זה היה ב-1976, כאשר במפעל הפיס חיפשו דגם חדש ואחיד למאות דוכני פיס, שמילאו כבר אז את רחובות הערים, מבטיחים פנטזיה כספית שלא תתממש. האדריכל הצעיר צבי לישר ניגש לתחרות עם מודל מפיברגלס, שהיה גרסה מוקטנת של דוכן גדול יותר, שתכנן קודם לכן לחנות פרחים ולתחנת מוניות בתל אביב. הוא זכה בתחרות, ודוכני הפיברגלס שלו החלו לנחות בזה אחר זה בכל רחוב גדול וקטן ברחבי הארץ.
דוכני הפיס מעוררים בשנים האחרונות קריאות, בעיקר מצד פעילים עירוניים, להסיר אותם מהמדרכות כדי לפנות דרך להולכי הרגל ולרוכבי האופניים. מדובר באחד הגופים החזקים במדינה, אבל אם הוא ייאלץ לפנות אותם ממיקומם הנוכחי, ייתכן שדוכניו של לישר ייעלמו מהנוף הישראלי אחרי עשרות שנים. האדריכל, שהלך לעולמו לפני 10 ימים, לא יצטרך לחוות את עוגמת הנפש; אחת אחרת הספיקה לצער אותו בערוב ימיו: ההחלטה לבטל את כיכר דיזנגוף בתל אביב, בתכנונו, ארבעים שנים בדיוק אחרי שתכנן אותה בתצורתה המוגבהת.
כיכר דיזנגוף: פרויקט הדגל
פרויקט הדגל של לישר היה, שלא בטובתו, גם מעורר המחלוקת ביותר. כיכר צינה דיזנגוף, שתכננה האדריכלית ג'ניה אוורבוך בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הייתה סמל תל אביבי וישראלי, אלא שבעיותיה החריפו והלכו. נפח התנועה גדל משמעותית עם השנים, תשתיות הכבישים לא עמדו בעומס, והעירייה בראשות שלמה להט החליטה להגיב.
מרגע שפורסמו תוכניותיו של לישר להגביה את הכיכר ולהפוך אותה לדו-מפלסית - הנמכה למכוניות ולאוטובוסים, הגבהה להולכי הרגל - התעורר פולמוס ציבורי, שרק התעצם כאשר נחנכה הכיכר החדשה ב-1978 ולא שכך. מבחינת לישר, הדברים החלו להשתבש כשש שנים לאחר השלמת הפרויקט שלו.
פסל הזכוכית של אלן דוד, שעמד במרכז הכיכר המוגבהת, הוחלף ללא ידיעתו במזרקה הססגונית "מים ואש" של יעקב אגם. האלמנט הזה, אחד המושמצים במרחב הישראלי מאז ועד היום, לא מנע מרבבות מבקרים לבוא במיוחד כדי לצפות באטרקציה. לכאורה הצלחה, אלא שהמזרקה הזו הייתה זקוקה לתחזוקה רצינית, וזה לא קרה: היא והכיכר כולה שקעו להזנחה מצד העירייה במשך 30 שנה, הזנחה שהפכה את הכיכר לכעורה, מטונפת ובשעות הלילה אפילו מסוכנת למעבר.
העסקים הידרדרו, הולכי הרגל הדירו רגליהם בגלל השיפועים הלא נוחים ובגלל טיפוסי שוליים שהפכו את המקום לביתם בשעות מסוימות, ומצללות שוק העתיקות רק הגבירו את המפגע החזותי. הדיונים על פתרון לכיכר לא נגמרו, ולישר מצא את עצמו מתראיין שוב ושוב לכתבות ממוחזרות על הידרדרות הכיכר, כשהוא נאלץ לגונן על עבודתו ומקצועיותו.
"מההגבהה דווקא ניתן היה לראות טוב יותר את בנייני הבאוהאוס", סיפר בשעתו ל-Xnet. "הכיכר שאני תכננתי הוזנחה במכוון על ידי העירייה. כל ההגבהה הייתה בסך הכל 2.5 מטר. מי שעמד ליד קולנוע חן יכול היה לראות את האנשים שעמדו ליד קולנוע אסתר ממול (כיום מלון סינמה), וזה לא יצר שום מחסום".
הפור נפל ב-2011, אז ערכה עיריית תל אביב משאל טלפוני בקרב תושבים באזור כדי להבין אם יתמכו בהחזרת עטרה ליושנה - הורדה למפלס הרחוב. לישר זעם על הניסוח המוטה של השאלות, בעיניו, אך דעתו לא נשמעה. העירייה קיבלה את ההחלטה, שנחשפה ב-Xnet, וב-2017 הקיפו דחפורים את כל הכיכר והחלו לנגוס. תכנון הפרויקט לא נמסר ללישר, אף שלטענתו הוא הציע לעירייה תוכנית חסכונית יותר שתשביח את הכיכר הקיימת, ובעיקר תדאג לנקיונה. בעירייה לא הקשיבו לו, אמר.
"השימוש בביטוי 'החזרת המרחב העירוני לציבור' הוא סיסמה ריקה ונבובה", טען לישר בראיון ל-Xnet. "לא החזירו את המרחב העירוני, אלא יצרו מרחב באותו מפלס עם כביש מאוד רחב, כולל מסלול לרוכבי אופניים ורמזורים במעברי החציה. האי-תנועה רובו ככולו דשא, אז איפה הכיכר?"
הוא חזה כישלון לשיקום כיכר דיזנגוף במתכונתה החדשה-ישנה כמעגל תנועה בגובה הרחוב. שנתיים מאוחר יותר אפשר לומר כי נבואתו לא התגשמה. הכיכר הומה מבקרים, שממלאים את הרחבה ואת פיסות הדשא, ונדמה שגם העסקים מתאוששים (לא כולל ימי קורונה).
משחקים צורניים
כיכר דיזנגוף ודוכני הפיס היו סימני הדרך הידועים ביותר של לישר, שהלך לעולמו בגיל 80, אך עבודותיו ברחבי הארץ רבות ומגוונות. ביניהן: תחנת הרכבת בנתב"ג, תוכנית האב לאוניברסיטת בר אילן ולמכון הטכנולוגי בחולון, מבני חינוך וספורט.
יליד 1939, הוא למד אדריכלות בטכניון, ושנתיים אחרי תום הלימודים פתח משרד עצמאי בתל אביב. תחילה תכנן מבני מגורים, עד שב-1973 קיבל הזדמנות ראשונה לתכנון מבנה ציבור. היה זה בית מיח"א - מסגרת חינוכית שיקומית לילדים עם לקות שמיעה - ברמת אביב. עבודת הביכורים הזו ניצבת עד היום בשכונה ומסמנת במידה רבה את הקו הסגנוני שסיגל לעצמו. המבנה הוא ראשון בסדרה עם משחק בנפחים ובצורות גיאומטריות, והמפורסם ביותר בסדרה הזו הוא בית הכנסת בשכונת רמת אילן שבגבעת שמואל, עיר מגוריו של האדריכל. התקרה המצולעת עוצבה כסדרה של צורות גיאומטריות, האחת בתוך השנייה, וכאשר מביטים על בית הכנסת מהבניינים בשכונה, הוא מתגלה כשכבות של מגן דוד.
"הוא היה האורים והתומים בכל מה שנוגע לטכנולוגיות בנייה", סבורה בתו של לישר, האדריכלית גילת לישר–פלג, שעבדה עם אביה קרוב לעשור בטרם פתחה משרד עצמאי. לדבריה, "היו לו כושר המצאה וחדשנות טכנולוגית, שהפכה לבסיס התכנוני של פרויקטים רבים".
עדות לכך הייתה בשנות ה-70, כאשר לישר הקים את חברת "מודום" לפיתוח שיטות בנייה מודולריות באמצעות מערכות רכיבים טרומיים מפיברגלאס - חומר חדש לתקופתו. המודולים הגדולים וקלי המשקל הללו איפשרו בנייה מהירה וקלה. הרכיבים הובלו לאתר הבנייה על גבי משאית אחת, והותקנו במהירות על גבי קונסטרוקציית פלדה שהוכנה מראש. לישר קיווה כי השיטה שפיתח תשמש לבניית מבני ציבור (גנים ומועדונים) נמוכי קומה, מעטפות מבנים ואפילו בית מלון. היא זכתה להכרה מכיוון שאותו לא צפה: דוכני הפיס שימלאו את ערי הארץ.
הפיברגלס הוחלף לימים באלומיניום, אך העיצוב של הדוכנים לא השתנה, ודומה גם היום להצעה המקורית של לישר. חלק מהדוכנים המקוריים שרדו, כשהם רק מחליפים מיקום וייעוד, והופכים לעמדות שמירה בקיבוצים ובאתרי בנייה.
מבריכות בקיבוצים לבית תפילה רב-דתי
לישר המשיך וגיוון את עיסוקיו והתמחותו, הן בקנה המידה והן בסוג המבנים שתכנן. כמה מהפרויקטים המוצלחים שלו, ושלא זכו לפרסום רב, הם מתקני ספורט ובריכות שחייה בתנועה הקיבוצית: בריכות השחייה של דגניה א', תל יצחק, מרחביה (שם שיתף פעולה עם האמן אריה סרטני, חברהקיבוץ), הזורע (בשיתוף פעולה עם רולף רודא ריילינגר) ואולם ספורט בקיבוץ ברעם בגליל העליון - כולם הלמו את השפה העיצובית של הקיבוצים.
בערים שונות - כמו גבעת שמואל, חולון, הרצליה וראשון לציון - הוא תכנן מרכזי חינוך ושכונות מגורים. ובלי קשר, הוא התמחה בתכנון של מנהרות ובבנייה תת קרקעית, מה שהעניק לו את ההזדמנות לתכנן את בור הפיקוד של פיקוד הצפון ופרויקטים ביטחוניים אחרים. בתו גילת מספרת, כי הכישורים שרכש בבנייה תת-קרקעית סייעו לו בתכנון תחנת הרכבת ואולם מקבלי הפנים בנתב"ג - פרויקט משותף עם אילן אלדר, כאשר החליפו את האחים רם כרמי ועדה כרמי-מלמד.
אך לדברי הבת, הפרויקטים שהיו קרובים ללבו של אביה היו מרוחקים מאוד מהעיסוק הביטחוני והתשתיתי: "האנדרטאות שתכנן ללוחמי צה״ל, מרכז ג'ו אלון - מוזיאון למורשת תרבות הבדואים בנגב, והמרכז קהילתי יהודי-ערבי ביפו שעליו עבדנו יחדיו. הוא חלם להקים מרכז מפגש לשלוש הדתות".
הרעיון שלו עלה בהשראת הסכם השלום הממשמש עם מצרים, בהשראת רעיון של הנשיא המצרי אנואר סאדאת להקים מבנה דומה למרגלות הר סיני. לישר תכנן בית תפילה המשלב מסגד, כנסייה ובית כנסת, כך שצורתו של כל אחד משלושת חלקיו תאופיין בהתאם - מגן דוד לבית הכנסת, צלב לכנסייה וסהר למסגד. את התוכניות ותמונות המודל שלח למנהיגי המדינות - ראש הממשלה מנחם בגין, הנשיא סאדאת ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. המבנה, כידוע, לא הוקם.
"אבי בנה את עצמו בעשר אצבעותיו", אומרת לישר-פלג. "במהלך יום עבודה הוא היה עוסק בפרטים של בורג, בתוכנית אב ובכל מה שביניהם. הייתה לו יד חופשית מדהימה. מה שהחל בסקיצות, שרטוטים ופרספקטיבות ידניות מרהיבות עבר למיחשוב כללי ומהיר של המשרד, לאור הבנה של השינוי בצורת העבודה".
אילו כלים סיגלת לעצמך כאדריכלית מהעבודה לצדו?
"שאין דבר כזה 'אין מה לעשות', בעיקר בהקשר למצבים לא צפויים שצצים במהלך התכנון ו/או הביצוע. לא להתייאש ולא לוותר, לחשוב מחוץ לקופסה - ותמיד יימצא הפתרון. דלתו היתה פתוחה תמיד לכל מי שרצה לשוחח איתו או ללמוד ממנו: סטודנטים ואדריכלים בתחילת דרכם".
צבי לישר השאיר אשה, שלוש בנות ותשעה נכדים.
מי גר בבית המשוגע ברחוב הירקון בתל אביב? בואו תראו:
