אלפרד היצ'קוק וטדי קולק היו האורחים הראשונים בבית הנופש בקיסריה, שהקימו לעצמם הצייר הנודע ראובן רובין ורעייתו אסתר ב-1965. הפועלים בדיוק סיימו לעבוד ועזבו, ובני הזוג היו שקועים בסידור הבית, כש"לפתע נשמע צלצול פעמון הכניסה", סיפרה לימים אסתר, בספרה האוטוביוגרפי "אלבום זכרונות" (הוצאת משכל). "יחפה, בידי האחת סחבה נוטפת מים ובשנייה מגב גדול, ניגשתי לפתוח. בפתח עמדו טדי קולק ואלפרד היצ'קוק. 'שמעתי שסיימתם לבנות את ביתכם', אמר טדי, 'עברנו בסביבה והחלטנו להגיד לכם מזל טוב'. כיבדנו את שני האורחים הראשונים שלנו והרמנו כוס יין אדום לברכה".
אסתר הייתה אשת החברה הגבוהה, ומורגלת באירוח שועי עולם, אבל הסיטואציה הזו ריגשה אותה. "שפתי נעו בלחישת 'שהחיינו' שנשאתי לכבוד הבית, שנבנה באהבה גדולה", כתבה.
54 שנה לאחר מכן, לא נותר זכר לאותו ניקיון ולכל האורחים המפורסמים שפקדו את הווילה. שנים שלא גרים כאן והבית נעול, וכשאנחנו נכנסים פנימה מתברר שהזמן עמד מלכת, כאילו רק לפני רגע יצאו מכאן ראובן ואשתו. הרהיטים אותם רהיטים, יצירותיו היקרות של האמן תלויות על הקירות, הצלחות והכוסות מאופסנות בארונות המטבח, וספרים עם הקדשות של אמנים ומדינאים מסודרים על המדפים. אפילו כן הציור של ראובן רובין ניצב בסטודיו.
רק האפלה שולטת כאן, לאחר שרוב הנורות נשרפו. בסלון פתחנו את דלתות ההזזה הפונות לחצר, כך שקרני השמש החורפיות יחדרו פנימה, אך בשאר החדרים לא תוחזקו תריסי העץ התקועים, והם שרויים בעלטה יחסית.
ועדיין, זהו בית עוצר נשימה, שמייצג את הלוקסוס הישראלי של שנות ה-60, דוגמה לאדריכלות מעולה שביקשה ליצור שפה מקומית. מרגישים כאן היטב את רוח המקום, הן בזכות האדריכלות והן ברוחו של רובין, שלא רק הותיר בה את חותם יצירותיו, אלא היה מעורב בתכנון הבית והגן. החשש כי הפנינה הזו עומדת להיהרס צריך לצער כל חובב תרבות ישראלית ומורשת עברית.
עצי זית, אלא מה
הגן הגדול שעוטף את הבית מתפרס על פני רוב שטחו של המגרש, הכפול בשטחו משאר המגרשים באזור ומגיע ל-3.2 דונם. בגן לא תמצאו את פסליו של ראובן, אך בשער הכניסה הפונה לרחוב ובמעקה הסמוך לו התקין ראובן סורג מתכת בו משולבים ארבעה רימונים, כמספר דיירי הבית. לצד השער קבע לוח ברזל ועליו מצוין "בית ראובן".
מהגן ניתן להשקיף על הסביבה כולה, היות והמגרש שנבחר ממוקם בראשה של גבעה קטנה, המתנשאת לגובה של 22 מטרים מעל לפני הים. מכאן וללא מאמץ ניבט הים המרוחק כ-350 מטרים בלבד וכן האקוודוקט הרומאי הטובל בחולות. ילדיהם של בני הזוג רובין מקפידים לטפח את הגן גם כיום, ולכן הדשא קצוץ והעצים והשיחים מטופחים כנדרש. בשעתו, שתל אדריכל הנוף, לבקשתו של רובין, צמחייה ארץ ישראלית, כזו שתתאים לאקלים המקומי, ותהיה עמידה בפני רוחות הים העזות המנשבות כאן.
עצי הזית העתיקים שרובין כל כך אהב וחזרו והופיעו בציוריו, בולטים בין כל צמחי הגן, לאחר שהובאו משדות קיבוץ חולדה. עצי הזית סימלו ביצירתו את הנוף הארצישראלי, אך גם רמזו על העם היהודי – שורשיותו החזקה והקשר ההדוק של העם לארצו. "הייתי בדרכי לירושלים עם אסתר באחת מנסיעותינו הרבות יחדיו", נזכר לימים ראובן באותו רגע בשנת 1929, בו חש קרבה מיוחדת לנוף המקומי ולעצי הזית במיוחד. "הגענו למבואות אבו גוש, כפר מוקף עצי זית עתיקים. עצרתי את המכונית ועמדתי משתאה, שכן ראיתי את הנוף שונה לחלוטין מזה שראיתי עד כה. הנוף ועצי הזית כמו רכנו עלי וחיבקו אותי".
את מה שחש הוא מתאר כמעט כאקסטזה, כזו שללא ספק תפסה אותו לשארית חייו ובאה לידי ביטוי בין השאר גם בעיצוב ביתו, עשרות שנים מאוחר יותר: "הצבעים, האור, האווירה המבליחה שבה נשם וחי הנוף היו לי חוויה של התגלות".
אחדים מעצי הזית ניטעו בחצר הפתוחה שבחזית המגרש ולא הצליחו יחסית להתפתח. בשונה מהם, שני עצי הזית שניטעו בחצר הפנימית העטופה באגפי הבניין, מוגנים מפני הרוח הנושאת עימה מלחים מהים שלא מיטיבים עם העץ, ואלה התפתחו באופן יוצא מן הכלל.
ההשראה מהבנייה הים-תיכונית ובמיוחד זו הפלסטינית ניכרת בבית. ראובן, שהגיע לארץ ישראל לראשונה ב-1912, נחשף לאורח החיים ולבנייה הערבית המקומית, שמצאו את ביטויים בציוריו כמו גם הנוף המקומי של החולות הבתוליים ועצי הזית המסתוריים. לבד מהחצר הפנימית, חזרה ההשראה שקיבל ובאה לידי ביטוי בפיתוח הגג, וכן באלמנטים שונים, דקורטיביים ושימושיים. יחד עם זאת, הביא עמו האדריכל השראה מעבודותיו של האדריכל השוויצרי-צרפתי לה קורבוזיה, כמו גם מאדריכלים אחרים שבלטו באותן שנים ויצרו וילות שהיו ליצירות פיסוליות שימושיות. רובן זכו להכרה והוכרזו זה מכבר לשימור, או כאתרי מורשת עולמית.
האדריכל אריה אל-חנני הוא שנבחר לתכנן את הבית. "אל-חנני היה חבר טוב, ואבא רצה שיגשים את הקונספציות שהיו לו בראש", מסביר דוד רובין, בנם הבכור של ראובן ואסתר, בעת ביקור עמו בבית. "לכן יש כאן הרבה דברים ועיצובים שהוא הגה ורצה לראות בבית שלו". אל-חנני, שהיה מהאדריכלים המקוריים והפוריים שפעלו במאה ה-20 בישראל, וכן חתן פרס ישראל (תכנן בין השאר את ביתני יריד המזרח בתל אביב, ספריית ויקס במכון ויצמן ו"אוהל יזכור" ביד ושם), הביא עמו את האדריכל ניסן כנען, חותנו ושותפו, ויחד עבדו על תכנון הווילה.
עיצוב הפנים הופקד בידיהם של שניים מבכירי מעצבי הפנים בישראל באותן שנים - רפי בלומנפלד ולזר חזקיה (שעיצבו, למשל, את מלון השרון בהרצליה, אתר גבעת התחמושת בירושלים, דירת יצחק ולאה רבין וכן את וילה שרובר).
הבניין עצמו כולל כ-450 מ"ר שטח בנוי, ומורכב משני אגפים מרכזיים. האגף הציבורי יותר עוצב באופן ייצוגי ומצויים בו הסלון עם חדר אוכל, סטודיו לאמן, חדר מגורים אינטימי וכן מטבח. באגף הפרטי מרוכזים חדרי השינה והרחצה. יש גם יחידת מגורים קטנה ונסתרת מתחת לאזור המטבח, שיועד למשרתת. מעבר תת-קרקעי מקשר בין דירתה ובין המטבח, כשמתחת לשולחן האוכל קבוע ברצפה כפתור המקושר למנגנון צלצול, המזעיק אותה לשולחן בעת הצורך. חידוש נוסף היתה מערכת מיזוג אוויר מרכזית, שהורכבה משתי יחידות נפרדות, אחת לכל אגף, כשהמיכון הוטמן במרתף הבית כדי למנוע רעש מיותר לדיירים ולשכנים.
כבר מבחוץ ניתן לזהות את ההפרדה בין שני האגפים, כשהאדריכל תכנן את כל אחד מהם בנפח שונה, בכדי להעניק למכלול ממד פיסולי. חלק מהפינות מעוגלות וחלקן ישרות, חלק מהפתחים רחבים ומרובעים וחלקם צרים ועגולים. בגג הבניין יצר האדריכל מרחבים מרוצפים עם ספסלים בנויים ומפלסים שונים, המאפשרים לערוך אירועים ולהשקיף אל הנוף המרהיב, שבאותן שנים היה הרבה יותר בתולי וחשוף מאשר היום. צינורות חרס מעטרים את חלקה העליון של החזית הפונה לחצר, ונועדו להחדיר בריזה קרירה בימות הקיץ החמים. מרכיב זה, שהושאל מהבנייה הערבית ושראובן ביקש מהאדריכל לשלב בבית כבר בשלב מוקדם של התכנון, חוזר ומופיע בחלקים אחרים בחזית, אלא ששם שולבה בצינורות זכוכית צבעונית.
רק כשנכנסים אל הבית ומגיעים אל חדרי השירותים והרחצה הפרטיים, מגלים שאותו אור צבעוני שוטף בעדינות את החדרים האינטימיים. ארובת האח המתנשאת אל על, כמו גם מגדל המדרגות שבעורף הבניין, עוצבו שניהם כמו פסלים מופשטים ואנכיים שתפקידם להשלים את הקומפוזיציה, בדיוק כמו בציור. טיח גס (שפריץ) לבן, שהיה כל כך טיפוסי לשנות ה-60, מכסה על חזיתות הבניין כולו ומאחד אותן ליצירה שלמה ואחידה במידה.
מבואת כניסה ממוקמת בקצה שביל הכניסה, ומפצלת את המבקרים בין שני האגפים. כעת מכסה ערימה של גרוטאות את המקום בו ניצב בעבר מעמד עץ דקורטיבי, שנשא פסל של סוס ורוכב שיצר רובין בשנותיו הראשונות כאמן. האגף הציבורי מרהיב, הודות לשילובם זה בזה של החדרים השונים. הסלון הוא אולם מרכזי וחגיגי, המתנשא לגובה של שתי קומות. בקצהו מערכת ישיבה הפונה אל אח גדול ומעליה תלויה עבודת מתכת גדולה שיצר ראובן ומתארת סצנה תנ"כית של מאבק יעקב במלאך. משני צידי האח רמקולים גדולים, המחוברים למערכת סטריאו שהיתה משוכללת לזמנה ובה אהב ראובן להאזין לתקליטים של מוסיקה קלאסית, שעדיין מונחים במקומם על המדף.
לצד האח ספה שנבנתה כחלק מפתח החלון הפונה אל הנוף. "הספה הבנויה היתה החלום שלו והוא רצה לשכב ולראות ממנה את האקוודוקט", נזכר דוד רובין כשהוא מתבונן בה בגעגועים. להוכחת דבריו הוא שולף סקיצה שהכין אביו לקראת תכנון הבית, ובה ניתן לזהות את העקרונות שביקש אביו ליישם: אולם גדול המקושר לסטודיו, וכן ספה ממנה יוכל להשקיף אל הנוף בעודו שוכב. הוא מזדרז ומביא מהחדר הסמוך אלבום תמונות ישן, ממנו הוא שולף תצלום מעת הבנייה של הבית. רובין מספר שסייע לאביו עוד בזמן הבנייה, לבדוק באתר שהספה נבנתה למידותיו, ושממיקומה הנבחר ניתן לממש את החלום. הוא מספר שאביו נשכב במקום שיועד לספה, והשקיף מבעד לפתח החלון, שכבר היה קיים אך ריק. הבן צילם וכך הבדיקה הונצחה וזכתה להצלחה.
עבודות אמנות רבות של רובין מעטרות את השידות ואת קירות הסלון, ובהמשך גם את שאר חדרי הבית: שטיחי קיר, פסלים, ציורים, הדפסים וגם עבודות זכוכית שבוצעו בוונציה בהשראת יצירותיו. עבודות אלה לא רק מעניקות מגוון של צבעים וחומריות לסלון הצבוע כולו בלבן, אלא גם מוסיפות לו גם את הממד האמנותי, האיכותי והמקומי, שבעל הבית יצר במו ידיו.
לצד האח ניצב פסל ראש, המתאר פורטרט עצמי שיצר ראובן הצעיר. לצידו פגז מרגמה קרוע הנראה כמו עץ דקל ולצידו הקדשה אישית מרחבעם זאבי (גנדי). ציור שמן גדול שהיה תלוי מעל אותם פסלים נגנב לפני שנה בעת פריצה בידי אלמונים. לבד מאלה, ניתן למצוא בכל פינות האולם פרטי עתיקות. כבר בעת בניית הבית מצאו בשטחו שרידים עתיקים. לא פחות משלושה ארונות קבורה מאבן נחשפו כאן באדמה. שניים נטלה עימה רשות העתיקות ואחד הותירה לראובן, שהפך אותה לאדנית פרחים הניצבת עד היום בחצר הפנימית. בתוך הבית ניתן למצוא כדים קטנים וגדולים, ובוויטרינה הצמודה לפינת האוכל מוצגים פריטים קטנים, אותה איתרה בעיקר אסתר, בעת טיולים בסביבה.
גלריה ארוכה נמתחת לכל אורך האולם. לגלריה מובילות מדרגות ללא מעקה (לפי בקשת רובין), כשבר משקאות עם דלת עץ ממוקם מתחת. בקומת הקרקע מקרה הגלריה את פינת האוכל. כאן מתעכבים על הריהוט, שכמו כל הרהיטים בסלון ובמטבח, נרכש בספרד לקראת הכניסה לבית החדש. בני הזוג ביקשו לשלב בבית ריהוט עץ ועור הנראה עתיק, ולמרות השנים הרבות שעברו מצבם המצוין מעיד על איכותם הגבוהה.
את העמוד הניצב בסמוך לשולחן האוכל ונושא את הגלריה, ביקש ראובן להסתיר. לצורך כך הוא דאג לאתר שני גזעים של עצי זית, אותם הקצה בבית מלאכה בפרדס חנה הסמוכה ויצר מהם גוף אחד הנראה כמו גזע איתן. במפלס העליון של הגלריה מצוי הסטודיו בו יצר בעת ששהה בבית. הוא מואר באמצעות פתח רחב בתקרה. וילון גדול מכסה על קיר רחב, בו קבועים מסמרים. לכאן היה מביא ראובן אספני אמנות, סוחרים וגלריסטים, וחושף בפניהם באחת את העבודות אותן ביקש למכור.
מקבץ מרשים של כדי חרס גדולים מקבלים את פני הבאים לאגף חדרי השינה, שבו שתי קומות. בקומת הקרקע חדר לאורחים ושניים לילדיהם של בני הזוג. בקומה העליונה שני חדרים נפרדים לכל אחד מבני הזוג, אחד פינתי לראובן, ושני מרווח יותר ובגוון כחול לאסתר. החדרים בכל קומה מקושרים במסדרון פנימי הפונה לחדרי רחצה משותפים. בחדרו של הבן, שכיום הוא כבר בן 75, פזורים עדיין תקליטי התקופה ובמיוחד אלה של בוב דילן.
מפרדס בגבעת שמואל למגרש בקיסריה
"חייו של ראובן נעו תמיד בין ניידות ובין בקשת נחלה", תיאר מארק שפס, מנהל מוזיאון תל אביב לאמנות לשעבר, את דרך חייו של הצייר הנודע (דבריו מופיעים בספר האוטוביוגרפי "ראובן", בהוצאת מסדה). רובין, שנולד ברומניה, היגר ב-1912 לארץ ישראל כדי ללמוד ב"בצלאל" תחת ניהולו של בוריס שץ. הוא חזר לאירופה ושוב היגר לארץ, נסע לארצות הברית, שם נולד בנו הבכור, חזר לארץ ושוב עבר עם משפחתו לרומניה, שם שימש לאחר קום המדינה בתפקיד דיפלומטי כציר ישראל. לאורך השנים הציג תערוכות בארץ ובעולם, כשבין השאר היה לאמן הראשון שהציג בביתן ישראל בביאנלה בונציה. נדודיו וקשיים כלכליים מנעו ממנו בשנותיו הראשונות לרכוש דירה, ועם משפחתו התגורר בדירות שכורות. גם בדירתו שברחוב ביאליק 14 גר תחילה בשכירות, ורק לאחר שצבר את המימון המתאים רכש את הבית כולו, זה שלימים הסב למוזיאון המוקדש ליצירתו.
בסוף שנות ה-20 הצליח ראובן לצבור הון קטן, בעיקר הודות למכירת יצירותיו. בעצת חבריו רכש עם שותף פרדס עצי הדר בסמוך לגבעת שמואל. לאחר נישואיו לאסתר ב-1930 נהגו בני הזוג עם חברים וקרובים לנסוע לפרדס ולערוך בו פיקניק. בני הזוג אף שתלו שני עצי וושינגטוניות בפתח הפרדס. עם התפתחותה של גבעת שמואל ובניית השיכונים, גילה ראובן כי הפירות נקטפים בידי השכנים והפרדס כבר אינו מקור לרווח. הוא מכר את האדמה, עליה נבנה לימים "בית תדיראן" ומולו מפעל ''קוקה קולה'', העצים נעקרו ורק שני הוושינגטוניות ששתל נותרו מיתמרות לגובה ובולטות לעיני הנוסעים במחלף גבעת שמואל. בעזרת הכסף שקיבלו מהמכירה החליטו בני הזוג לרכוש מגרש בקיסריה, במשותף עם חבריהם הקרובים - מעצבת האופנה לולה בר ובעלה דולפי אבנר. את קיסריה הכירה החבורה בעקבות תחביבם לשחק גולף פעמיים בשבוע, במועדון הגולף שנפתח שם ב-1961.
לאחר שהתקשו לחלק ביניהם את המגרש המשותף, הותירו בני הזוג רובין את המגרש בידיהם של החברים. בצידו השני של הרחוב ניצבה גבעה קטנה שבעליה היה נחום גולדמן, שכיהן באותה עת כנשיא הקונגרס היהודי העולמי והתגורר בז'נבה, אך לא בנה עליה את ביתו והותיר אותה ריקה. לאחר משא ומתן קצר רכשו בני הזוג רובין את המגרש.
"תכנון הבית היה לשנינו חוויה יצירתית ומהנה שהעסיקה אותנו ימים רבים", סיפרה אסתר לימים באוטוביוגרפיה שפרסמה. "מאז נישאנו גרנו בבתים שכורים רבים, בתל אביב, בירושלים, ברמת גן ובניו יורק. בכולם, כולל בביתנו ברחוב ביאליק, נאלצנו להתאים עצמנו ולהתפשר עם הקיים. עתה, בפעם הראשונה, יכולנו לתכנן ולעצב לנו בית לפי טעמנו, מן המסד ועד לטפחות והרעיון עצמו מילא אותנו חדוות יצירה מרגשת". בני הזוג ביקשו לעצמם "בית גדול, פשוט ונוח, שיכניס את הנוף הנפלא פנימה ויעניק לנו תחושה ביתית נעימה, אף שמלכתחילה היה ברור שיהיה זה מעון נופש בלבד".
על הרצינות וההתרגשות שבני הזוג התייחסו לפרויקט ניתן ללמוד מטקס הנחת אבן פינה שערכו לבית, בהשתתפות חברים קרובים. "כביש גישה עדיין לא נסלל אל המקום, גם לא היתה דרך עפר לשם, רק חול ונחשים ונוף יפה להפליא". ראובן כתב מגילה קטנה ובו ציין כי "ירינו אבן פינה לבית, שאני, ראובן רובין, בונה כאן למען קיים הקשר בין עבר והווה". הנוכחים כולם חתמו על המגילה והיא הוטמנה ביסודות הבית.
מאז נחנך ב-1965 גרו ב"בית ראובן" שבקיסריה בני הזוג עם בתם אריאלה מדי סוף שבוע (דוד הבכור גויס כבר לשירות צבאי, לאחר מכן הקים משפחה ועזב ללימודים בחו"ל). לדברי הבן, שסייע להוריו בכל נושאי הבית וליווה אותם מקרוב, האהבה בין ההורים לבית היתה גדולה, ולבד מסופי שבוע נערכו בו אירועים חברתיים כמו גם שמחות וחתונות של מרבית הילדים והנכדים. השכנים המפורסמים הפכו גם הם לחברים קרובים, ובהם עזר וראומה ויצמן שהתגוררו ממש ממול, לולה בר, מעצבת הפנים דורה גד, הנדבנית שמחה שטרן, הפרדסן אברהם פולני (שהיה גם שכנם ברחוב ביאליק בתל אביב), וכן איש העסקים והבוהמיין פוקה הירש.
חודש לפני פטירתו של ראובן התארח בסלון הבית גם ראש עיריית תל אביב בזמנו, שלמה להט (צ'יץ'), וחתם בנוכחות בני הזוג ובנם, עורכי דין וחברים, על מסמך היסוד להקמת מוזיאון בית ראובן. המוזיאון נפתח לציבור שנים אחר כך, ב-1983, ובימים אלה נרגשים בני המשפחה לקראת פרויקט הרחבה וחידוש.
ב-1974 ניפטר ראובן לאחר שנהנה מהבית במשך קרוב לעשר שנים. אסתר האריכה חיים ונפטרה ב-2010 בגיל 99. עד סוף ימיה הקפידה להמשיך ולבלות את סופי השבוע בבית בקיסריה, אותו תיארה כ"'הבית שעליו אני חושבת בגעגועים בכל פעם שאני נמצאת בארץ אחרת, כשאני יושבת במטוס בדרכי ארצה ובמשך ימי החול של השבוע העוברים עלי בתל אביב".
כעת מבקשים שני ילדיהם למכור את הבית. "אנחנו מאד מעוניינים שהבית יישמר מסיבות סנטימנטליות וגם מסיבות אדריכליות, כי זו פנינה שחבל להרוס", מסביר דוד רובין. עד היום היו כאלה שהביעו עניין ברכישת הבית אך ביקשו להרוס אותו, ולכן המכירה לא בוצעה. הוא מוסיף שגודל המגרש מאפשר בנייה חדשה או הקמת בריכה על חלק משטח הגן, וכן ניתן להוסיף בעורף הבניין הקיים אגף או מעלית, מבלי לפגוע באופיו. דוד מגלה כי רצונם העז כי הבית יישמר הוביל אותם גם להחלטה כי מי שירכוש את הבית וישמור עליו, יקבל בהשאלה את עבודת המתכת הגדולה שיצר אביו במיוחד לבית, והציב מעל האח.
------------------------------------------
לחצו על התמונה ועקבו אחרי Xnet עיצוב ואדריכלות גם באינסטגרם:
