בהיסטוריה הצנועה של העיצוב הישראלי, דן ריזינגר ראוי לקבל כרך שלם. המעצב הוותיק ועטור הפרסים הלך אתמול (שלישי) לעולמו, והוא בן 85. ריזינגר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 1998, היה רק בן 16 כאשר החל את לימודיו במחלקה ל"גרפיקה שימושית" בבצלאל הירושלמית, נער שאיבד את משפחתו בשואה, ונדמה שמאז הוא מעולם לא הפסיק לעבוד כמעט עד יומו האחרון.
כשהוא משאיר אחריו מורשת של שבעה עשורי יצירה פוריים, תרומתו והשפעתו אינן רק נחלתה של קהילת עיצוב ומיתוג מצומצמת, ריזינגר הצליח לטבוע את חותמו על עולמו התרבותי של עם שלם. עם לוגואים, סמלים, מוצרים וחללים שעיצב לארגונים וחברות מסחריות מובילות כמו טבע, אמקור, ארקיע, אלעל, דלק, אלקטרה, טמבור, קופת חולים כללית, חוגלה, התיאטרון הלאומי הבימה, האגודה למלחמה בסרטן, מוזיאון תל אביב, רכבת ישראל ועוד עשרות נוספים, הוא השאיר סימנים באורח חיינו, בסביבה שמקיפה אותנו, על המדף בסופרמרקט ובאופן כללי על התפישה האסתטית הישראלית.
עיצוביו הפכו לנכסי תרבות, אוצרות לאומיים של ממש, ולפני כשנתיים הוא זכה לתערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון ישראל בירושלים, תחת השם "סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר". נעילתה נדחתה בכמעט חצי שנה - הוכחה לאופן שבו עיצוביו פרטו על נימי הרגש של המבקרים.
אם רוצים לנסות ולהגדיר את סגנונו העיצובי, צריך לפתוח בעצם בשאלה "מה זה עיצוב ישראלי". ריזינגר שילב, בשפה הגרפית שפיתח, מגמות עולמיות של אמצע המאה הקודמת, עם צורות גיאומטריות ומשטחי צבע חלקים, יחד עם דלות וצניעות עיצובית ששיקפו את הלך הרוח של היישוב העברי והמדינה שקמה בעקבותיו. כטיפוגרף מחונן, הוא יצר גופנים ששימשו לשלל שימושים - כגון סמלילי עיתונים ולוגוטייפים (logotype) מקוריים לחברות ומוסדות - שעוצבו על בסיס צורות גרפיות פשוטות, שאיתן אהב לשחק, מבלי לחשוש להיות אקספרימנטלי. חלקם אמנם לא צלחו את הזמן, אבל רבים עדיין קיימים, כמו הלוגו של תיאטרון הבימה, מגבוני לילי, ישקר, טמבור ועוד. הזמן (עדיין) לא יכול לעל-זמניות של רוב יצירותיו.
לפני שנה וחצי, בשבוע העיצוב בירושלים, הוא הציג בתערוכה ''70 דגל'' דגל אלטרנטיבי למדינת ישראל. הייתה זו עבודה שזיקקה לא רק את סגנונו הייחודי, שהתאפיין בצורות גיאומטריות בעלות צבעוניות עזה, ואת היכולת הנדירה שלו לספר סיפור שלם בתוך סמל גרפי פשוט, אלא גם החצינה את אישיותו כיוצר שאינו פוחד לעסוק בתכנים פוליטיים.
ריזינגר היה אחראי לא רק על כרזות שעסקו בתרבות, תיאטרון או ספורט (עיצב כמה מהכרזות המפורסמות של משחקי המכבייה),
אלא גם יצר כרזות סוציו-פוליטיות שעסקו למשל בעליית האנטישמיות באירופה, כמוAgain? או Let my People go שחוגגת השנה 50 שנה ליצירתה. ניתן לומר שריזינגר היה שגרירה העיצובי של ישראל, לא רק דרך סדרת הכרזות שיצר ל"אלעל", שניחנו בהומור ובתחכום. קמפיין "השלום" שהוצג מטעם המדינה בבית הכלבו הניו יורקי "בלומינגדיילס" בשנת 1979, היה אחד הפרויקטים שהפכו את ריזינגר למעצב בעל שם עולמי.
נדמה שדן ריזינגר תמיד ניסה למתוח את גבולות המוכר, או הברור מאליו, בעולם מעט שמרני ומקובע. בין אם זה היה לוח השנה שעיצב לחברת "ישקר", שנראה כמו משחק ילדים, כאשר כל עמוד הופך לתלת-ממדי עם חיתוכים ופתחים להרכבה עצמית, או לוח שנה נוסף שיצר ב-1987 למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), העשוי דפים נפרדים, המחולקים לשטחים צבעוניים שחתוכים באופן שונה, ובכך מייצרים אין ספור צורות גיאומטריות שהופכות אותו ללוח שנה "לכל החיים".
פרופ׳ ירום ורדימון, חתן פרס ישראל בעיצוב (2007) וחברו של ריזינגר, אומר ש"הוא משאיר לנו דוגמא ומורשת ליחיד פורץ דרך, נועז, חדשן רב-תחומי, מביא בשורת עיצוב ודוברה. כרזותיו, לוחות השנה החכמים, עבודותיו כמעצב טוטאלי בתחומים ובנושאים מגוונים מתעדות את התפתחות החברה המקומית על פני חמישה עשורים. כרזות שהיו לאייקונים בלתי נשכחים בטנא תרבות ישראל, מברקים חזותיים ממעוזו של יוצר חזותי שהביא חוכמה, ברק וחדשנות. הוא נמנה על הבודדים שטוו שפה חזותית חדשה, שנעה מן הקיים לקוסמופוליטי מתוך רגישות למטעני העבר של החברה היהודית וביטויים של צרכים עדכניים במדינה, ובכישרונו ידע למצב את העיצוב כנכס תרבותי וגם כלכלי".
דן ריזינגר התגורר בגבעתיים עם אשתו אנאבל, ולשניהם שלושה בנים וחמישה נכדים. הוא יובא למנוחות היום (רביעי), בבית העלמין מורשה ברמת השרון, בשעה 14:00.
