"בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות".
השיר הנפלא הזה, שהלחינה נורית הירש למילותיו של אהוד מנור, יצא לראשונה ב-1970 בביצוע אילן ואילנית. מאז ועד היום אנחנו נוהגים לשיר אותו בכל שנה בשמחה ובאופטימיות לקראת השנה שתבוא, ומפזזים מצד לצד בקצב הסמבה המשכר. בראש השנה האחרון זכה השיר להשמעות רבות יותר מהרגיל בגלל הנסיבות המיוחדות, ופתאום גילינו שכשמנקים ממנו את העיבוד השמח עם התופים והחצוצרות ואת השירה האנרגטית והמחויכת, מתגלה טקסט די נוגה, שהתאים השנה יותר מבשנים רגילות. מתברר שזה לא מקרי: למעשה, כך השיר נולד.
"זה שיר שהוא קינה לחיים של אהוד בטרם אחיו יהודה נהרג במלחמה", הסבירה לי השבוע נורית הירש. "בדמיון שלו הוא נזכר איך הוא ואחיו ישבו יחד על המרפסת של בית הוריהם בבנימינה וספרו את הציפורים על רקע הנוף. אלה געגועים לימים שלא יחזרו. אני כתבתי למילים האלה מנגינה עצובה ואיטית, וכשהשמעתי אותה לשלמה צח (אילן מהצמד אילן ואילנית – ל"ל), שהזמין ממני את השיר, הוא אמר לי שזה מעייף אותו, מדכא אותו. הוא אמר: 'אולי תנסי לנגן את זה יותר מהר'. מיהרתי קצת, והוא המשיך: 'יותר מהר! יותר מהר!', עד שזה כבר היה ממש מהיר, ואז הוא אמר: 'הו, עכשיו זה נהדר!' את המילים אפשר לפרש גם כמלאות תקווה ואופטימיות, כמו שרוב האנשים מפרשים אותן, בעיקר בגלל המנגינה".
והנה התוצאה:
את נורית הירש, כלת פרס ישראל לזמר עברי, זכיתי להכיר אישית לפני שבע שנים, במסגרת העבודה המשותפת שלי עם רבקה זהר, שנורית הלחינה כמה מהלהיטים הגדולים שלה ("הדרך אל הכפר", "בן יפה נולד", "ליד המסילה", "חלקת אלוהים"). תמיד כשאני רואה את שתיהן יחד, אני מרגיש שאני צופה במחזה מרתק: מצד אחד, הן כל כך שונות – רבקה בשיער קצוץ ובגלבייה, נורית מוקפדת ומתוקתקת; מצד שני, יש ביניהן לא מעט קווי דמיון – שתיהן נוירוטיות, מדברות בקול גבוה, מקפצות במהירות מנושא לנושא כמו שתי ילדות. הקשר ביניהן מיוחד: כשנורית הלחינה לרבקה באמצע שנות ה-80 את "הדרך אל הכפר", למילים של יורם טהרלב, היא למעשה התגייסה ל"מבצע" החזרתה לישראל, אחרי שנים קשות של התמכרות לסמים בניו יורק:
לכן, לא הופתעתי שכבר בתחילת השיחה שאלה אותי נורית מה שלום רבקה, ואני עדכנתי אותה שדיברנו אתמול, ורבקה מוסרת ש"הכל נהדר". את השיחה קיימנו בזום: נורית ובן זוגה מושיק לינדן לא חיכו שהממשלה תטיל סגר, וכבר חצי שנה הם חיים בתוך הקפסולה שלהם בתל אביב ולא נפגשים עם אנשים. "אנחנו בגיל של סיכון ושומרים על עצמנו", הסבירה נורית. "שנינו עובדים מהבית, ואני כבר בקושי רואה חברים וחברות. אבל אני בן אדם שחי בתוך עצמו, ואני רגילה להיות בבית ולנגן שעות, אז הימים עוברים, ואני כמעט לא זקוקה לחברה. בבוקר אני הולכת לטייל על הים, ואחר כך אני מנגנת, קוראת ספרים ורואה טלוויזיה. החיים שלי תמיד היו מאוד ביתיים, כך שלהיות לבד בבית ולא לראות אנשים זה ממש לא קשה לי. זאת תקופה של רגיעה בשבילי".
את לא מתגעגעת לקהל, לבמה?
"ביטלו לי את כל ההופעות. למזלי, יש לי חסכונות שאני יכולה לחיות מהם, אבל אני לא עוצמת את העיניים; אני רואה אנשים שאין להם מה לאכול, ולא רק מהמקצוע שלנו. אני רואה חדשות, צמודה לטלוויזיה ולרדיו ולאקטואליה, רואה מה קורה, וזה כואב לי ועושה לי כאבי בטן. מאוד מטריד אותי. זה משפיע עליי נפשית".
ואיך את שומרת על קשר עם המשפחה?
"יש לי שתי נכדות: לילי, שהשבוע היה לה יום הולדת 12 – נכדה מבתי רותי, שהיא זמרת אופרה שגרה בברלין; ואלה, שהיא עוד מעט בת שנה – נכדה מהבן שלי דני רוזנפלד, שהוא מוזיקאי שמתמחה בג'אז. עם הבת והנכדה הגדולה אני כל היום בווטסאפ. הבן והנכדה הקטנה גרים בארץ, אבל אני פוחדת להיפגש איתם, כי דני לימד עד לא מזמן. אנחנו מאוד נזהרים. אני לא יודעת אם אתה מכיר אישית אנשים שחלו בזה, אבל לי יש חברים קרובים שכמעט מתו. אני חושבת שזאת לא מחלה אחת: יש כל מיני מוטציות, וזה כבר עובר לכולם, לא רק לאוכלוסייה מבוגרת. קראתי על אבא ושני בנים, ששלושתם נפטרו בתוך שבוע".
אפילו הנשיא טראמפ נדבק.
"מטראמפ לא אכפת לי. אבל משאר אנשי תבל, כן".
איך מעבירים חצי שנה בבית?
"יש לי זמן עכשיו לעשות דברים שלא הספקתי. למשל, פנו אליי מהספרייה הלאומית כבר לפני עשר שנים וביקשו שאמסור להם את החומר שלי: עיבודים, מוזיקה לסרטים, שירים, מילים, תווים – כל מה שקשור ליצירה שלי. עד הקורונה לא היה לי זמן לגשת לזה, ועכשיו יש לי חשק. קניתי טייפ דיגיטלי קטן של סוני מלפני 100 שנה, שאפשר להשיג רק בחנות אחת בהוד השרון, ואני יושבת ומקשיבה לקסטות. יש לי מאות קסטות עם שירים שלי, עוד מ-1963 – עשרות שירים שלא היה לי זמן לטפל בהם. בחצי השנה האחרונה העברתי מהטייפ הזה למחשב יותר מ-500 שירים, קטעי מוזיקה לסרטים ואפילו מחזמר בגרמנית של אפרים קישון שהלחנתי בשנות ה-80 – כל מיני דברים שפשוט שכחתי שעשיתי".
מתוך כל הרפרטואר העצום שלך יש שיר אחד שאת מחוברת אליו במיוחד?
"'עושה שלום' הוא השיר שאני הכי מחוברת אליו בעולם. המילים הן מהקדיש, שזו תפילה נצחית, וזה קושר אותי לעם היהודי, למסורת, לבית סבא וסבתא. זה מקשר אותי למורשת היהודית שלי. לפני שאני ישראלית, אני יהודייה. יש כאלה שחושבים שהם קודם ישראלים, אבל אצלי שרשרת הדורות מהדהדת בי, אולי בגלל החינוך שקיבלתי בבית סבא וסבתא, שאצלם גדלתי כשהייתי ילדה קטנה. מגיל שלוש הייתי הולכת לשמוע חזנות בבית הכנסת".
צפו בה מבצעת את "עושה שלום" בתוכנית שצולמה במהלך מלחמת יום כיפור:
בתור מלחינה ומעבדת שאחראית לכל כך הרבה להיטים, את כבר יודעת להסביר מה הופך שיר לנצחי?
"זה סוד. אין לי מושג. אבל יש אנשים שיש להם חוש לזה. עבדתי המון שנים עם שלמה צח, ולו יש חוש לדעת מה ילך. הרבה פעמים הייתי משמיעה לו שיר בטלפון, והוא היה אומר: 'זה להיט'. אני לבד לא יודעת לזהות".
יש אמן או שיר שתפסו אותך בתקופה האחרונה?
"חנן בן ארי מדהים. ראיתי קונצרט שלו ביוטיוב. אני ממש אוהבת את השיר שלו 'אם תרצי'".
רבים מהשירים שלך זוכים לעיבודים ולביצועים חדשים. איך את מרגישה עם זה?
"יש יוצרים שלא אוהבים שנוגעים להם בתווים ובמילים. אני מאוד אוהבת שמחדשים שירים שלי, ולא אכפת לי אם משנים או מוסיפים. מה שישן – פאסה. אני הולכת קדימה. בדיוק השבוע שלחו לי גרסה חדשה של דנה אינטרנשיונל לשיר שלי 'מקהלה עליזה', שתתפרסם בקרוב במסגרת פרויקט 'צו השעה', וממש אהבתי".
לסיום, בשנה הבאה נשב על המרפסת?
"אני כרגע לא רואה עתיד טוב. אני אופטימית מטבעי, אבל בנקודת הזמן הזאת אני לא רואה את האור בקצה המנהרה. אני מרגישה אוזלת יד, כי זה לא תלוי בי. אני מאחלת למדינה לצאת מהברוך כמה שיותר מהר. כולנו באותה סירה".
סבא שלה כתב עם נורית הירש להיטים רבים. הקליקו על התמונה:
