פעם, בימים הראשונים של הנוסטלגיה, לא היו נוסעים לחו"ל, בטח שלא לחופשה. את החופשה השנתית היו מבלים בבית הבראה, ואורי זוהר ואילנה רובינא (כעבור שנים: גם אריק איינשטיין ויהודית רביץ) שרו על שני הזרים שנפגשו שם:

"אשתי נשארה בעפולה

הבעל שלי במפעל

שמי דוקטור אביבי

שמי שולה

נו, כמה הוספת במשקל?

החופש, החופש, החופש

החופש בבית הבראה"

ב-16 השנים הראשונות של ישראל לא היה משרד תיירות, ולמדינה הצעירה היו דאגות דחופות יותר מתרבות הפנאי של הישראלי הממוצע. בעשורים שחלפו השתנו הרגלי הנופש של התייר הישראלי, שינויים שבאו לידי ביטוי הן בתרבות הפנאי והן בהתפתחות התרבות האדריכלית בארץ.

בראשית היו בתי ההבראה

בתי ההבראה היו המצאה ישראלית ייחודית, ששילבה בין בית מרפא והתאוששות לבין בית מלון המשמש לנופש חסר דאגות. בית ההבראה הראשון שנבנה בארץ ישראל היה "ארזה – בית הבראה לחלוצים", במוצא שבמבואות ירושלים. הוא נבנה על ידי האדריכל יוסף ברלין ב-1920 ובהתאם לתקופה, תוכנן בסגנון כמו "ניאו-קלאסי" והתהדר באכסדרת עמודים מעוגלת, שהקיפה את שתי קומות החזית. העיצוב המהודר העניק לבניין את הכינוי "הבית הלבן".

"חוק חופשה שנתית", שאושר בכנסת ב-1951 וחייב את המעסיקים להעניק לכל עובד ופועל חופשה אחת לשנה, שינה את התמונה, והוביל להקמת שלוש קרנות נופש כלליות, הגדולה משלושתן היתה קרן הפנסיה ההסתדרותית "מבטחים". אישור החוק הוביל גם לתנופת בנייה, ובשנות החמישים והשישים נבנו בתי הבראה רבים בסמוך לים או על פסגות הרריות הרחק ממרכזי הערים.

החופשה בבית ההבראה לא היתה סתמית ונטולת דאגות, היתה לה מטרה מוגדרת - שיקום מצבו של הפועל - ועל כן תוכננו בתי ההבראה בסגפנות וביעילות. רובם כללו אגפים נפרדים לנשים וגברים, והנופשים התארחו בחדרים משותפים שכללו, לעתים, 10 מיטות. "לא יזיק לו לאדם שייפרד מרעייתו לשבוע שבועיים. כך יעלה קרנה בעינו", קבעו מומחים, ואכן, בני הזוג צייתו ולרוב, יצאו לחופשות נפרדות.

כפי שסיפר מנהל בית ההבראה "מרגוע לעובד" לעיתון "דבר" בשנות החמישים, בבתי ההבראה הקפידו על תפריט "דיאטטי" של 5,000 קלוריות ביום. בחוברת שפירסמה מחלקת ההבראה של קופת חולים בשנות השישים נכתב, כי עם כניסת המבריא למוסד עליו "לפנות לרופא במקום שיקבע את הדיאטה שלך ואת הטיפול הדרוש. המטבח מגיש אוכל דיאטטי ומגוון, דרישות מיוחדות מתקבלות רק באישורו של הרופא". החופשה כללה גם שקילה יומית קפדנית, שמטרתה לוודא שהנופש אכן עולה במשקל לשביעות רצון הממונים.

בסוף שנות החמישים תיכנן משרד "רכטר-זרחי-רכטר אדריכלים, שרי-מהנדס" את בית ההבראה על שם שפרינצק בנצרת עלית. לראשונה, תוכננו ונבנו חדרים זוגיים ובהם מקלחת ושירותים צמודים ואף יציאה פרטית אל החצר – לוקסוס במונחי התקופה. בניין נוסף שתכנן המשרד בסוף שנות ה-60 הוא בית ההבראה המפורסם של קרן "מבטחים" בזכרון יעקב. הבניין, שעושה שימוש בקו הרכס הטופוגרפי, זיכה את האדריכל יעקב רכטר בפרס ישראל, ובשנים האחרונות התנהל מאבק ציבורי-אדריכלי למניעת הרחבתו והריסתו.

לא רק מוסד ההבראה נשא בתואר "המצאה ישראלית"; גם "בית ספר שדה" - אכסניות המטיילים של החברה להגנת הטבע - היו נדבך חשוב בהתפתחות התיירות בארץ. לרגל פתיחתו של בית ספר שדה עין גדי, שתיכנן האדריכל נחום זולוטוב באמצע שנות השישים, פירסמה כתבת "במחנה" אורניה יפה-בנאי ידיעה על המוסד החדש: "בית ספר חדש, שונה מכל מה שידענו עד כה. קירותיו- קניונים ומצוקים, תקרתו- שמים של כל ימות השנה, רצפתו- אבנים וחול, שבילים ומעיינות". בתי ספר השדה תוכננו על ידי האדריכלים המובילים של התקופה, ונחשבו לבניינים פורצי דרך ומתוכננים היטב. בית ספר שדה חצבה, שתוכנן על ידי האדריכל ישראל גודוביץ' בסוף שנות השישים, אף עורר עניין עולמי והתפרסם במגזיני אדריכלות תקופתיים. ישראלי רבים בילו חופשות משפחתיות בבתי הספר השדה והשתתפו בטיולים מאורגנים, אך קרנם ירדה עם השנים וכיום מפעילה החברה להגנת הטבע 14 אכסניות בלבד.

"בואי לאילת"

עד לשנות השבעים פעל בעין בוקק שבקרבת ים המלח מלון אחד, שהיה למעשה לא יותר מסדרת צריפים על דופן המצוק. במהלך שני העשורים הבאים נבנו בים המלח 4,000 חדרי מלון, רובם מפוארים, מסעדות ומרכזים מסחריים. מה הוביל לגידול המהיר ולשינוי הקיצוני באופיו של האזור?

בסוף שנות השבעים נרשם ביקוש שיא לבתי ההבראה ולמעלה מ-100 אלף נופשים בילו בהם חופשה שנתית, אך בשנים הבאות התדרדר מעמדם בהתמדה. לקראת סוף שנות השבעים, עם עליית רמת החיים, נראו פתאום בתי ההבראה של ההסתדרות וקופות החולים כאטרקציה חיוורת לעומת בתי המלון הנוצצים שמעבר לים. כדי להשאיר את הישראלים בארץ, פנה ענף התיירות לכיוונים חדשים. בשנות השמונים התפתחו במהירות אתרי התיירות בנתניה, בטבריה, בתל אביב, בחופי ים המלח, וכמובן – באילת, שאחרי סגירת מכרות תמנע נהפך ענף התיירות בה לאפשרות הפרנסה היחידה. כבר בשנות השמונים, הרבה לפני הנהירה ההמונית למלונות "הכל כלול" בטורקיה, נהנו הישראלים מסטנדרטים גבוהים בהרבה מאלה שהורגלו להם בחופשות ההסתדרותיות.

רשת "ישרוטל", שהוקמה בראשית שנות השמונים, זיהתה במהירות את הפוטנציאל האדיר של חופי אילת והחלה בבניית מלון "המלך שלמה" בעיר. לחדרי הנופש התווספו מסעדות, חנויות, בריכה וכמובן צוות הווי ובידור. בשנת 1984 נפתח המלון המפואר - מבנה מדורג בו זוכה כל חדר למרפסת ונוף לים. בקומות הקרקע רוכזו חדרי אוכל מרווחים ושירותים נוספים. המלון תוכנן על ידי משרד "פייגין אדריכלים", שאחראי לעשרות מלונות נוספים ברחבי הארץ, ביניהם "מלון מוריה ים המלח", שנבנה בשנות השבעים בסגנון מאופק וסגפני המזכיר יותר את אדריכלות בתי ההבראה, ומלונות נוספים בטבריה, תל אביב ועוד.

בין מלון "חוות הברון", שתוכנן על ידי משרד פייגין ב-1991 במדרונות זכרון יעקב, לבין בית מבטחים של משרד רכטר, מפרידות כ-30 שנים, המייצגות את השינוי שעברה האדריכלות: בית ההבראה מבטחים נראה כמרחף מעל קו הרכס ומלווה את הטופוגרפיה הטבעית. זהו מבנה מעודן ומתוחכם עשוי חומרים חשופים. לעומתו, מלון הסוויטות של משרד פייגין (שנסגר בינתיים), כבש את מדרונות ההר בבנייה מאסיבית של 110 סוויטות מהודרות, שתי בריכות ואולמות כנסים ואירועים.

המלונות העידו גם על התמורות החברתיות בארץ, עם ההבדל בין חופשת ההבראה הסגפנית "של פעם" לחופשת הפינוק המתירנית של היום. המלונות החדשים נבנו דווקא במרכזי הערים ובאיזורים שוקקי חיים, ובעוד בתי ההבראה נבנו ברובם לרוחב והתמזגו בסביבה הטבעית, בתי המלון צמחו לגובה - אילוץ שנבע מסיבות נדל"ניות וכן מהגדלת כמות החדרים. את חומרי הצנע החשופים - בטון, אבן פראית וזכוכית - שאפיינו את בתי ההבראה, החליפו "גמר הטיח הלבן", חיפויי שטיחים ווילונות כבדים. אבי כהן, מנהל בית ההבראה שפרינצק בנצרת (1965-2001), הגדיר את השינוי שחל בטעם הישראלי במדוייק: "ברגע שהתחילו לפתוח את בתי המלון הגדולים באילת, הטעם השתנה. אנשים פיתחו אלרגיה כלפי בתי ההבראה והתחילו לשנוא בטון" (מתוך מאמר של אסנת רכטר בספר "יעקב רכטר אדריכל").