חיסול התיירות בישראל ומאורעות הימים האחרונים הובילו לסוג חדש של לקוחות, שעד היום לא התארחו בבתי המלון הישראליים. חולי הקורונה הם זן חדש של תיירים, ומלון "דן פנורמה" בתל אביב הוא הראשון שזוכה בכבוד המפוקפק של הפיכתו מאתר נופש למשכנם של חולים מבודדים של המגיפה, הפוגעת במהירות כואבת בכלכלה הישראלית. אחריו, כך נראה, יבואו בתי מלון נוספים של רשת "דן".
מה מחכה לאורחים החדשים, שיפקדו את בית המלון בנסיבות כפויות? סביר להניח שהרשויות לא יאפשרו להם לשוטט בחופשיות בין מתקני המלון (מצלמות במעגל סגור יבלשו אחריהם), אבל תמיד נחמד לדעת איפה נמצאים. הנה סיפורו ותיאורו של המקום.
אותו אדריכל, אותה כיכר בעייתית
ובכן, מלון "הילטון" זה לא, אך יש משותף בין השניים. אותו אדריכל תכנן אותם: יעקב רכטר, חתן פרס ישראל לאדריכלות, אחד ממתכנני המלונות המוערכים שפעלו במדינה. דן פנורמה, שנחנך ב-1979 בין מגדלי מנשיה מול שפת הים, נועד להיות חלק ממערך שלם של מגדלים, שמרביתם לא נבנו.
גם כיכר ענקית עם מזרקות ובריכות נוי נועדה לשמש את אורחי המלון ומבקריו. "כיכר השעות היפות" הייתה אמורה להיות הקצה של שדרות רוטשילד. השדרות הנודעות מסתיימות אמנם ברחוב הרצל, אך באותן שנים תכננה עיריית תל אביב-יפו להמשיך את השדרה דרך נווה צדק עד חוף הים, כשבסמוך למלון השדרה תתרומם לגובה של שישה מטרים מעל למפלס הרחוב ותתחבר לכיכר הגדולה. פנטזיה לא פחות מוגזמת הובילה העירייה בקצה שדרות בן גוריון באותן שנים, כאשר הקימה שם את "כיכר אתרים", שגם בתכנונה היה מעורב יעקב רכטר.
שתי הכיכרות הוקמו, ושתיהן הפכו לכישלון. במקרה של כיכר השעות היפות, היא ידעה קשיים בהשלמת הפרויקט; הרחבת שדרות רוטשילד לא התרחשה, וזה שנים שהיא סגורה לציבור ומהווה מפגע אסתטי. היחידים שיכולים להשקיף עליה הם אורחי המלון. עקב הקונספט המקורי שנזנח, נמצאים הלובי והמסעדות של המלון בקומה השנייה של הבניין, ולא בקומת הקרקע כנהוג, וזאת מתוך רצון-בשעתו לחבר אותם לכיכר, שאותה דמיינו המתכננים כמקום שוקק חיים שיהפוך למוקד בילוי מרכזי.
דורה גד לעומת ירון טל
העיצוב העכשווי של המלון, שעליו חתום ירון טל, הוא קודר, עמוס ופשטני. אף על פי שבוצע רק לפני שנים אחדות, נדמה שהוא איבד את העכשוויות והרלבנטיות שלו. הקומות הגבוהות לא מנוצלות היטב, והטיפול העיצובי שהיה נחוץ למערכת המעברים הבולטת שחוצה את אולם המבואה, ומעניקה קשרי מבט ייחודיים בין שלושה מפלסים, מוחמץ וסתמי. כתוצאה מכך, אין תחושה קלילה ומשוחררת, כפי שכל אורח מבקש למצוא בבית מלון שנמצא בין שוק לבין חוף.
למי שנכנס היום למלון, קשה לדמיין כיצד נראה העיצוב המקורי, שעליו הופקדה האדריכלית דורה גד, גם היא כלת פרס ישראל ואחת ממעצבות הפנים הדגולות שפעלו כאן. גד, כהרגלה, הזמינה אמנים צעירים לשלב יצירות בבניין ולתרום לאיכותו. זכר לתחכום של העיצוב המקומי ניתן למצוא ביצירה המעטרת את קיר הלובי, יצירה שנראית כיום תלושה על הרקע הנוכחי. מי שיצר אותה היה דן בן אמוץ, בתקופה שבה הרכיב קולז'ים של חפצים שליקט בכישרון רב, בעיקר בשוק הפשפשים ובחנויות עתיקות.
למרות החסרונות שנמנו להלן, ייהנו כל האורחים מנוף לים: כל חדר יוצא למרפסת זעירה, שממנה נצפים הגלים הסמוכים. גם המיקום הוא טוב - צמוד לנוה צדק וסמוך לשוק הכרמל - אך זה לא יסייע למי שאסור בתנועה. כך גם לגבי אורחים מוסלמים, שהמלון מציע להם במרחק הליכה אפסית תפילה במסגד חסן בק הסמוך. עד 1948 שימש צריח מסגד חסן בק כעמדה של צלף פלסטיני, שירה מעת לעת ביהודי תל אביב. עם כיבוש מנשיה גורשו תושביה הפלסטינים, בתיהם נהרסו, אך המסגד נשמר. נשמר גם מפעל הסבונים, שהוסב למוזיאון "בית גידי", המנציח את לוחמי האצ"ל בתש"ח. בימים אלה, בהתאם להנחיות החירום של המאבק בקורונה, גם המוזיאון הזה סגור עד להודעה חדשה.
החדרים סודרו לפי תקן ההסתדרות
המלון מתנשא לגובה 18 קומות ומכיל 504 חדרים, מה שהפך אותו לשני בגודלו אחרי "הילטון" תל אביב. כאשר נחנך באפריל 1979 קראו לו "מלון לרום", ולאחר מכן שונה שמו ל"אסטוריה". לדברי האדריכל גדי הלר, שהופקד על תכנון וליווי הפרויקט במשרדו של יעקב רכטר, תכנון הפרויקט ארך 42 יום בלבד. זאת, הודות לסיוע כספי מממשלת גרמניה, שתמכה באותה עת בפיתוח מיזמים במדינות מתפתחות; מועד הסיוע עמד לפוג, ולכן פעלו המתכננים בדחיפות.
כיצד הוחלט כמה חדרים יהיו בכל קומה? הלר נזכר בשעשוע: "התקן של ההסתדרות קבע שחדרנית מנקה 12 חדרים ביום. לכן, מספר החדרים בקומה הוא בכפולות של 12, ובכל קומה 36 חדרים, כך שבכל יום, שלוש חדרניות ינקו כל אחת בדיוק שליש מהכמות בקומה, מבלי להסתבך עם ההסתדרות".
מזג האוויר עכשיו עדיין חורפי, אבל אורחי המלון ימצאו כאן גם בריכת שחייה, לפחות מול עיניהם. "לא הייתה לנו ברירה ונאלצנו למקם את הבריכה מצפון למלון, מיקום פחות מוצלח כי המלון מטיל עליה צל", מספר הלר. "אבל לא הייתה ברירה, בגלל שבחלק הדרומי, ששם היה אידיאלי למקם את הבריכה, נדרשנו לקשר את המלון עם הכיכר. כל מה שנותר לנו הוא לקונן".
עוד הוא מספר, ש"בגלל שהבריכה היא בקומה השנייה וחדר האוכל בקומה השלישית, רצינו לחבר בין שני האזורים. לכן תכננו טראסות ברוחב של שני מטרים, כך שיוכלו להציב בכל טראסה שולחן עם כיסאות ועדיין יהיה מעבר נוח למלצר. את מערכת המדרגות תיכננו כמו תיאטרון רומאי, שגולש מחדר האוכל אל הבריכה, כשכל טראסה גבוהה בחצי מטר מהטראסה הצמודה לה. הרעיון נראה היה מוצלח, אבל בפועל התברר שהטרחה של המלצרים לעלות ולרדת בטראסות היתה גדולה. זה לא ממש עבד, אבל נשאר".
ואז הגיעה רשת דן
המלון החדש התקשה לשגשג. לא עזרו מופעים שהועלו בו מדי יום, בהשתתפות טובי הזמרים של 1980: אילנית, הכל עובר חביבי, אריק לביא - העסק לא צלח והמלון נמכר במחיר הפסד לרשת מלונות דן.
הרשת הוותיקה, שהוקמה ב-1946, כללה עד אז רק שני בתי מלון יוקרתיים: דן תל אביב והמלך דוד בירושלים. במאי 1986 נפתח המלון מחדש, והפעם כמלון "דן פנורמה תל אביב", שהיה סנונית ראשונה לקראת מותג חדש ברשת. חודשים ספורים אחריו נפתח המלון השני באותה קטגוריה, באחד משני מגדלים חדשים שנבנו במרכז הכרמל בחיפה (כיום פועלים תחת אותו מותג גם מלונות באילת ובירושלים). ב-1994 התרחב המלון, כשנוסף לו מרכז כנסים חדש בעיצובו של אדם טיהני, מי שעיצב במקביל גם את מלון דן אילת. העיצוב של טיהני, שכיום נדמה כי שאב השראה מהסרט המצליח "ביטלג'וס", נשאר ולא הוחלף.
מאז פתיחתו אירח המלון כמה דמויות ואירועים היסטוריים: בהמשך להסכמי קמפ-דיוויד, משלחות מצריות דנו כאן עם נציגי ישראל על הסכמים בתחום התחבורה היבשתית, האווירית והימית, ונערכו גם דיונים על האוטונומיה שתינתן לפלסטינים. כוכבת הפורנו האיטלקייה צ'יצ'ולינה התארחה במלון וזכתה לכותרות בעיתונים. לרשימה המכובדת מצטרפים כעת חולי הקורונה. נאחל להם שהנופש שנכפה עליהם יעניק להם בריאות. החלמה מהירה!
