ביתו של הצייר המנוח ראובן רובין ואשתו, אשת החברה הגבוהה אסתר, שנבנה בקיסריה בשנת 1965 על ידי האדריכל אריה אל-חנני, משמש תפאורה הולמת לקולקציית הביכורים של המעצב הצעיר ניב קרן, שצולמה בין כותלי הווילה הקסומה, מרחק 350 מטרים מקו המים. אל הווילה הזו הגיע קרן במהלך מחקר אחר לוקיישנים ייחודיים.
"חיפשתי מקום מרוחק פיזית מתל אביב ורחוק מנטלית מישראל", הוא מסביר על הבית שראשוני האורחים בו היו טדי קולק, לשעבר ראש עיריית ירושלים, ובמאי הקולנוע הנודע אלפרד היצ'קוק. "הקולקציה קשורה לאישה זוהרת בשנות ה-70, וכשנחשפתי לתמונות מהבית היה בו את הזוהר וההדר לצד מקאבריות, מונומנט אדריכלי שנבנה בשיא חיי הבוהמה של שנות ה-60, אך עם השנים הוזנח".
זוהר, ריחוק, מקאבריות, מגדר ומיניות הם ערכים שבולטים בקולקציה של קרן, 28, שעוצבה במסגרת חממת מפעל הפיס לאופנה ובהנחייתה של המעצבת ומרצה לאופנה קלודט זורע. למרות שעוצבה מתוך דירתו בשכונת כרם התימנים בתל אביב – שורשיה הרעיוניים נמצאים הרחק מכאן, בשכונת המהגרים אמנדוס-את'ניום בצפון עיר הנמל הבלגית אנטוורפן. במשך חצי שנה התגורר קרן בשכונה, שעה שהתמחה בסטודיו של מעצב האופנה הבלגי ראף סימונס, לשעבר המנהל האמנותי של בתי האופנה ז'יל סנדר, כריסטיאן דיור וקלווין קליין, ואחד הקולות החשובים הפועלים כיום בתעשייה עם מינוי למעצב ראשי שותף של פראדה.
"השכונה מחברת סטודנטים עניים לצד מהגרים מוסלמים, בין קהילת הפטיש ההומואית לאוכלוסייה מוחלשת. גרתי מעל בר הארדקור לגייז בשם The Boots, שמשמו אפשר להבין את האווירה שלו", מגלה קרן, "התחלתי לחקור את הנושאים האלה, לפרק את קוד הלבוש, כמו למשל סגנון ה'קסטרו קלון' (שם קוד לגברים הומואים שבוחרים ללבוש בגדים להעצמת החזות הגברית שלהם, א"י), שמזכיר את הסטריאוטיפים הסגנוניים של להקת הווילג' פיפל. לא בכדי, יש בקולקציה רפרנסים לקאובויז האמריקאים. הבנדנות, לדוגמה, עברו הפשטה. מדובר בפיסת בד קטנה שנושאת קונטקסט של מרד, מחאה או שימוש כמסמן תרבותי: החל במחאות של כורי פחם ועד מיניות ושיוך לתתי-קבוצה בקהילת הגייז (קרן מתייחס לתקופה שבה בנדנות בצבעים מסוימים שלבשו מבלים במועדוני גייז הגדירו תפקיד והעדפה מינית, א"י). זאת גם הפעם הראשונה שרכשתי, למשל, רתמה וחולצות מעור, אבל הקולקציה עצמה אינה קשורה ישירות למקורות ההשראה שלי. במהלך העבודה, אני הכי מרחיק את עצמי".
בדומה לסימונס, בחר קרן לאמץ את גישת המאסטר גם לעיצוב הבגדים והחל לאסוף פריטי וינטג' שמהם נולדה הקולקציה החדשה. את ההדפס המופשט המופיע על חולצת משי עם שרוולים ארוכים ועל גופייה עם כתפיות דקות הביא ממועדוני הגייז בתל אביב, כשתצלום של חבורת גברים שרוקדת ללא חולצה על הרחבה בליין Forever Tel-Aviv הפכה לדימוי לא מזוהה. גוש בשר אבסטרקטי. "זה משהו שלמדתי בעבודה אצל ראף, שבתחילת כל קולקציה אוסף ערימות של פריטי וינטג', מהם הוא גוזר ומחבר מחדש פריטי לבוש", הוא מסביר.
"ההורים של ראף סימונס אפו לנו עוגה כל שבוע"
הוא נולד וגדל בשכונת נווה גנים בקריית מוצקין להורים שהתגרשו מאוחר יותר, ילד שבילה עם אמו בחנויות המעצבים בקריון. "סיגל דקל נראתה לי אז כמו הוט קוטור", הוא נזכר, כמו גם בפעם ההיא שחסך שקל לשקל כדי לרכוש צעיף בדוגמת משבצות של דורין פרנקפורט, שזכה ללעג מילדי החטיבה בקריית מוצקין.
בתיכון כבר מצא את מקומו רחוק מהם. הוא התקבל למגמה לעיצוב אופנה בתיכון לאמנויות "רעות" בחיפה (אז "ויצו ליאו בק"), שם לימדו מורות מיתולוגיות כמו ד"ר דליה בר-אור. "מהפרובינציאליות של מוצקין, חיפה זה המקום הכי רחוק שיכולתי לברוח אליו", הוא אומר. כיום, ממרחק הזמן, הוא מודה כי המקום שבו גדל עיצב את התפישה האסתטית שלו. "יש בקריות וייב תעשייתי ומחתרתי. מאוחר יותר הבנתי שמשם גם המשיכה שלי לאנטוורפן. שתיהן ערי נמל ופרובינציות, שהוציאו מתוכן הרבה כישרון ויופי מחוספס".
אנטוורפן נחשבת לאחת הערים היפות באירופה, מה שאי אפשר לומר על קריית מוצקין.
"יש מי שיחלוק עליך ויגיד שאנטוורפן משעממת, אבל כן, היא לא מכוערת. מוצקין יותר מזכירה לי את נירפלט, העיר בה ראף גדל. נסענו לשם פעם כל הסטודיו ליום ההולדת של אבא שלו. זאת עיר שהיא כלום ושום דבר, נראית כמו תפאורה לסרט של דיוויד לינץ'; וראף דיבר הרבה על המעבר שלו מהמקום בו גדל לאנטוורפן, שזה קצת כמו המעבר שלי מהקריות לחיפה, שהיתה בשבילי בתחילת שנות האלפיים המקום הכי מסעיר להיות בו".
בדרך לראף סימונס, עבר קרן בשנקר. קולקציית הגמר שלו משנת 2016, "דיסטופיה", סוקרה בתקשורת ונבחרה להופיע במוסף הכישרונות המבטיחים של מגזין ווג איטליה באותה שנה. במהלך השנה שלאחר מכן חיפש את מקומו עד שלבסוף התקבל להתמחות אצל סימונס, במהלכה עבד על קולקציית סתיו-חורף 2018-19.
"זאת החוויה הכי טובה שיכולתי לחלום עליה, סטודיו קטן ומשפחתי", הוא מספר על האטלייה שבו פועלים חמישה מעצבים בלבד: סימונס, שני מעצבים נוספים ושני מתמחים. "בחיים לא דמיינתי שאמצא את עצמי דופק המבורגר בלילה עם ראף". על אף שביקוריו של המאסטר במקום היו ספורים, קרן אומר כי בשל גודלו של הסטודיו, קולם של המתמחים זכה לפידבק. "אצל ראף אין אגו. אם מתמחה מביא רעיון, אז יושבים לפתח אותו", הוא מוסיף.
איך בא לידי ביטוי הפן המשפחתי בסטודיו?
"לראף יש מערכת יחסים קרובה מאוד עם הוריו, ז'אק ואלדה, שביקרו בסטודיו מדי שבוע עם עוגה בלגית שאפו. זאת היתה הדרך שלהם להיות עם ראף ורוחו, כשהוא היה בכלל בניו יורק בעבודה על קלווין קליין. בהוראתו, היה עלינו לפנות שעה מזמננו ולשבת עם ההורים שלו".
"כקניין למדתי מה נשים רוצות יותר מאשר בארבע שנים בשנקר"
הקולקציה החדשה, שנמכרת באופן אישי אצל קרן בטווח מחירים שמתחיל ב-490 שקל לגופיית משי מודפסת ומסתיים ב-5,490 שקל לשמלת פרנזים אדומה, היתה אמורה לעלות על המסלול בשבוע האופנה האחרון, שבוטל בגלל נגיף הקורונה. השפעת הנגיף על תעשיית האופנה העולמית והישראלית בפרט, הובילה את קרן לחישוב מסלול מחדש. חרף רצונותיו לפרוץ עם הקולקציה הזאת לעולם – היא גרמה לו, לדבריו, לחזור ולהתמודד מול הקהל המקומי.
על חידת הספינקס הנצחית, האם למעצב צעיר בעל כתב יד ייחודי ותג מחיר גבוה יש מקום בענף האופנה המקומי, יש להוסיף עכשיו את המשתנה הכלכלי העגום: מיתון שדופק על הדלת. קרן אופטימי: "אני מאמין שהתקופה הזאת מאפשרת לנו אתחול של הערכים שלנו. אני צופה שיהיה שינוי ואנשים שצמאים לאופנה יבינו את הכוח שבסלואו פאשן, מיני-קוטור אפילו, ויראו בסוג הבגדים שאני מעצב אלטרנטיבה לרשתות".
זאת תמימות לחשוב שהקורונה שינתה את הרגלי הצריכה. תראה איזה תורים יש בקופות בזארה, ואנשים עדיין ממשיכים להזמין אונליין מאסוס.
"תמיד יהיו אנשים שירכשו ברשתות ואני לגמרי מבין את הלקוחה שקונה בזארה. גם אני קונה שם. ועדיין, אני מרגיש שהקורונה מאפשרת חלחול של ערכים חדשים. נושא הקיימות, לדוגמה, תפס תאוצה גדולה בחודשים האחרונים".
יש גם את האופציה של מעצב ללכת לעבוד בחברה מסחרית. אתה שרדת בקסטרו חודש בלבד.
"זאת היתה תקופה קצרה שבה למדתי על בשרי שלא מתאים לי להיות מעצב בחברה מסחרית. עם זאת, קודם לכן עבדתי במשך שנתיים כקניין ברשת פקטורי 54 ולמדתי שם על מה נשים רוצות הרבה יותר מארבע שנות לימוד בשנקר".
מה נשים רוצות?
"להרגיש טוב עם עצמן, לא להרגיש שבגד משתלט עליהן. שהן לא כלי לגחמה של מעצבים. כשעיצבתי את הקולקציה חשבתי על הנשים האלה, שלא יתיישרו עם שום בגד שלא יהלום אותן רק כי זה בגד מעצבים".
ואיך משפיעה הטראומה שעבר בילדותו על המעצב אהרון גניש?
