ולא יימסר ללא אישור המועצה לשימור אתרים, כפי שהוגדר בתנאים להיתר".
אדריכל השימור גיורא סולר תוהה אם "מישהו יוכל לתפעל ולתחזק את המקום". כיצד תצליח המועצה האזורית מטה יהודה להתמודד עם המבנים ההיסטוריים? זו משימה לא פשוטה גם לעירייה עשירה כמו תל אביב-יפו, עתירת הכסף והידע בתחום השימור, שמתקשה להתמודד עם תחזוקה ושימור ראויים של מבני ציבור השוכנים במבנים היסטוריים. יעיד על כך בית המגורים של יוסף ברלין עצמו, שהוסב למבנה עירוני ומצבו העגום מעורר שאלות.
החופש בבית הבראה: סיפורה של תקופה. לחצו על התצלום
