כפרים אולימפיים משמשים כבר שנים רבות בסיס למחקרי אדריכלות ולניסוח פרדיגמות של "אדריכלות אירועים", כיוון שהם ומתקני הספורט שבהם נבנים בדרך כלל במיוחד לאירוע, מתמלאים במהירות, ובתום שבועות אחדים של תזזית, מתרוקנים וניצבים בפני משימה קשה: להישאר רלוונטיים בחיי העיר המארחת.
השינויים העירוניים שאירוח אולימפיאדה מייצר מתחילים כבר בתקופת הבנייה האנרגטית לקראת מועד פתיחת המשחקים; במהלכם צריכה העיר לעמוד בשינוי העומסים שחל בשטחה עקב תנועת התיירות הערה; ולאחריהם ועד "הנצח" – צריכים המתקנים שנבנו במיוחד לשרוד את המרתם לשטח עירוני פעיל.
כדי לשרוד, המרחבים האולימפיים והמתקנים שבשטחם צריכים להיות "גמישים" - משימה לא פשוטה למבנים שבעת הקמתם מבקשים קודם כל להיות "מונומנט". ואכן, מרבית המונומנטים הספורטיביים האלה לא נבנו מתוך הסתכלות על העתיד, אלא מתוך הרושם המיידי שהמדינה המארחת רצתה ליצור. הכפר האולימפי בריו יהפוך, מבטיחים בברזיל, לשכונת מגורים. אבל לא בכל הערים המארחות השכילו לתכנן שימושים נוספים ואחרים מראש. יש אתרים שלא שרדו את השינוי ונותרו מוזנחים ונטושים במקרה הטוב, ופילים לבנים זוללי תקציב במקרה הרע.
ביקור מחודש באתרים אולימפיים מגלה סוגים שונים של התמודדויות עם כישלון.
בייג'ין, סין, 2008
כ-40 מיליארד דולר הושקעו בהקמת הכפר האולימפי בבייג'ין, היכן שעמד בעבר מפעל למוצרי גז. בכפר נרשמו שיאים אדריכליים עם איקונות בנויות כמו "קן הציפור" של הרצוג ודה מרון והבריכה האולימפית "קופסת המים", אך פחות מעשור לאחר המשחקים, הכפר הוא בעיקר אוסף של מתקני ספורט נטושים. האייקונים האדריכליים אמנם מושכים כארבעה מיליון תיירים בשנה, אך הם לבדם אינם מצליחים לשמור על האזור כמרחב עירוני תוסס.
ארנת כדור עף החופים, למשל, שמוקמה במרכז העיר, כטבעת כפולה המקיפה את בסיס החול ומקורה באופן חלקי, מכוסה היום בפרסומות מתקלפות וסובלת מוונדליזם. 12,000 המושבים הוסרו, ובסיסיהם נותרו מחלידים. מגרש החול כוסה ביריעות ניילון, שאיש אינו יודע מתי יוסרו בפעם הבאה. גדר בטחון גבוהה מסתירה את המתחם מפני מבקרים ותיירים.
על פי הערכות שונות, ייקח לעיר כשלושה עשורים כדי לכסות על ההשקעה הכלכלית העצומה באירוח אולימפיאדה פומפוזית.
אתונה, יוון, 2004
9.5 מיליארד אירו השקיעה יוון באירוח האולימפיאדה ש"שבה הביתה", אל ערש הולדתה ביוון העתיקה. בתכנון הכפר האולימפי השתתף גם האדריכל והמהנדס הספרדי סנטיאגו קלטרווה (מי שתכנן את גשר המיתרים בכניסה לירושלים). אבל 12 שנים אחרי, 21 מתוך 22 המתקנים האולימפיים עומדים נטושים ונכנעים לנזקי הזמן. יש טוענים כי לחוב המצטבר מהמשחקים חלק במצבה הכלכלי העגום של המדינה. על פי הערכות שונות, החוב הסתכם בכ-50,000 אירו לכל משק בית, והאירוע שהיה מקור לגאווה לאומית הפך לקול זעקה. מצב המתקנים האולימפיים דומה למצבה המרושש של יוון. אצטדיונים מעלים חלודה, בריכות שחייה מיובשות, אתרים שריכזו עשרות אלפי-צופים עומדים ריקים וללא שימוש.
צפו בסיור באצטדיון הנטוש באתונה:
האתר היחידי שנותר פעיל, מבין 22 האתרים שארחו את המשחקים, הוא איצטדיון פאנאתינאיקו, שנבנה על חורבותיו של אצטדיון עתיק שנחשף בחפירות ארכיאולוגיות, והותאם לצורכי המשחקים. צורתו כפרסה מאורכת, והוא מכיל יציעי צופים היקפיים, מסלולי ריצה, ומקום לטקסי פרסים. באולימפיאדה נערכו בו תחרויות ירי בחץ וקשת והסתיימה בו ריצת המרתון. מיקומו בתוך העיר, ולא מחוצה לה כשאר האתרים, הצילה אותו, והיום הוא פתוח לסיורי מבקרים ולריצות בוקר של התושבים.
מונטריאול, קנדה, 1976
האצטדיון האולימפי של מונטריאול נבנה ב-1976, בתקציב של כ-770 מיליון דולר קנדי (היום כ-594 מיליון דולר אמריקאי), והוא מונומנט חסר מזל. הקמת האיצטדיון לא הושלמה במלואה עד פתיחת המשחקים ותשלום החובות על הקמתו הסתיים רק 30 שנה לאחר שריקת הסיום שלהם. התקציב הראשוני הגבוה להקמתו חולל סערה ציבורית, שגברה כשעלויות השיפוץ והתחזוקה שלו תפחו עם השנים ל-1.4 מיליארד דולר. הקנדים נדרשו לממן את הנטל מכיסם (במס נוסף על סיגריות), ושמו הרשמי של האצטדיון The Big O (שניתן לו בשל צורתו האובלית), הוחלף בכינוי הגנאי The Big Owe – החוב הגדול.
גג האצטדיון נתלה מהמגדל הנטוי הגבוה בעולם, שמיתמר לגובה 175 מטרים. במהלך הקמת המגדל, שנמשכה עד 1980, פרצה בו שריפה; וב-1986, פחות מעשור אחרי השלמת בנייתו, קרס חלק ממנו אל הצטדיון, בזמן שנערך בו משחק. מאז, המגדל בן 12 הקומות ניצב ריק. במשך הזמן הותקן לאצטדיון גג ארעי, שנתלה מהמגדל הנטוי על כבלי ברזל ונפרש והתקפל לפי דרישה. גם הוא קרס, ובמקומו הותקן גג מבודד, שהחל לדלוף כשנה בלבד לאחר התקנתו, עד שגם הוא קרס כ-12 שנה לאחר השלמתו. ב-2010, כשמונה שנים אחרי שהסתיים תשלום החובות על בנייתו, נקבע כי האצטדיון מסוכן לשימוש.
לקראת 2018, שבע מ-12 קומות המגדל ישופצו ויוסבו לכ-1,000 משרדים. בנטל הכלכלי, כ-34.7 מיליון דולר, ישא הפעם יזם חיצוני.
***
אבל פילים לבנים לא נולדים רק בקיץ. גם אולימפיאדות חורף מייצרות למדינות המארחות נטל כלכלי וסביבתי שקשה להשתחרר ממנו.
סוצ'י, רוסיה, 2014
כ-51 מיליארד דולר השקיעה רוסיה באירוח אולימפיאדת החורף ב-2014, בעיר סוצ'י, לחופי הים השחור בדרום מערב המדינה, וזו נחשבת לאחת מהאולימפיאדות הבזבזניות ביותר. לקראת המשחקים, שופצה העיר במשך ארבע שנים - הוקמו בה כ-25,000 חדרי מלון ואירוח, וכמובן כפר אולימפי ומתקני הספורט.
האצטדיון האולימפי המרכזי, Fisht, בעל קירוי "הכנפיים", נבנה במיוחד, בתקציב של 690 מיליון דולר, והיה פעיל בעיקר באירועי הפתיחה והנעילה של המשחקים. אחריהם הוסרו חלקים מהגג שלו כדי לחסוך בעלויות האחזקה הגבוהות. גם פירוק, אגב, עולה מיליונים. לקראת מונדיאל 2018, יושקעו באצטדיון עוד כ-60 מיליון דולר כדי להתאימו למשחקי כדורגל.
אולם הקרח "בולשוי" היפהפה, מעין חצי כדור שתחתיתו זכוכית וכיפתו לבנה, נבנה בכ-390 מיליון דולר. גם הוא לא בשימוש היום, ושימור מערכות הקרח המורכבות שלו גובה עשרות אלפי דולרים בחודש.
מכיוון שתחרויות האקסטרים של משחקי סוצ'י – סקי, סנובורד, קרוס קאנטרי וביאתלון - נערכו באתר נוסף, בהרי הקווקז (המרוחק כשעה נסיעה מסוצ'י), נדרשה גם הקמה של תשתיות תחבורה ואירוח בו. בסיום התחרויות, מרבית בתי המלון בשני האתרים ננטשו.
ואם לתדמית יש שווי כלכלי, האולימפיאדה בסוצ'י הסבה לרוסיה נזק, כיוון שפרשת הרדיפה של להקת הפוסי ריוט, היחס להומוסקסואלים במדינה, פינוי שכונות לטובת הקמת הכפר האולימפי ומותם של פועלים רבים במהלך הבנייה, עוררו ערב המשחקים מחאה של ארגוני זכויות אדם, ומנהיגים רבים נמנעו מלהגיע לטקס הפתיחה.
טורינו, איטליה, 2006
אירוח משחקי החורף היה עבור העיר טורינו, המכונה "דטרויט של איטליה" (בשל תעשיות הרכב המרוכזות בה), הזדמנות לצקת חיים חדשים למרחבים שננטשו במשבר של שנות השמונים, שהוביל לסגירת מפעלים רבים. כ-140 מיליון אירו הושקעו בהתחדשות העיר לקראת המשחקים, והעבודות שכללו בניית מגורי ספורטאים, אצטדיונים, מוזיאונים וסלילת קו מטרו ראשון בעיר נמשכו 20 חודשים בלבד.
את הכפר האולימפי תכנן האדריכל בנדטו קמרנה, והאזור שנבחר להקמתו, בדרום העיר, מנותק ממנה בשל תוואי פסי הרכבת שעובר במקום. קשת אדומה ענקית נבנתה כאייקון אדריכלי על גשר הולכי העיר, המחבר את הכפר לעיר, והיא מסמנת עד היום את שער הכניסה למתחם.
השוק הסיטונאי הסמוך לאתר שוקם ושופץ לטובת השמשתו בזמן המשחקים, והכפר האולימפי נבנה בהשראת מראהו התעשייתי. אזור מגורי הספורטאים כולל 40 מבנים זהים, בני שש ושבע קומות, שסודרו בפריסה של שתי וערב, ושילבו שטחים גדולים להולכי רגל, אזורים פתוחים לפעילות ציבורית, מבני תרבות ושימושים תיירותיים. מבני המגורים נצבעו בגוונים שונים, כדי לשוות להם מראה אינדיבידואלי, והמחיצות הפנימיות בדירות נבנו כמחיצות "קלות", כדי לאפשר את הסבתן ליחידות מגורים קבועות בתום 16 ימי המשחקים.
לאחר אירוח האולימפיאדה, שימשו בנייני המגורים בכפר, שהרכיבו את ה"שכונה" הגדולה ביותר בעיר התעשייה האיטלקית, כמגורי סטודנטים והוסטל לנוער בסיכון. אלא שאז התגלו בהם פגמי הבנייה המהירה. המבנים דרשו תחזוקה רבה ויקרה: מערכות המים והאוורור קרסו תוך חודשים אחדים בלבד, חומרי הבניה הראו סימני בלאי, שהתפתחו לנזקים גדולים עד שלבסוף, במשבר הכלכלי של 2008, השכונה ננטשה.
במרץ 2013 החלו לזרום ל"שכונה" פליטים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה מממדינות צפון אפריקה, והיום מתגוררים במקום כ-1,100 פליטים, החולקים חדרים משותפים המרוצפים במזרונים. חלק מהחללים במתחם מוקדשים לשימושים ציבוריים: מרפאה מאולתרת עם רופאים מתנדבים, מספרות, מסעדה וחדרים ללימוד אנגלית ואיטלקית ולקבלת סיוע בכתיבת קורות חיים למבקשי עבודה. היכן שלפני כעשור נכתב בלשון ספורטיבית "Passion lives here", מרוססות היום כתובות גרפיטי בנוסח "Humanity is not for sale". ב-2015 הוציאו בתי המשפט המקומיים צווי פינוי למתגוררים באתר, אך הם עדיין לא בוצעו, ובמקביל נערכת בימים אלה תכנית להפיכת השוק הנטוש למרכז מחקר טכנולוגי עבור האוניברסיטה של טורינו.
סרייבו, בוסניה, 1984
בתחרות על אירוח אולימפיאדת החורף של 1984, גברה העיר סרייבו, אז חלק מיוגוסלביה, על מטרופוליטניים חזקים מיפן ומשוודיה, והפכה את יוגוסלביה למדינה הקומוניסטית הראשונה לארח את המשחקים. התחרויות התקיימו תחת ההצהרה לחתירה לשלום אזורי, בסימן אחווה ועשייה משותפת. אלא שבניגוד מוחלט לכך, שמונה שנים לאחר נעילת המשחקים, פרצה מלחמה קשה בבוסניה, שהכניסה את סרייבו למצור של ארבע שנים, שבעקבותיו נותרו שטחים רבים, ובהם גם הכפר האולימפי, נטושים ומוזנחים.
היום, המתקנים האולימפיים, שמשתפלים מההרים הירוקים, הם עדות לזוועה ולחורבן, ומספרים סיפור על שפיכת דמים יותר מאשר על אירוע ספורטיבי מרגש.
הכפר האולימפי הפך לשדה קרב עקוב מדם. ב-1992 הוא הפך לאתר לאחסון כלי נשק; ואתר לגלישת בובסלייד, שקם מחוץ לכפר האולימפי, שימש כמוצב ארטילרי. בהרים שסביב מתקני הספורט נתמנו מוקשים, שמאיימים על תושבי המקום עד היום. כעשרת-אלפים הרוגים נרשמו במצור על סרייבו, ומתקני קבורה המוניים מלאו את העיר. אחד מהם היה בארנה האולימפית, שהתמלאה במצבות מאולתרות. אולם זטרה, ששימש בזמן המשחקים כבמה מרכזית לאירועים מרהיבים, נהרס במלחמה.
כיום, הכפר האולימפי הנטוש הוא אקס טריטוריה אפלה ומבודדת מחיי העיר. הוא סובל מהזנחה וונדליזם. אצטדיון קוסובו, המבנה המרכזי, שבו נפתחו המשחקים, מתפורר לאטו, וסמל "פתית השלג" שלהם דוהה על חזיתותיו. מסלול Luge המתפרק מרוסס גרפיטי צבעוני, מגלשות הסקי מכוסות עשבים, קצוותיהן התלולים נבלמו במסכים בנויים, שהוציאו אותן משימוש חוזר, ומלון הלבנים האדומות, שבו התגוררו הספורטאים, מט ליפול.
אי אפשר לקנות מורשת
למעלה ממאה שנה נערכים המשחקים האולימפיים המודרניים, מתארחים בערי העולם ומביאים איתם בשורה ספורטיבית ולעתים גם אדריכלית, אך הצד הלא זוהר של אירועי הענק האלה מתגלה אחריהם, בשורות ההפסד הכלכלי הכבד. בשם הגאווה הלאומית, מדינות מסתכנות ומפקירות את עתידן הכלכלי. אבל דבר אחד גם גדולי המשקיעים לא יוכלו לקנות בכסף - "מורשת", זו שמארגני האירועים כל כך מקווים ליצור ולהותיר. "לא ניתן לייצר מורשת, בדיוק כמו שלא ניתן להחליט להיות מגניב", מצוטט המבקר סטיבן ביילי בכתבה בנושא בנשיונל ג'יאוגרפיק. "מורשת", אומר ביילי, "נקבעת על ידי ההיסטוריה והכרה ציבורית, לא על ידי שאיפות חמדניות קצרות טווח של פוליטיקאים ופקידים".
האם לאדריכלות של אולימפיאדת ריו יש את אפקט ה-WOW? לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
