אין עוררין על כך שמאיר אריאל ז"ל היה אחד היוצרים החשובים במוזיקה הישראלית, אבל לבתו שירז היה קשה לגדול עם אדם מיוחד כל כך. רק לאחר שהלך לעולמו, ב-18 ביולי 1999, הבינה את הזכות שהייתה לה להיות בת לאדם שהיצירה שלו ממשיכה לחיות גם הרבה אחריו, ולהישאר רלוונטית ומדויקת. מאז היא פועלת ללא לאות, יחד עם אמה ושני אחיה, לשימור מורשתו לטובת הדורות הבאים.
מי את?
"שירז, בת 50, גרושה, אמא של עידן (23, מוזיקאי), עומרי (20, חייל) ועדי (14)".
ומה את עושה?
"אני מנהלת את המשרד בקליניקה 'דרך המשי' לרפואה משלימה בפרדס חנה, מפתחת שיטת שירז לשימוש יעיל ונכון במיניות הנשית בזמן לידה ועוסקת בשימור החומרים שהותיר אבי מאיר".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בקיבוץ משמרות, אחות בכורה לשחר ולאהוד (אודי). אבי מאיר, בן הקיבוץ, החל לכתוב בנעוריו. בשנים הראשונות כתב עם חברו שלום חנוך, גם הוא בן משמרות, שירים וקטעי הומור לאירועי תרבות בקיבוץ, ולימים הם הקימו חבורת זמר מקומית - המשמרון. לאחר שירות צבאי בחטיבת הצנחנים חזר אבי לקיבוץ ועבד בפלחה, אבל כל הזמן המשיך לכתוב. באירוע של התנועה הקיבוצית, שאליו הגיע כבמאי צעיר, הכיר את אמי תרצה, בת קיבוץ כפר סאלד. ניצתה ביניהם אהבה סוערת, והם נישאו שישה שבועות בלבד אחרי שהכירו. ב-1968 נולדתי אני, בתם הבכורה.
"כשהייתי בת שלושה חודשים נסענו בשליחות הסוכנות היהודית לדטרויט, מישיגן. כשחזרנו לקיבוץ, כעבור שלוש שנים, הנחיתה הייתה לי קשה: חזרתי לגן הילדים הקיבוצי כשאני דוברת רק אנגלית ולא מבינה מה קורה סביבי. אחרי כמה ימים חזרה לי העברית, אבל הילדות שלי הייתה לא קלה. החברה הקיבוצית קידשה את האחידות ואת הצורך של הפרט להתאים את עצמו למערכת. אני תמיד עשיתי מאמצים גדולים להתאים ולהיות בסדר כדי שלא יכעסו עליי, ושילמתי על כך מחיר כבד של מתח בלתי פוסק.
"גם לא היה לי קל להיות בת של זוג אנשים מאוד לא שגרתיים. בתקופת השליחות נחשפו הוריי לאמריקה של שנות ה-60 העליזות, וההשפעה ניכרה בהם גם בשובם לקיבוץ: הם היו מאחרים כרוניים והגיעו באיחור ניכר לכל אירוע, מה שגרר תמיד הקנטות מצד נשמות טובות. אבא עבד בנוי, אבל במקביל המשיך לכתוב שירים ולהופיע. הכישרון המופלא שלו לשפה, שבא לידי ביטוי בשירים שכתב, נתפס אז כמשהו מוזר. גם אני לא ממש הבנתי אותו וחששתי כל הזמן שיצחקו עליי. יחד עם זאת, שרר בינינו קשר קרוב: אבא נהג לקחת דמויות שילדים אהבו אז - טרזן, פופאי, פו הדב וכו' – וליצור ביניהן תחרויות ספורט, ואנחנו, הילדים, היינו מחליטים מי ינצח. זכור לי לטובה גם משחק פוקר שהוא היה משחק איתנו על מטבעות של עשר אגורות, שבאמצעותו הוא לימד אותנו חשבון. אבא האמין שלמידה נוצרת באמצעות ניסיון, ולא חשש לתת לנו להתנסות, בעוד הוא שומר ומשגיח מהצד. כתוצאה מכך הייתי חופשייה יותר, והרשו לי לעשות הרבה דברים שנאסרו על אחרים.
"ב-1987 יצאו הוריי לשנת חופש מהקיבוץ ואחריה עזבו אותו ושכרו דירה בתל אביב. אני הייתי אז חיילת ונהניתי מהעיר הגדולה. אבא, שזיהה את הנטייה האמנותית שבי, ניסה לקרב אותי לעשייה שלו: הוא נתן לי מצלמה, שלח אותי לצלם את העיר, ומתוך הצילומים הללו נבחרה התמונה שמתנוססת על עטיפת המיני-אלבום 'עברנו את פרעה'. המחווה ריגשה אותי מאוד".
אחרי שהשתחררה מהצבא, הכירה את אבי ילדיה, ולאחר נישואיהם נסעו בני הזוג לחמש שנים בארצות הברית, שם היא למדה עיצוב וציור. על אלבומו הבא של אביה, "זרעי קיץ", התנוסס ציור שלה:
"בארצות הברית נולד עידן, בני הבכור ונכדם הבכור של הוריי", היא מספרת. "כשאבא פגש את עידן, זו הייתה התאהבות מיידית. כשמלאו לעידן שנתיים, קנינו לו אקורדיון קטן, ובכל ביקור שלנו בבית ההורים היה אבא מוציא את האקורדיון הגדול שלו, והם ישבו לנגן יחד. אלה היו רגעים של אושר צרוף. אחרי שחזרנו לארץ, עבדתי כמעצבת דגמים בתעשיית הטקסטיל. עברנו אז לגור בפרדס חנה, שם החלה להתגבש קהילה של אמנים ואנשי רוח. התחלתי לעבוד במערכות החינוך של קיבוצי הסביבה ובהמשך פתחתי עם שותף גן ילדים, שבו אפשרנו לכל ילד להתפתח בהתאם לצרכיו ושילבנו ילדים עם צרכים מיוחדים. בינואר 1999 עברו גם הוריי לפרדס חנה. אבא שלי אהב את הרוח החדשה שנוצרה ביישוב והופיע במסגרות מקומיות, ואמא עסקה בנדל"ן. לצערנו, האושר היה קצר מועד: ביולי 1999 נדבק אבא בקדחת הבהרות, ובתוך שבוע הלך לעולמו.
"הייתי קשורה מאוד לאבא, ובור עצום נפער בתוכי עם לכתו. אמא, שהייתה קשורה אליו בעבותות של אהבה עמוקה, התקשתה להתמודד עם מותו. המנוע העיקרי בחייה מאז הוא שימור מפעל חייו והנצחתו. אני פרשתי מהגן, וביחד איתה התחלנו לעבוד בשימור היצירה של אבא - איסוף, מיון ודיגיטציה של החומרים הרבים שיצר. העבודה מתבצעת יחד עם אחיי שחר ואהוד, שגם הם גרים בפרדס חנה. שניהם מוזיקאים, חוזרים בתשובה. למרות ההבדלים באורח חיינו, אנחנו מצליחים לשמור על דו קיום בשלום, וכולנו שותפים לרצון להמשיך להוציא לאור את יצירתו של אבא. לאורך השנים קיימנו מופעים רבים לזכרו. ב-17.7 תתקיים במשמרות אזכרה במלאת 19 שנה למותו. יש לנו גם שאיפה להקים את 'בית מאיר אריאל' שיהווה מרכז תרבותי ויאפשר לימוד והעשרה".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לשירז של היום?
"כילדה, רציתי להיות כמו כולם. העובדה שהוריי היו שונים, הקשתה עליי מאוד. רק כשבגרתי, התחלתי להבין ולהעריך את העובדה שאני בתו של אדם שאין עוד כמוהו. בשנים שלפני מותו התחלתי לכתוב בעצמי והספקתי לקבל ממנו פידבק. נאמן לדרכו, הוא נתן לי חופש ולא ניסה ללמד אותי. אני מעריכה את היכולת הזו שלו, אבל גם כמהה לידו המכוונת. הגישה אל מדף הספרים העשיר שלו היא עבורי נחמה גדולה.
"כשאבי נפטר, הייתי בת 31, אישה צעירה ואמא לילדים צעירים. לאחר כמה שנים הבנתי פתאום שלי כבר לא תהיה קריירה משמעותית משל עצמי, ושכל האנרגיות שלי מושקעות למעשה בטיפול באמא ובהנצחת אבא. הקריירה שלי היא תרצה ומאיר אריאל - וזה גרם לי תסכול גדול. הרגשתי שאין לי חשיבות בעולם הזה. לימים, ככל שקראתי יותר חומרים של אבא, הבנתי את החשיבות העצומה של שימור היצירה שלו. תחושת התסכול התפוגגה והתחלפה בתחושת שליחות. ועדיין, עמוק בפנים יש לי חלום להוציא לאור גם את האמנית שבי".
מסר לאומה?
"אמני ישראל הניחו אבני דרך ויצרו תשתית לתרבות הישראלית. למרות זאת, רבים מהם אינם זוכים להכרה ולתמיכה מספקת בחייהם, ובוודאי לא לאחר מותם, כך שמורשתם נידונה לשכחה. מדינה חפצת חיים ושוקקת תרבות כשלנו לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את הנכס הזה. חייבת להיווצר כאן תשתית של תמיכה שתאפשר תיעוד והוצאה לאור של כל הנכסים הרוחניים הללו, מגובה בתקציבים ובהבנה שזה משהו שאנחנו לא יכולים לוותר עליו".
______________________________________________________
איך מחברים בין מאיר אריאל לאהובה עוזרי? הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
