כשאהוד מנור ראה את השורה "אין לי ארץ אחרת" מתנוססת על סטיקר לצד סטיקר אחר שעליו הופיעו המילים "רבין רוצח", הוא שאל את עצמו: "למה זה מגיע לי?" כך הוא סיפר לשלמה ארצי בראיון שנערך עימו ב-1998 לרגל זכייתו בפרס ישראל. מנור סיפר על כך אחרי שארצי שאל מה רצח רבין עשה לו. "הרצח גמר אותי", השיב מנור, והוא אמר את זה דקות אחדות אחרי שסיפר עד כמה הוא אופטימי. כל כך אופטימי, שאפילו המחשבה על מותו אינה מאיימת עליו, כי הוא לא רואה עצמו כמי שייטמן באדמה: המוות בעיניו הוא מעין ריחוף.
ובכל זאת, חרף האופטימיות שלו, ואולי בגללה, הוא לא יכול היה להתמודד עם האופן שבו אנשים קיצונים ואלימים משתמשים בשיר שלו כדי להסית. שהרי מבחינתו, הקביעה "אין לי ארץ אחרת" כללה בתוכה קריאה נוספת, קריאה ליושבי הארץ, שכוללת תזכורת לאתוס ההולך ונשכח של פיוס ואחווה. הנה מילות השיר:
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
לא אשתוק,
כי ארצי שינתה את פניה
לא אוותר לה,
אזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה
אין לי ארץ אחרת
עד שתחדש ימיה
עד שתפקח את עיניה
מנור גם סיפר לארצי על השתתפותו בעצרת השלום שבסיומה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995. במהלך העצרת הוא עמד על הבמה וקרא לקהל לשיר איתו את "אין לי ארץ אחרת", שאותו הלחינה קורין אלאל והקליטה ראשונה גלי עטרי. אותה שירה, סיפר בראיון, הייתה אחד הרגעים המרגשים בחייו. מן הסתם חש שהשרים איתו שותפים לתחושותיו שיש לקרוא לארצנו "לחדש את ימיה", "לפקוח את עיניה", להזכיר לה שלא תוותר על הערכים שעליהם גדלנו - שוויון ושלום.
צפו בראיון:
אין ספק שקריאתו המרגשת של מנור קשורה בכאבו האישי: מנור שכל את אחיו הצעיר, יהודה ויינר, במלחמת ההתשה. האח נפל בקרב בפורט תאופיק שבסיני ב-8 בספטמבר 1968 ונטמן בבית העלמין בבנימינה. השורה "אין לי ארץ אחרת" מדברת על הקשר של מנור לארץ, על הצורך שלו למצוא פשר לאובדן, שהרי אם החיים שלנו כאן, במקום היחיד שהוא שלנו, הם צודקים, אם היחיד יכול להזדהות עם החברה הסובבת אותו, לחוש שהוא שייך לה ושהערכים שהיא דוגלת בהם מייצגים אותו - תתאפשר משמעות להתמודדות עם כאב השכול.
לאחיו האהוב כתב מנור את "אחי הצעיר יהודה", שאותו הלחין יוחנן זראי וביצעה להקת גייסות השריון. השיר קורע את הלב בגעגועים המובעים בו, בניסיונו של הכותב לתקשר עם מי שאיננו עוד, לספר לו על מה שממשיך להתרחש בעולם אחרי לכתו:
אחי הצעיר יהודה,
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
השמש עוד עולה כל בוקר
ואורה לבן,
ולעת ערב רוח מפזרת
את עלי הגן.
הגשם הראשון
ירד לפני יומיים,
בערב יום שלישי,
ושוב אפשר לראות שמיים
בשלולית על הכביש הראשי.
אחי הצעיר יהודה
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
בגן הילדים שלך
לומדים כבר שיר חדש,
ובתיכון התלמידים
שוב מתעמלים על המגרש.
רוחות ערבית
מייללות על המרפסת
את כל שירי הסתיו,
ואמא מחכה בסתר,
שאולי עוד יגיע מכתב.
אחי הצעיר יהודה
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
כל חבריך הטובים
נושאים דמותך עימם,
ובכל הטנקים על קווי הגבול
אתה נמצא איתם.
אחי הטוב,
אני זוכר את שתי עיניך,
והן פותרות חידה.
ובני הרך יפה כמוך
בשמך לו אקרא – יהודה.
לא רק געגועים יש בשיר, אלא גם הבטחות: זוכרים אותך, מספר האח הבכור לצעיר שאיננו, ולא רק בני המשפחה, אלא גם "כל חבריך הטובים" שממשיכים לשאת איתם את דמותו. "אתה נמצא איתם", הוא מספר, ואז הוא מגיע אל ההבטחה שחותמת את השיר: "ובני הרך, יפה כמוך/ בשמך לו אקרא – יהודה". לשלמה ארצי סיפר מנור כי כתב את השיר זמן רב לפני שנולד בנו, שאכן, ברבות הימים בא לעולם, והוא נושא את השם של הדוד.
מנור כתב שירים נוספים בהשראת מות אחיו, ביניהם "הבית ליד המסילה" ו"בן יפה נולד". "אלה שירים שנכתבו בדם שלו", אמר מנור והביע תחושה שאת פרס ישראל קיבל בזכות אותם שירים. את דבריו חתם במשאלה המכאיבה כל כך: "החזירו לי את אחי, ואוותר על השירים ועל הפרס". את אחיו הצעיר יהודה לא יוכל איש להשיב, וגם אהוד מנור כבר איננו, אבל השירים שנכתבו נותרו איתנו.
בעקבות מותו של החייל נכתב שיר זיכרון מפורסם אחר. הקליקו על התמונה:
