בדרך כלל, כשאומרים לאמן מסוים: "גדלתי עליך", מדובר בקלישאה, אבל במקרה שלי, כשאמרתי את זה ליורם טהרלב בפגישתנו הראשונה, התכוונתי לכל מילה: בגן הילדים שרתי "אבא בא, סבא בא, אריה מכפר סבא בא"; בכיתה ג', בטקס ט"ו בשבט, שרתי על "ההר הירוק תמיד"; בלהקה צבאית שרתי "עוד לא תמו כל פלאייך", אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו למדינה שלנו; וכשהתחלתי להופיע עם רבקה זהר, שרנו ביחד את "חלקת אלוהים" (ראו סרטון למעלה), את "הדרך אל הכפר" ואת השיר שאני באופן אישי הכי אוהב – "על כפיו יביא". לפי תגובות הקהל, שתמיד שר איתנו את כל המילים בעל פה, כנראה שאני ממש לא היחיד שגדל על שיריו של יורם טהרלב.
לפני שלוש שנים זכיתי להכיר אותו באופן אישי. המוזיקאית איילת כגן, חברתי הטובה, הזמינה אותי להופיע יחד עם הקוורטט הנפלא שהיא הקימה בניו יורק בערב משיריו של טהרלב ובהנחייתו, ואני גיליתי בן אדם מדהים – כריזמטי, מצחיק ובעל יכולת נדירה להאיר כל סיטואציה עם סיפור חכם ומשעשע. כשחזרנו מניו יורק, המשכנו להופיע עם הקוורטט גם כאן, ואני נהפכתי רשמית למעריץ, ואפילו הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק "פרס ישראל ליורם טהרלב", כי באמת, כשהוא כבר בן 82, הגיע הזמן.
בוקר טוב, יורם. לפני שנתחיל, אני משוכנע שיש לך סיפור שמתאים לימים המטורפים האלה.
"זה משל קצת עצוב. סיפור רומי על ממלכה, שכל לוחמיה היו עשויים ללא חת. כל ילד קטן, לימדו אותו לירות בחץ וקשת ולקלוע לחוט השערה. למדינה הזאת היה צבא חזק מאוד, והיא כבשה את כל הארצות שמסביב. דבר אחד האנשים האלה לא ידעו – לעבוד. מי היה עושה את כל העבודות? השבויים. המלך, שהבין את הפוטנציאל הגדול שטמון בשבויים, מינה שר מיוחד שידאג שכל בן אדם יעבוד בעבודה המתאימה לו ביותר. ובאמת, המדינה פרחה ושגשגה. יום אחד המלך יצא לסיור, לראות איך זה עובד בשטח, והוא ראה שהשדות מניבים יבולים, והמטעים נותנים פרי נהדר, והמסגריות מייצרות מחרשות וכלי נשק. עד שהם הגיעו למקום שבו בנו בית חדש, ולרגלי הבניין ישבו סתתים וסיתתו אבנים, והוא הסתכל בהם וראה שאחד הסתתים, לא רק שלא מסתת כמו שצריך את האבן – הוא בקושי פוגע עם הפטיש באבן. אז המלך קרא לשר המיוחד ואמר לו: 'אתה רואה את האיש הזה? הוא לא יושב בעבודה המתאימה לו'. אמר לו השר: 'האיש הזה הוא בעיה. שמתי אותו בין הנגרים – הוא הרס רהיטים. שמתי אותו בין הסנדלרים – הוא הרס נעליים. אמרתי, עדיף שיישב וידפוק על אבנים'. אמר המלך: 'לא ייתכן שזה הפתרון', ירד מהסוס, ניגש אל הבן אדם ואמר: 'תשמע, במדינה שבה היית קודם, עשית משהו, לא? מה עשית שם?' אמר לו האיש: 'שם אני הייתי המלך'. סיפור בן אלפיים שנה, שמתאים להיום כמו כפפה".
איך אתה מעביר את הזמן בתקופה הזאת?
"גמלאים מעבירים את הזמן אותו דבר. מבחינתנו, לא קרה כלום. המשל שסיפרתי הוא אחד מאלה שאני מוציא כל הזמן בתקופת הקורונה, סרטונים שפרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי ושעברו כאש בשדה קוצים (ראו אחד בהמשך - ל.ל). הקטע האחרון, שהוצאתי לפני שבוע, הגיע ל-270 אלף איש. גם היו לי כמה הופעות קטנות בחצרות ועל גגות. השבוע יש לנו עוד הופעה בגג. ויש זומים מכל מיני סוגים. היו לי הופעת זום באמסטרדם ובמיאמי: אני מדבר, וזמרים מקומיים שרים שירים. זה דבר מעניין, הזום. ההופעה היא קשה: אתה לא רואה קהל, לא יודע אם צוחקים ממה שאמרת, לא רואה פרצופים של אנשים. אבל כשאין משהו אחר, עושים את זה. אני גם עובד על ספר חדש ומעורב בכמה פרויקטים".
לאחרונה יצא ביצוע חדש ויפהפה של דוד לביא ותמר פילוסוף לשיר שלך "החולמים אחר השמש", שבו הם שילבו נעימה של הרב קרליבך. מה חשבת על זה?
"מאוד מרגש שעושים דבר כזה והופכים שיר ישן לחדש. אני מקווה שעוד יעשו את זה. זה מחיה את השירים, כי הדור הצעיר לא שמע את השירים האלה אף פעם. רבים מהם לא מכירים את השירים שאנחנו גדלנו עליהם וכתבנו אותם, אז הריענון הזה הוא דבר חשוב. יחד עם זאת, אני עדיין שבוי בביצוע של הפרברים. הוא נשאר טבוע במוחי כל כך חזק, ששום ביצוע חדש לא מזיז אותו ממקומו".
אתה שומע מוזיקה חדשה?
"התרחקתי מהתחום הזה לפני 35 שנים, ואני לא נמצא שם. אני עוסק בדברים אחרים. אני כותב ספרים בנושאים יהודיים, והוצאתי הרבה ספרים במשך השנים. מדי פעם אני שומע שירים חדשים: יש כאלה שמשמחים לי את האוזן, ויש שירים שאני שומע וחושב למה היה צריך לכתוב את זה. בסך הכל, יש אקשן בלתי רגיל בתחום הזה של המוזיקה, בדיוק כמו שהיה פעם. השירים הטובים של היום לא פחות טובים מהשירים הטובים של פעם, והגרועים הם לא יותר גרועים מהשירים הגרועים של לפני 50 שנה. הדבר היחידי שהשתנה בעיניי זה האובדן של החרוז. כמעט שלא שומעים את החרוז העברי הקלאסי, וזה אובדן מאוד גדול בעיניי".
בתור מי שאחראי לכל כך הרבה נכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית, אתה יכול להסביר מה גורם לשיר להפוך לקלאסיקה?
"את הפלא הזה של הישרדות של שירים אתה באמת יכול לראות רק מטווח של הרבה שנים. אני כותב קרוב ל-60 שנה, ואני רואה מה שרד. אני מאמין שבטווח הארוך שירים שרדו בגלל התוכן שלהם, ולא תמיד בגלל המוזיקה. יש שירים שברור לי שהמוזיקה עשתה אותם: נניח, 'אינך יכולה', שהוא שורד בצורה בלתי רגילה. אבל שיר כמו 'גבעת התחמושת', ברור לי שהטקסט הוא ששמר אותו. אני עדיין חושב ששירים שיש להם תוכן יותר משמעותי, נשארים יותר זמן. שורה כמו 'היה לי חבר, היה לי אח' – יש סיבה שהיא תישאר יותר זמן. ויש שירים שמראש נכתבים לתקופה קצרה. הם צריכים לעשות הרבה כסף בזמן קצר, וזה מצליח, ואחרי תקופה קצרה השיר נעלם. הרבה פעמים מה שתופס בשיר זה סיסמה קטנה בתוך השיר. לדוגמה, 'אתה תותח': בעיניי, זו סיסמה מאוד טובה. היא כל כך קליטה, שהיא בעצמה הופכת את השיר ללהיט. בתור כותב, כשאני שומע שיר כזה, אני אומר: 'יפה! מצאו רעיון טוב, מאוד קליט'".
צפו בסרטון שהוא העלה לאחרונה לפייסבוק:
אתה יכול לבחור שיר אחד מבין המאות שכתבת, שאתה מתחבר אליו במיוחד?
"השירים שמרגשים אותי, והם גם בעיניי השירים המייצגים, הם אלה שאין דומים להם במוזיקה הישראלית. אני לוקח לדוגמה שיר שאני מאוד אוהב, 'עוד לא תמו כל פלאייך': יש שירים דומים לו, שעוסקים באהבת הארץ. אבל יש שירים שהם יחידאים, ואותם אני מאמץ לליבי. שיר כמו 'גבעת התחמושת': אם הוא לא היה, היה חסר משהו בזהות הישראלית. 'הבלדה על יואל משה סלומון': האיש נכנס להיסטוריה הישראלית דרך שיר. יש שירים שהם באמת מעצבי זהות. לאו דווקא שירים שלי: הרבה שירים. אלה שירים שאני מקורב אליהם".
ויש שיר שאתה אומר לעצמך: איזה באסה שלא אני כתבתי אותו?
"השיר שאני הכי אוהב וחושב למה אני לא כתבתי אותו, זה 'אגדת דשא' של מאיר אריאל ושלום חנוך – אחד השירים הכי יפים, שמתארים את הנעורים שלי בקיבוץ. תמונה מדהימה, כתובה נהדר. כתבתי המון חומרים על הקיבוץ: גם שירים שקשורים לנוף של הקיבוץ, כמו 'ההר הירוק תמיד', 'ארבע אחרי הצהריים', 'בשביל אל הבריכות', 'בפרדס ליד השוקת', וגם שני ספרים – 'משק יגור טיוטה' ו'הנשיקה הראשונה', שמתארים בשירים קצרצרים את הילדות, את הזיכרונות ואת הדמויות שליוו אותי. הקיבוץ חי בתוכי מאוד-מאוד חזק".
"הנשיקה הראשונה" הוא אחד הספרים האהובים עליי. אני אפילו זוכר בעל פה את השיר שפותח אותו: "אני מביט לה בעיניים, אני מביט לה בעיניים, אני מביט לה בעיניים והולך. התחלה נפלאה שאף פעם אין לה המשך".
"בעניין הזה יש לי סיפור קצר שמתאים לט"ו באב שחגגנו בשבוע שעבר. זוג יוצא לחגוג 40 שנות נישואים. הם הולכים למסעדה טובה, האישה מרימה כוס יין ואומרת: 'אני רוצה להגיד לך תודה על כל השנים האלה. אתה עודדת אותי ברגעי הייאוש. שימחת אותי ברגעי העצב. אתה...'. אז הבעל שואל: 'תגידי, זאת את מדברת, או שהיין מדבר מגרונך?' אז היא אומרת לו: 'אני מדברת אל היין'".
לסיום, מה אתה מאחל למדינה ולעצמך?
"אני מאחל לי ולמדינה את אותו הדבר – בריאות".
זוכר תקופה כזאת משוגעת?
"אני עברתי בחיי עשר מלחמות, ואני לא זוכר תקופה כזאת מוטרפת ומדאיגה ומלחיצה כמו זאת. יש געגוע למדינה מסודרת, נורמלית, עם ערכים אחרים מאלה שיש היום. אני חושב שהדבר הזה בא לידי ביטוי גם בעולם התרבות ובעולם השירים. הגעגוע לעולם התרבות גם הוא גדול. אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה, ועוד נשיר יום אחד: 'מה שהיה, תשכח מזה'".
איזה מקצוע בחרה לעצמה נכדתו של יורם טהרלב? הקליקו על התמונה:
