רגע לפני הברקזיט, בוריס ג'ונסון חתום על עוד בעיה כלכלית בלונדון, גם אם היא זוטרה לעומת האסון הכלכלי שהבירה הבריטית מודאגת ממנו. ראש הממשלה החדש, שדוחף למימוש היציאה מהאיחוד האירופי, כיהן בשעתו כראש עיריית לונדון, שם צבר פופולריות רבה ואף הצליח לארח את המשחקים האולימפיים של 2012. במסגרת הגימיקים הפוטוגניים שהוא חיפש, יזם ג'ונסון את הקמתו של פסל איקוני בצמוד לאצטדיון האולימפי, פסל שיזוהה עם האירוע הענקי וינציח אותו גם הלאה. השאיפה הזו, מתברר כעת, התנפצה כלכלית.
בתחרות היוקרתית שיזם ג'ונסון לפני כעשור, זכתה ההצעה שנקראה "האורביט" (ובשמה המלא, על שמו של איל ההון ההודי שמימן את הפרויקט, ארצ'לור מיטאל אורביט). לא היה ספק כי המונומנט ייראה למרחקים, וכך אמנם קרה. מדובר במגדלון ממתכת אדומה, שגופו מזכיר אריג פרום. סביבו מלופף גרם מדרגות היקפי ותלול, ובראשו הוא לופת דסקית כסופה המשמשת כתצפית-קומתיים מרהיבה על לונדון.
המסבכים האדומים שמרכיבים את המבנה נועצים זרועות בקרקע, בתווך שבין מרכז ספורט המים לבין האצטדיון האולימפי, ומתרוממים באי-נוחות כבדה עד לגובה של 115 מטר - שווה ערך למגדל בן 30 קומות ולכמות ברזל שתייצר 265 אוטובוסים דו-קומתיים לונדוניים.
מי צריך את הראווה הזאת
על התכנון והעיצוב הופקד שם גדול: אניש קאפור, אחד האמנים הידועים וגם העשירים בתבל. קאפור, בריטי ממוצא הודי-יהודי, שיתף בפרויקט פעולה עם ססיל בלמונד, שכיהן כיו"ר קבוצת ההנדסה הענקית "ארופ". במסגרת תפקידו בחברה השתתף בלמונד בפרויקטים הנדסיים מורכבים ביותר, בהם מבנה תחנת הטלוויזיה הסינית CCTV בבייג'ין, אחד המבנים הבולטים שתכנן האדריכל רם קולהאס עם אנשי משרדו, OMA.
בימים הזוהרים של המשחקים האולימפיים, ביצבצה האטרייה האדומה על המסכים כמעט בכל שידור טלוויזיוני. הקהל נהר אל האטרקציה הבולטת, ובכל יום פקדו אותה אלפי מבקרים שהשתרכו למרגלותיה בתור ארוך. אחת המבקרים הייתה המלכה אליזבת, שהפארק האולימפי קרוי על שמה ובאה לברך את צמד המעצבים. היא הורשתה לא לעמוד בתור.
ימי התהילה של האורביט היו קצרים למדי. האולימפיאדה נגמרה, הוא נסגר ונפתח מחדש למבקרים ב-2014, ומאז הוא מתקשה לממש את הפוטנציאל. בשנה הראשונה פקדו אותו כ-193 אלף מבקרים, ובכל שנה צונח הנתון הזה בהתמדה.
המיזם עלה 23 מיליון פאונד. חברת הפלדה ההודית "ארצ'לור מיטאל" מימנה 10 מיליון פאונד, עוד 3 מיליון פאונד הוקצו מהקופה הציבורית, ושאר הסכום – כ-9.2 מיליון פאונד - ניתנו כהלוואה מצד חברת הפלדה. כדי להחזיר את החובות, שתופחים בעקביות וצוברים ריבית, נדרשים באופן מיידי כמיליון מבקרים באתר (מחירו הממוצע של כרטיס הוא כ-13.5 פאונד – 16.5 פאונד למבוגר, 10.5 פאונד לילד). איש לא רואה כרגע תרחיש שמתקרב לזה: בדו"ח שפרסמה לאחרונה חברת הניהול של הפארק, נחשף כי המצב מדאיג.
המדיניות שהנחתה את קברניטי הכפר האולימפי של לונדון 2012 הייתה חסכנות וחשיבה בת קיימא: להימנע ממבני ראווה שיהפכו עם השנים לפילים לבנים – לקח מטעויות יקרות להחריד של ערים מארחות בעבר – ולחשוב על היום שאחרי המשחקים. כך, למשל, הוקטנה הבריכה האולימפית המרהיבה שתכננה האדריכלית זאהה חדיד, והפכה לבריכה מצומצמת.
האייקון של קאפור וג'ונסון דוקר בעין ובכיס את ההישג הכללי. מבנה הראווה הכושל נעוץ עמוק במורשת הראוותנית והאוטופית של אייקונים אדריכליים כושלים באולימפיאדות. היו גם יוצאים מן הכלל: מגדל התקשורת שתכנן סנטיגו קלטראווה בכפר האולימפי בברצלונה זכה לאהדה ציבורית, והפך לאייקון בראש ההר; כזה הוא גם מגדל התצפית של הלסינקי, שתוכנן כבר בראשית שנות ה-30 של המאה שעברה (אבל נאלץ להמתין לחידוש המשחקים בתום מלחמת העולם השנייה, ונחנך רשמית באולימפיאדת הלסינקי 1952, שם גם צעדה לראשונה המשלחת של ישראל).
גלישה וסנפלינג
בניסיון לבלום את נסיגת המבקרים, מאכלס האורביט פעילויות ואטרקציות שמושכות קהלי יעד חדשים. לפני כשלוש שנים נחנכה בו מגלשה עצומה באורך 178 מטר, שמובילה את האמיצים מראש המגדל אל הקרקע בתוך פחות מדקה. המגלשה אטומה בחלקה ומשאירה את הגולשים בעלטה, כשבחלקים אחרים היא שקופה כלפי השמיים, כשנוף מרהיב חולף במהירות מול עיניהם הפעורות של הגולשים חסרי הנשימה עד החושך הבא.
גם כאן גייסו שם ידוע מעולם האמנות לביצוע המשימה. היה זה קרסטן הלר הגרמני, שמיצבי המגלשות שלו כבר נראו בגלריות מפורסמות - 5 המגלשות "Test Site" באולם הכניסה "הטורבינה" במוזאון "טייט מודרן" בלונדון (2006), והמגלשה שחצתה את קומות ה"ניו מוזיאום" בניו יורק (2011).
מי שהמגלשה אינה מאתגרת את האדרנלין שלו, יכול ליהנות בשנה האחרונה מסף ריגוש גבוה יותר בירידה מהאורביט. תמורת 80 פאונד, ישמחו המדריכים לתלות את המבקרים בכבלי סנפלינג, ואז לשמוט אותם מגובה של כ-100 מטרים עד הקרקע.
אטרקציות נוספות שקשרו גורלן במסבך האדום הם מרכז המבקרים בביתן הכניסה, תוף ענק שמשמש כמשפך קולי למתרחש ממעלה הפסל ועד יסודותיו, ומרפסות התצפית שהעליונה מביניהן עטופה במראות המשחקיות שקאפור מזוהה איתן. המראות הופכות על הציר האנכי את ההשתקפות, בדומה לאפקט שנוצר מפסלו "היפוך עולם", זה שקיבל מושב של כבוד בראש גרם המדרגות המקשר בין אגפיו של מוזיאון ישראל בירושלים.
במראות משתקפים המבקרים בנוף הלונדוני, וקשה להתעלם מהצדק הפואטי שמתגלה לעיניהם: סדרה של מונומנטים שהתבקשו לשמש כאייקונים, אלא שהציבור סירב לקבל אותם כסמליה של העיר והעדיף להדביק להם שלל כינויי גנאי יצירתיים - "המלפפון החמוץ" (Gherkin) של האדריכל נורמן פוסטר, ה"ווקי טוקי" של רפאל ויניולי שצורתו שנואה על הלונדונים רק פחות מהאופן שבו הוא יודע להמיס מכוניות בהשתקפות שלו, או "הפומפייה" של האדריכל ריצ'רד רוג'רס.
ועכשיו קאפור זועם על ג'ונסון
וגם הרומן בין ג'ונסון לקאפור ידע ימים יפים יותר. האמנים הבריטים תוקפים ללא רחם את ראש הממשלה, על רקע הברקזיט שהם מתנגדים, ואמן עשיר כמו קאפור מודאג במיוחד. אתר האמנות Artnews פירסם קולאז' תמונות סנסציוני תחת הכותרת "Oh to be in England now my Johnsons in a twist" - וריאציה על שיר של השחקן המנוח פיטר סלרס, עם משחק מלים בין שמו של ראש הממשלה לכינוי לפין הגברי. הקולאז', שלפי האתר הוא מעשה ידיו של קאפור, מציג אבר מין גברי מלופף על מקל, ומכוון את הדיון אל מעללי הרומנים שלכאורה ניהל ג'ונסון בחייו.
"אתה מאוד עשיר", אמר מראיין Sky News לקאפור. "אני לא הולך להעמיד פנים שזה אחרת", ענה האמן, "והעולם שייך לאלו שיש להם בגלל שלאחרים אין. אז אני אמסור את זה, אם זה מה שאתה שואל". והנה נמצא הפתרון העתידי לבעיות הכלכליות של האורביט. כ-60% מהפסל עשוי מתכת ממוחזרת (ממכוניות ועד מכונות כביסה), כך שאם הוא יחזור לציבור כמתכת יקרת ערך לשימוש חוזר, יוכל קאפור למלא את משאלתו ולהעביר כסף ממי שיש לו למי שלא.
הפילים הלבנים הבולטים של האולימפיאדות
