טעם לחוד וכלכלה לחוד: תמימות הדעים של תושבי לונדון על כיעורו של גורד השחקים החדש-יחסית, שזכה לכינוי "ווקי טוקי", לא הפריעה לקבוצת השקעות אסייתית לרכוש אותו במחיר שיא לבניין בודד בבריטניה: 1.3 מיליארד לירות סטרלינג (כ-6 מיליארד שקלים).
העיתונות הבריטית דיווחה בסוף השבוע על חתימתה של עסקת הנדל"ן הגדולה ביותר בעיר לונדון , ולמעשה בבריטניה, אי פעם. זרוע הנדל"ן של ענקית המזון וחברת האחזקות ההונג קונגית לי-קם-קי Lee Kum Kee, המוכרת לישראלים בעיקר מרוטב הצדפות שהיא מייצרת, שילמה לפי ההערכות את הסכום הנכבד בעבור גורד השחקים ברחוב Fenchurch מספר 20, ברובע העסקי של הבירה הבריטית. לא זו בלבד שהמחיר חסר תקדים, אלא שהבניין בכלל לא עמד למכירה מבחינתן של שתי חברות הנדל"ן הגדולות בממלכה, שהחזיקו בבעלות עליו.
הכינוי "ווקי טוקי" הוצמד לגורד השחקים, בגלל עיצובו הגרוטסקי שהזכיר לרבים את מכשיר הקשר הישן והטוב. קיתונות הביקורת נשפכו על המתכננים כבר בשלב הצגת התוכניות לציבור, והן התחזקו ככל שתהליכי האישור והבנייה התקדמו.
האדריכל כבר עשה את הטעות
סיפורו של הבניין המושמץ מתחיל ב-1968, אז תכנן האדריכל המקומי וויליאם רוג'רס (שלימים כיהן כמהנדס העיר) בניין משרדים בן 25 קומות המתנשא לגובה של 91 מטרים. הבניין הגבוה והבולט לאותה תקופה שיכן במשך שנים את משרדי בנק ההשקעות "דרזדנר קליינוורט". באמצע העשור הקודם החליטה חברת השקעות הנדל"ן Land Securities, כי היא מעוניינת למקסם את הרווח ולבנות על פיסת הנדל"ן היקרה מגדל גבוה יותר.
לתכנון המגדל החדש נשכרו שירותיו של האדריכל רפאל ויניולי. הוא תכנן מגדל בגובה כ-200 מטר, אך המחאה שהתעוררה - יחד עם חשש הרשויות מפני אפקט שלילי על הבניינים והרחובות הסמוכים - צמצם את הגובה ל-160 מטרים, על פני 37 קומות. ב-2008, 40 שנה לאחר חנוכת הבניין המקורי, הוא נהרס. על חורבותיו התחילו העבודות להקמת גורד השחקים החדש, בתקציב של 200 מיליון לירות סטרלינג. המחאות הציבוריות נמשכו גם אז, אך לשווא: הוויכוח התגלגל לפתחו של בית המשפט, שפסק לטובת היזמים במרבית הסוגיות.
צורתו הבולבוסית, שזכתה לתמימות דעים על כיעורה, היא תוצאה של ניסיון להעניק "עיצוב" לגורד שחקים שכל מטרתו היא להגדיל את רווחי היזם מהמבנה. כדי למקסם את הרווחים מהמגדל הזה, נעשו שתי פעולות:
1. הריסת המגדל הישן לטובת מגדל גבוה יותר, שיכיל יותר שטחי השכרה ומסחר.
2. היזם השיג הטבות בנייה מהעירייה, באמצעות הפיכת חלק משטח הבניין לשטח ציבורי בבעלות פרטית. הסכמים כאלה נקראים POPS (Privately owned public space) ומקובלים בערים שונות בעולם. ההטבות איפשרו ליזם להרחיב את שטח הקומות הגבוהות, בניגוד לרוב גורדי השחקים, שבהם הקומות הנמוכות רחבות יותר. היפוך הסדר המבני אינו רק בחירה עיצובית: אפשר לגבות דמי שכירות גבוהים יותר, משום שהקומות העליונות רווחיות יותר לבעל הנכס.
הפארסה סביב תכנון גורד השחקים לא נעצרה כאן. עוד בטרם השלמתו, באביב 2014, החלו להתקבל תלונות מעובדי הבניינים השכנים, בנוגע לתופעות משונות שהחלו להיווצר במקביל להתקדמות הבנייה. על חזיתו הדרומית של המבנה הותקנו חלונות זכוכית קעורים, כצורתו של המבנה, ובשעה שקרני השמש מכות על החלונות, הם החלו לתפקד כרפלקטור פרבולי, כשהם ממקדים את קרני השמש ומחזירים אותן כקרן בודדת גדולה ולוהטת - לרחוב ולבניינים הסמוכים.
מטגנים ביצה ''הודות'' לחום הבניין:
כתוצאה, פסים רחבים של קרני שמש ממוקדות פגעו בהולכי רגל, מכוניות ובניינים. מהר מאוד החלו להתקבל תלונות על פגיעות חום במכוניות שחנו ברחובות הסמוכים, כולל חלקי פלסטיק נמסים לפתע, בועיות בצבע החזיתות של הבניינים, ועוד. האדריכל ויניולי עשה טעות דומה כמה שנים קודם לכן, כשתכנן את החזית של מלון "ודרה" בלאס וגאס, אך הדבר לא מנע ממנו לעשות זאת שוב. חשש נוסף של מתנגדי הפרויקט התממש עם השלמת בנייתו של המגדל: צורתו וגובהו יצרו ברחובות המקיפים תעלות רוח בעוצמות משתנות ובלתי צפויות, שהפכו למפגע של ממש לעוברים ושבים.
ויניולי התחרט על טעויותיו כבר בשלב הבנייה, כאשר הודה בראיון ל"גרדיאן" כי נעשו טעויות בתכנון ובחומרים, ותירץ זאת במחסור בתוכנות של הדמיה אקלימית. הבניין כוסה באופן זמני עד למציאת פתרון קבוע להחזרת השמש, וגגון שלא תוכנן במקור הצטרף למגדל כדי להצל על החזית הקעורה.
מסעדה מבוקשת, אך לא שטח ציבורי פתוח
תיירי לונדון מכירים היטב את השטחים והקומות, שאותם הקצה היזם לציבור. בשלוש הקומות האחרונות נמצאת Sky Garden, שהיא אטרקציה תיירותית מצליחה: ברים ומסעדות יוקרה משתרעים על פני שלוש הקומות העליונות, ומציעים למבקרים מבט פנורמי על לונדון והתמזה.
אך ספק אם לכך התכוונו אנשי עיריית לונדון, כשהסכימו לאשר ליזם להגדיר את Sky Garden כשטח ציבורי פתוח: התיירים והמבקרים מתבקשים להזמין תור, כמה ימים לפני הגעתם, ובכניסה נדרש בידוק ביטחוני. לא בדיוק "שטח ציבורי פתוח".
הסלידה האזרחית מגורד השחקים השנוא קיבלה חותמת סופית ב-2015, כאשר הוענק למתכנניו גביע Carbuncle המוענק מדי שנה לבניין המכוער ביותר בבריטניה, מצד מגזין האדריכלות Building design. שנוא ככל שיהיה, חברות ביטוח רבות מתעלמות מהמפגע ומוצאות לנכון לשכור שטחים רחבים בבניין - מה שהפך אותו השבוע לבניין היקר ביותר בלונדון.
הצמדת כינויי גנאי למגדלים היא ספורט לאומי באנגליה. "המלפפון החמוץ" (גרקין) הוא שמו המקובל של מגדל סוויס-רה, שתכנן בסיטי של לונדון האדריכל נורמן פוסטר; "הפומפייה" היא הכינוי המקובל למגדל לינדהול, שתכנן משרד האדריכלים רוג׳רס סירק הרבור ושות׳, מגדל שנמכר לפני כחצי שנה למשקיע זר בסכום עתק של 1.4 מיליארד דולר (שנשבר כעת).
מדוע הגשר הפסטורלי של לונדון נעצר בחריקת בלמים? לחצו על התמונה
