"שלמה להט בא לבקר וביקש ממני לבנות עוד בניין כזה. עניתי לו שהבית משוגע, ושאולי גם אני משוגע, אבל טיפש אני לא", מספר בחיוך ישראל בולג (84), היזם של "הבית המשוגע" בתל אביב ומי שמחזיק בו דירת גן מרווחת. "בזמן ובמאמץ שאני בונה בית אחד בתל אביב, אני יכול לבנות 10 בשווייץ".
הבניין האקסצנטרי, שהפך לאחד מסמלי האדריכלות של תל אביב, ממוקם בין רחוב הירקון ממזרח לרחוב אליעזר פרי (המשיק לגן העצמאות, לרצועת בתי המלון ולחוף הים) ממערב. אי-שם בסוף שנות ה-60, ישראל נהנית מהבום הכלכלי שהגיע בעקבות מלחמת ששת הימים ומושכת אליה משקיעים זרים. בולג, יזם נדל"ן יהודי-שווייצרי מנוסה בהקמת מבני מגורים ומשרדים במולדתו, חש רגשות ציוניים עזים והחליט להשקיע במיזם יוצא דופן בארץ הקודש.
בתוך יממה הוא רכש מגרש ריק בן חצי דונם, בהנחה שפרויקט "כיכר אתרים" שהחל לקרום עור וגידים על שולחנות השרטוט באותה שנה, ימנף את האזור ויצדיק את ההשקעה. אשתו של בולג, שלומית, נולדה וגדלה ממש מול המגרש הריק, בבניין ותיק שבו התגוררה משפחתה. "את המדורות היינו עושים על המגרש הריק", היא נזכרת, "ואבא תמיד התפלל שלא יבנו עליו כדי שלא יסתירו לו את הנוף לים. למזלו הוא נפטר לפני שהבניין נבנה, אבל הוא היה נהנה לראות אותו".
העירייה חשבה שהם שרלטנים
בחירת האדריכל הייתה מיידית: האדריכל ליאון גונייבה, שתכנן את ביתו של בולג בז'נווה - לא פחות משוגע מהתוצר התל אביבי – ושיתף עמו פעולה בפרויקטים נוספים. "רציתי לעשות 'בית שווייצרי' כמו שבנו אז בלונדון", נזכר בולג ברעיון המקורי, שהיה אמור לכלול מסעדה שווייצרית, משרדים של חברות שווייצריות וגם מוזיאון. "נפגשתי עם הקונסול השווייצרי, שהיה מעוניין לסייע, אבל אמר לי ש'בשבילנו ישראל זה לא אירופה אלא אוריינט', והרעיון נגנז".
לבסוף התפשר היזם על בניין מגורים בעיצוב ייחודי שהדירות בו יושכרו לאמנים, ולכן הוצמד סטודיו לכל דירה. ב-1970 הוגשו תוכנית ומודל ראשון, אבל בעירייה דחו את התוכנית. גונייבה ובולג חזרו ותכננו הצעה אחרת, ייחודית עוד יותר, אלא שבעירייה חשדו שמדובר בשרלטנים, ערמו קשיים ועיכבו את היתר הבנייה בעשור שלם. לטענת בולג, החשדנות של הבירוקרטיה הישראלית הביאה את מהנדס העיר עד משרדו בז'נווה, כדי להיווכח שמדובר ביוזמה רצינית.
ההיתר שניתן לבסוף כלל ארבע קומות על עמודים, כנהוג ברחוב הירקון, אלא שכאן פעל המוח היהודי-שווייצרי: כל אחת מארבע הקומות וקומת העמודים פוצלו לשני מפלסים, ובתוספת שלוש קומות חפורות התקבלו 13 קומות. הן מכילות 10 דירות שונות בשטח ובתוכנית, ודירת הגג הענקית (כ-600 מטר רבוע) תוכנה בידי האדריכל עד הפרט האחרון, לרבות בריכת שחייה פנימית.
הרשויות המשיכו להקשות על בולג. כך, למשל, בביקור שערכו נציגי מכבי-האש בחדר המדרגות, המעוטר כולו בציורי קיר, עלתה הטענה כי הציורים יסכנו בעת חירום את היורדים במדרגות. הכבאים חשבו שמדובר בקירות גבס וביקשו להסיר אותם. בתגובה, הגיש להם האדריכל פטיש גדול והזמין אותם להרוס. הכבאים החלו לחבוט בקירות, גילו שמדובר בקירות בטון ונאלצו להסיר את ההתנגדות.
בכך תם מסע בן חמש שנים, שבהן ליווה האדריכל גונייבה את הבנייה מקרוב. באותה תקופה הוא התגורר בדירה סמוכה, שבולג שכר בעבורו, כדי שיוכל גם לעטר את קירות ותקרות הבניין. המעלית עוטרה בחריטות שצופו בזהב אמיתי, 18 קאראט, ובאחד העיטורים בתקרת הקומה המפולשת מופיעה הנוסחה: "1=1+1". זו מורשת הפרויקט, שלא נעשה בו חישוב כלכלי של רווח והפסד. "הבניין עלה המון, אל תשאל", מפטיר בולג.
גאודי? גם
רבים מצאו ב"בית המשוגע" השפעות של האדריכל הקטלאני אנטוני גאודי, אחרים מוצאים השראה מסגנון האר-נובו. במציאות, מדובר בבליל מוגזם של סגנונות שנראה כחוסר מעצורים מצד האדריכל. העיצוב המופרז העניק לבניין את הכינוי והפך אותו לאבן-דרך בעיר, עם ערך בוויקיפדיה, ייצוג באתר התיירות "מיני ישראל" ומדריך תיירים צרפתי – שבולג גאה לשלוף מהספרייה – עם תצלום הבניין על פני עמוד שלם.
"אני לא יודע למה קוראים לו 'הבית המשוגע'", תמה בולג. "לדעתי, לכל דבר יוצא דופן אנשים קוראים משוגע". הוא נזכר שתוך כדי בנייה, אדריכל תל אביבי הציע לו למהר ולהדביק כינוי לבניין, "אחרת הציבור ייתן". העם אמר את דברו, והיזם לא נעלב מהכינוי השיפוטי.
בתוך הבניין ומחוצה לו אין פיסה, ולו זעירה, שנותרה ללא טיפול מדוקדק. ציורים משולבים בצמחייה המתארים עולם פנטסטי מעטרים את החזית המזרחית, שהיא חזית כפולה המסתירה מערכת אדניות עם טפטפות. הגן האנכי, שהיה חידוש בפני עצמו, כלל בשעתו מגוון רחב של צמחים כמו בוגונוויליה, פיקוס, זית, ברוש ומטרוסידרוס. לאחרונה הוסרה הצמחייה לטובת שיפוץ מקיף הכולל את חידוש החזיתות, ובאביב היא אמורה להישתל מחדש.
המאמץ היצירתי לא פסח על החומרים והקונסטרוקציה. קליפות פרו-צמנט איפשרו לאדריכל ליצור את הפלסטיות הדקיקה, שהופכת את הבניין ליצירת אמנות. הקליפות מעטרות את פתחי החלונות בחזית הראשית המערבית, סוגרות על מסתורי הכביסה בחזיתות הצדדיות ומרכיבות את שלד הבניין, שבקומה המפולשת בולטים בו עמודים דקיקים. כדי לבחון את אמינותם של העמודים הדקיקים, נדרש ניסוי בטכניון בביצועו של המהנדס יעקב חי שהצטרף לצוות התכנון. מכונה מיוחדת יצרה לחץ על העמודים כדי לוודא את עמידותם. "הם ניסו לשבור את העמודים, אבל בסוף המכונה נשברה", מספר בולג בחיוך של ניצחון: הנה כך הצליח לגבור על עיקשותה של הבירוקרטיה הישראלית.
משוגע או לא, הביקוש לבניין לאורך השנים רק גבר. בין האנשים שהתעניינו ברכישת דירה כאן היה האמן יעקב אגם, שנוהג להתארח בסוויטה (הקרויה על שמו) במלון הילטון הסמוך. "אגם הזמין אותי להילטון וישבנו שלוש שעות", מספר בולג. "אמרתי לו מהו מחיר הדירה והוא הציע, שבמקום לשלם הוא יעשה ציור על הבניין. לא ידעתי מה לענות, ובסוף אמרתי לו 'בבקשה, אבל זה שייך לאדריכל וצריך לבקש ממנו רשות לשנות'. האדריכל ענה לאגם: 'אם אתה מוכן שאני אשנה לך ציור, אני ארשה לך לצייר על הציורים שלי".
גם בנימין נתניהו, אומר בולג, התעניין במגורים בבית המשוגע. זה קרה לפני כ-20 שנה, טרם בחירתו לראש ממשלה, כשנתניהו הגיע לכאן עם מתווך דירות, התרשם מצורתו הייחודית של הבניין ואמר שהוא מזהה את סגנונו של האדריכל. מי הוא האדריכל? שאל בולג המופתע. זהו גאודי, השיב לו נתניהו (מלשכת ראש הממשלה לא נמסרה תגובה לדברים).
אם לא בית כנסת, שתהיה דירה
דירתם של בני הזוג ישראל ושלומית בולג נמצאת במפלס הנמוך בבניין. זו הייתה אמורה להיות גלריה לאמנות אך לא היו קופצים על המציאה, וגם הצעות חלופיות - בית כנסת רפורמי או מרפאה - לא צלחו. לבסוף החליטו בני הזוג להסב את חלל ה-350 מ"ר לדירת הנופש שלהם. לאחר תהליך עיצוב ממושך, הם נכנסו להתגורר בה ב-1992.
סלון רחב ידיים מתנשא ברוב שטחו לגובה של חמישה מטרים וחצי, והוא כולל פינת ישיבה, פינת טלוויזיה, פינת אוכל ומטבח. בקומת הגלריה, המשקיפה כולה על הסלון, ממוקמים חדר עבודה וחדר שינה. החדר מנותק מהסלון באמצעות וילון אדום כבד, דמוי וילונות תיאטרון.
בקומת הגלריה נמצא גם חדר השינה של בתם של בני הזוג, שלומדת כעת הנדסה כימית בלונדון. היום היא כבר בת 22, אך החדר המהפנט נראה מתאים יותר לילדה בת חמש: מבחוץ הוא מעוצב כבקתה מהאגדות, והריהוט בתוכו ממשיך בקו הזוי-אגדתי שהולם בהחלט את רוח הבניין (ראו גם תצלומים בראש הכתבה).
אור שמש רב חודר לכאן, הודות למסך זכוכית הנמתח לכל גובה הדירה ולכל אורכה, ופונה אל גינה שקועה ששטחה הוא כ-100 מ"ר. כמו הבניין כולו, גם הגינה צפופה ומלאה בצמחייה ופרטי אמנות - פסיפסים, פסלים, קירות וגשרוני אבן. מלבד התאורה הטבעית השוטפת את הדירה עד שעת שקיעה, בולט העיצוב הייחודי של האדריכל ובעלת הבית: שולחנות, כיסאות, מנורות, מדרגות, ארונות ועמודים שכולם מעוצבים בהתאמה אישית, ובני הזוג גאים לציין כי כל החומרים וכל הביצוע הם תוצרת הארץ.
בעת הביקור של ערוץ האדריכלות של Xnet, מצאנו את שולחן האוכל ערוך לקראת אירוח של שני זוגות חברים. את הפלייסמט, הצלחות וכלי ההגשה המעטרים את השולחן עיצבה בעלת הבית, ואת הצלחות מעטרים ציורים פנטסטיים של דינוזאורים, עמודים קלאסיים וצמחייה כחולה. ציורים דומים מעטרים את קירות וריהוט המטבח, כולל התנור והמקרר.
זו ארץ משוגעת
"בכל פעם שאני חוזר לז'נווה אני שואל את עצמי מה יש לי לחפש בשווייץ, אבל בסוף אני חוזר ומתרגל", מתאר בולג את יחסו לתל אביב. בז'נווה אין שום היכרות בין השכנים, הוא מסביר, בעוד שכאן בבניין כולם מכירים את כולם. גרים כאן תושבי חוץ וישראלים, חלקם כל השנה וחלקם רק לתקופות קצרות בשנה, ומשפחות עם ילדים אין בכלל.
התלאות שליוו את מימוש הפרויקט הוציאו ממנו את החשק לשוב על החוויה. "רציתי לעשות עוד דברים בארץ, אבל שום דבר לא הלך", הוא נאנח. "רציתי פארק גדול של קקטוסים, רציתי לסדר את כל רחוב הירקון על חשבוני כולל סידור של העצים, הספסלים, עמודי התאורה. העירייה אמרה שהיא דורשת ממני להתחייב לתחזק את כל הרחוב במשך 50 שנה, אז עזבתי הכל".
בכל זאת נותר שריד לרעיון של בולג לעצב מחדש את רחוב הירקון: ספסל בודד ועליו דמות מפוסלת, שניצב מול הבית המשוגע, גם הוא בעיצובו של האדריכל גונייבה ובהתאמה לרוח הבניין. הדמות הזו לא יכולה להיות שפויה לחלוטין, אם בחרה להתיישב למנוחה מול הצחנה של כיכר אתרים וזיהום המכוניות הרועשות שחולפות ממול. "זו ארץ מעניינת", מסכם בולג, "ארץ משוגעת".
לחצו על הצילומים לכתבות הקודמות בסדרת בתים מפורסמים:
