בקיבוץ דן לא חוששים ממטיילים, גם לא מהשכנים. להיפך: הקיבוץ הוותיק של תנועת "השומר הצעיר" (אותה תנועה שהקימה את ניר דוד, שבו זורם נחל האסי) מקבל את המבקרים בברכה, גם כשהם בוחרים לטבול בנחל הקטן שחולף על פני מוזיאון "בית אוסישקין".
כאן, בקצה המזרחי של הקיבוץ, מתחיל שביל ישראל, שנמתח לאורך 1,050 קילומטרים עד מפרץ אילת. לצד תחילת השביל, כמה סמלי, נמצא המוזיאון הוותיק "בית אוסישקין" שמתמקד בידיעת הארץ. 65 שנה אחרי שנחנך, זו עדיין אחת מיצירות האדריכלות המונומנטליות המובהקות שנבנו בישראל. אחראי לכך לאופולד קרקואר, אחד האדריכלים הכישרוניים שפעלו כאן, מי שהיה מחלוצי התכנון הקיבוצי וגם צייר מחונן. זה היה הבניין האחרון שקרקואר תכנן ובנה.
פוחלצי צבאים, חזירים, דלקים ונמיות
שני אגפים למוזיאון, כל אחד מצד אחר של הבניין. הפוחלצים שמוצגים בזרוע הצפונית מציגים את בעלי החיים שהיו כאן פעם וחלקם נכחדו. הם מוצגים בעיקר בתוך דיורמות, שהן ויטרינות המדמות את הנוף שבו היו רגילים אותם בעלי חיים לחיות. בדיורמה שמתארת את מורדות הגולן תמצאו פוחלצים של צבאים, חזירים ודלקים; בסביבת בריכות הדגים תמצאו נמיות וקורמורנים, ובמורדות הטרשים של רכס רמים ניצבות גוויותיהם של אוח ושועל.
"המנהל של בית אוסישקין היה המורה שלנו לזואולוגיה, אז לא רק שלא היינו מבקרים בבניין, הוא גם היה שולח אותנו לצוד בעלי חיים לצורך האוסף", נזכרת נילי לב ארי, אחת מוותיקות הקיבוץ, בימים שבהם השתתפו הילדים בציד כדי להרחיב את מוטת הכנפיים של התצוגה.
הדיורמה המרכזית והמושקעת ביותר מתארת את ביצת החולה, שיובשה בפרויקט לאומי עצום בשנות ה-50 (אחת ממטרות המוזיאון הייתה לתעד את החיים בביצה, שיובשה בזמן ההקמה), ובה תמצאו את שרידיהם של צפרדעים, חסידה וחתול ביצות. אף שהתצוגה מיושנת, היא עדיין מושכת את העין הודות לצבעוניותה ולמראה הקפוא באופן מוזר של בעלי החיים. את הרקע הנופי בדיורמות ואת העיצוב הכללי יצרו שני מומחים בעלי שם שפעלו בארץ – וולטר פרגסון וסידני קורקס (שהיה מנהל מוזיאון הטבע בירושלים).
התצוגה עצמה היסטורית, היות שראשיתה בתחילת שנות ה-60. כיום מונה אוסף המוזיאון 1,300 פריטים שנאספו באזור הגליל העליון, עמק החולה והגולן, אך בעבר התגאה האוסף ברבבות פרטים, שעיקרם הועבר לאוניברסיטה העברית ולמוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. בזרוע הדרומית של הבניין מצוי אודיטוריום, שבו מוצג סרט קצר לצד תצוגה היסטורית שחודשה לאחרונה.
בית אוסישקין, שהוקם כיוזמה משותפת של קיבוץ דן עם הקרן הקיימת לישראל, לא עוסק בסיפורו של הקיבוץ, אלא נועד לחשוף בפני המבקרים את ההיסטוריה המקומית על ערכיה הזואולוגיים, הארכיאולוגיים והגאוגרפיים. אולי בשל כך עוצב הבניין כמו שער אל הנוף, כרמז לתוכנו של הבית כשער אל הידע והזיכרון המקומי.
לאחרונה, הודות לכניסתם של כוחות חדשים להנהלת המוזיאון, ענת ניסים וסער נודל, מצוי בית אוסישקין בתנופת התחדשות ומספר המבקרים בו עולה (אשתקד כבר ביקרו בו כ-14 אלף איש). ואולם, שנת הקורונה פגעה בו, ורק לאחרונה הוא חזר ונפתח – כדי להיסגר שוב בימים אלה עד האור הירוק הבא.
תחושה של עלייה למקדש
החזון האוטופי שעמד בבסיס החברה הקיבוצית השתקף היטב בבניין המוזיאון ותכולתו. אין עוד מבנה ישראלי שבו הצליח האדריכל להעביר לצופה חוויה פיוטית, הממסגרת את הנוף באמצעים פשוטים ובסיסיים.
נוכחותו של החרמון, הנשקף מבעד לפתח המקושת שבמרכז המבנה, מתחזקת הודות לחזית הסימטרית הדומה לגמלון, שבו הקודקוד העליון ממוקם במרכז ומעל לנוף וכאילו מהדהד את צורת ההר. השביל הארוך המוביל בין שער הקיבוץ אל הבניין, כששדרות עצים מלוות אותו, מסתיים במדשאה רחבה ומטופחת לקראת מדרגות רחבות וחגיגיות המובילות אל הכניסה למוזיאון. באופן זה עוצב הבניין כמו מקדש, שבו השיא הוא המפגש עם הנוף. בחזית הנגדית מקביל לבניין ערוץ נחל צר, שבו זורמים מימיו הצוננים של נחל דן בדרך אל בריכות דגי הפורל של המשק.
במשך עשרות שנים בחרו חברי הקיבוץ לערוך כאן את טקסי הבאת הביכורים בחג השבועות, להציג לראווה את התינוקות הרכים שנולדו באותה שנה, לחגוג למרגלותיו חתונות של חברים וחברות, ולקיים את אירועי פתיחת שנת הלימודים. הקשר ההדוק של החברים והמוזיאון נפסק בעשור הקודם, כשהחברים החליטו להעביר אותו לתפעולן של המועצה האזורית והחברה להגנת הטבע. "בית אוסישקין הוא גאווה של הקיבוץ ואנחנו אוהבים אותו", מספרת לב ארי. "אני, שמתקרבת לגיל 80, יש לי רגשות חזקים אליו, אני עוד הייתי עדה לבנייה שלו, אבל היום בקיבוץ יש הרבה אנשים חדשים".
מי ישאיר אבן על אבן
תחילה שכן המוזיאון בצריף, וב-1955 – שיא תקופת הצנע – הוא עבר לכאן. קרקאואר בחר, במהלך עיצובי בלתי מקובל בשעתו, לצפות את המבנה באבן בהירה. הוא לא נהג לעשות זאת במבנים מפורסמים אחרים שתכנן, כמו חדר האוכל של קיבוץ תל יוסף בעמק יזרעאל, מלון טלטש בחיפה ובית בונם בשכונת רחביה בירושלים - כולם מבנים מודרניים שמטויחים בטיח לבן ומתבססים על משחק של צורות בסיסיות.
האבן, יותר מכל חומר אחר, מחזקת את הקשר של המבנה לסביבתו הארצית. היא מעניקה לו אופי מצודתי, ואולי היה בכך רמז לכמיהתם של חברי דן לביטחון ולהגנה, כקיבוץ בודד בסביבה עוינת צמוד לגבול לבנון (וגם לסוריה עד 1967). אך לא פחות מהרעיון הביטחוני, חשפו החברים באמצעות האבן רובד בתולדות המקום: את האבן לחיפוי הם אספו מהכפר הפלסטיני הנטוש הונין, כיום ממערב לקרית שמונה, שהחליף ידיים ונעזב מתושביו במלחמת העצמאות. אבנים אלה היו כבר אז בשימוש שני, לאחר שנלקחו מהמבצר הצלבני שאטו נף (Château Neuf). נראה שהארץ לא מובטחת לאיש.
