לא בכל יום נפתחת בבאר שבע תערוכה על אדריכלות הבטון שלה, וההתרגשות במוזיאון הנגב הייתה מובנת. בעזה התרגשו קצת פחות. לפני חודש בדיוק, בלילה שקדם לערב הפתיחה, שוגרה משם רקטת גראד, שכמעט גרמה אסון כבד בבירת הנגב. מירי תמנו הספיקה לשמוע את אזעקת "צבע אדום" ולגרור את שלושת ילדיה לממ"ד, רגע לפני שהבית נכתש והפך לעיי חורבות. המדינה רעשה לרגע, וערב הפתיחה נדחה בשבוע.
אחרי שהשקט חזר לשרור בבוקר, כבר לא הייתה סיבה אמיתית לדחייה, למעט שתי בעיות: החשש מכך שאורחים מגוש דן – שמורגלים קצת פחות ברקטות על בתיהם – ייבהלו מהחדשות ולא יירדו דרומה; והעובדה שהתערוכה מתקיימת במבנה העותמאני של מוזיאון הנגב, שהוא פריך יחסית לבטון הברוטליסטי שאותו בעצם חוגגים – רק במשכן אחר.
שהרי המבנים הברוטליסטיים בבירת הנגב הם המקלטים המתבקשים, אם נשמעת לפתע צפירה עולה ויורדת. לא צריך אפילו לרדת למרתף; האדריכלים והמהנדסים שאהבו את הסגנון הזה לא חסכו בבטון בכל פינה - בעיקר ב"מרכז הנגב" שתכנן האדריכל רם כרמי מול בית החולים "סורוקה" (שגם חלקים ממנו הם שלדות בטון מזוינות היטב), אבל גם בחלקים גדולים מקמפוס אוניברסיטת בן גוריון, בבית "יד לבנים", בבניין העירייה ובעוד שורת מבנים ארוכה ולא אהובה במיוחד על תושבי העיר. בימי מלחמה, לכל הפחות, אפשר לראות בהם גם את התועלת.
בשאר ימות השנה, מסתמן נתק בין מעריצי האדריכלות הברוטליסטית - שנפשם נכרכה במבנים המופלאים שהוקמו בבירת הנגב בין שנות ה-50 לשנות ה-70 - לבין רבים מתושבי העיר עצמה, שמביטים בהם ורואים ערכים אחרים: עוינות, כיעור, ניכור, כישלון להתמודד עם האקלים הלוהט, מחיקה של העבר הערבי, וגם זיכרונות לא בהכרח אהודים מימי מפא"י וההסתדרות. חלק מהם זוכרים שכל האדריכלים יובאו מתל אביב, תכננו, קיבלו פרסים וחזרו הביתה. איש מהם לא התבקש להתמודד בעצמו עם הליקויים של יצירותיו במעשה פשוט: להתגורר בהם.
ככלל, בטון חשוף – ההתגלמות חומרית של הזרם הברוטליסטי, זה שכיכב באדריכלות העולמית אחרי מלחמת העולם השנייה, ונתן השראה ישירה לאדריכלים ישראלים צעירים שראו את המתרחש במערב - הוא טעם נרכש ליודעי דבר, ולא רק בעיר שהעניקה לרוביק דנילוביץ' 91 אחוזי תמיכה בבחירות האחרונות, אלא בכל העולם.
גם אם בשנים האחרונות מורגשת ברחבי הגלובוס התעוררות מחודשת של הזרם, אחרי שנים של תיעוב אוניברסלי שהתבטאו בהרס שיטתי של מבנים ברוטליסטיים, זו שוררת בעיקר בקרב קהל אליטיסטי שוחר אדריכלות, שלום עולמי ואינסטגרם. שאר הציבור, כמו שאמר לי פעם המאבטח בבית המשפט החדש בתל אביב (אדריכל: אמנון רכטר), לא מבין למה חוסכים עליו ולא מסוגלים להתיז טיח יפה על בניין שעלה כל כך הרבה כסף.
ד"ר הדס שדר, אוצרת התערוכה "חלומות מבטון" (יחד עם ערן טמיר-טאוויל ועמרי עוז אמר), סבורה שהסנטימנט המקומי נגד הברוטליזם משקף "נידחות כפולה - גם ביטלו את התרבות שלנו, גם איכלסו אותנו בשיכונים ציבוריים, גם בנו לנו מפלצות מבטון חשוף. יש רובד רגשי, שנמצא מעל ומעבר לרובד האדריכלי. לא מסתכלים על הארכיטקטורה בעיניים אוהדות, אלא מראש רואים בה את כל הדברים הרעים במה שעשתה המדינה, וברוטליזם הוא חלק מזה". מכאן, שהצלחת התערוכה צריכה להימדד במספר הבאר שבעים שיראו אותה, ושיעברו בה תהליך רגשי שיחבר אותם ליצירות הללו.
אם מחפשים סימנים מעודדים לקבלה עתידית של הז'אנר כלגיטימי בישראל, אפשר למצוא אותם בחזרתו הסוערת של הבטון החשוף לווילות היוקרה – גל ששוטף את אגף הבתים היפים שמתפרסמים ב-Xnet בכל שבוע. אדריכלי האלפיון הביאו את הטרנד מחו"ל, הקהל המעודכן סומך עליהם, והתוצאה היא עשרות ואולי אף מאות בתי יוקרה שמתגאים, ולא מתביישים, בבטון שלהם.
גם האוניברסיטה לא טורחת
וילות כאלה אין בינתיים בבאר שבע, וממילא מדובר כאן באדריכלות בקנה מידה אחר, של מבנים ענקיים שחלשו על בלוקים תלת-קומתיים, כמו מקדשים מאיימים עם שפה לא מובנת. כך שההסתייגות מהם שרירה וקיימת. גם באוניברסיטת בן גוריון, שכמעט כולה מאופיינת בחלליות בטון מעוצבות לעילא שכל סטודנט לאדריכלות יודע לשרטט מתוך שינה, לא חושבים שברוטליזם הוא הישג לנופף בו; אפילו שלטים שיספרו על המבנים הייחודיים שמהם עשוי הקמפוס – אין בנמצא. שדר אומרת שהניסיונות שלה לרתום את הנהלת האוניברסיטה והעירייה למהלך רציני, שימתג את העיר כבירת הברוטליזם של ישראל - תואר שהיא ראויה לו – לא נענו ברצינות.
"למזלה של באר שבע", אומרת שדר, "מרבית המבנים הברוטליסטיים בעיר הם מבני ציבור עם אבא ואמא שדואגים להם". פחות שפר מזלם של בניינים פרטיים, כפי שתעיד ההזנחה של קולנוע "אורות" בשכונה ג' (זאב ויעקב רכטר) שהושאר כגרוטאה מטונפת על ידי יזם פרטי כדי להיהרס, עד שברגע האחרון ניצל ואמור לעבור שימור – וגם על זה אי-אפשר לחתום בוודאות. בבאר שבע שוקדים על תוכנית שימור שעדיין לא אושרה, לא ברור מתי תאושר, וגם כאשר זה יקרה – היא תתחיל במאות בתים בעיר העתיקה, הרבה לפני שתגיע לברוטליזם.
לזכותה של עיריית באר שבע, שלא הבטיחה בינתיים את עתידו של אף בניין בעיר – אחרי השמדה יעילה של בנייני מופת בעיר העתיקה, לבלי שוב – ייאמר כי מינתה לאחרונה את רותם זאב כאדריכלית שימור עירונית. אם בתל אביב העשירה היה קשה להגן על בתי הסגנון הבינלאומי מהריסה, בבאר שבע המשימה קשה שבעתיים: ללא מנגנון פיצויים לבעלי הנכסים, אפשרות לניוד זכויות ואמצעים יצירתיים לפיתוח נדל"ני שיממנו את שימור הבניינים הללו – קשה להאמין שהמאמצים יצלחו, עוד לפני שעשרות הבניינים מצליחים להיכנס לרשימת שימור מאושרת (במסגרת תוכנית המתאר הכוללנית של העיר, שבעצמה ממתינה וממתינה לאישור).
אם בתל אביב, לא מצליחה מחלקת השימור לאשר את שימורם של עשרות מבנים ברוטליסטיים, ויש חשש שעל כמה מהם מרחף גזר דין מוות נדל"ני, מהו הסיכוי שרוביק דנילוביץ' יתעקש להגן על אלה שלו, כשבאר שבע מעדיפה להיזכר כבירת הסייבר ופחות בירת הבטון?
זאב אופטימית: "מאז שאני בעירייה אני מרגישה שינוי בתודעה, בעשייה ובנכונות. עצם זה שהוקמה מחלקת שימור – זה מחזק".
תני דוגמה למבנה ברוטליסטי שעלה על הפרק.
"למשל, 'מגדל המגירות' (אדריכלים: לופנפלד-גמרמן; מבנה ברוטליסטי מהולל, שבעבר נראה למרחוק ובעשור האחרון מוסתר מאחורי חומות של מגדלים מכוערים, א"כ). יזם ביקש לעשות שם פינוי-בינוי, וקיבל תשובה שהוא צריך להכין למבנה תיק תיעוד. לפי תיק התיעוד, אנחנו נבחן את ההנחיות וההגבלות על הפרויקט".
ואת חושבת שהם מספיק חשובים לתושבים כדי שיקבלו הגנת שימור?
"אני שומעת את הקולות של 'הנה באים המתנשאים שמלמדים אותנו', אבל אני לא חושבת שזה משקף את הקול הכללי. אני שומעת גם שאלה זיכרונות הילדות של הרבה אנשים – אם זה הספסל במרכז המסחרי, החזית של בניין מסוים וכן הלאה – ושהם היו רוצים לראות אותם בעיר. כי כשאתה רואה מקום מוכר, נקודת ציון שלך מהעבר, זה מגביר אצלך את תחושת הביטחון והשייכות".
וביטחון, יותר מאי-פעם, הוא בעיה מחמירה בבאר שבע, כמו באזור הדרום כולו. שגרה ישראלית שמתחילה בממ"ד הביתי ועוברת במקלט הציבורי, היא אולי מה שתגיע לשיאה ביצירות המופת שלא דומות לשום דבר אחר – וגם מעניקות תחושת ביטחון של מקלט עצום. מיטב התערוכה הוא צילומי לילה בשחור-לבן של אלי סינגלובסקי, שהפשיט את עורם של המבנים, התקרב אליהם כדי להשכיח את סביבתם, והציג אותם עירומים ומוארים כמו בצילום רנטגן, בשלד רזה ושרירי שמציג לראווה את המהות הברוטליסטית המזוקקת: חומר חשוף. הוא אינו מסתיר את מעשה הבנייה שלו, אלא להיפך, מתגאה בו בהצהרה ברורה: אדריכלות היא, מעל לכל, מקום מקלט.
- "חלומות מבטון" במוזיאון הנגב, רחוב העצמאות 60 באר שבע. עד 2.2.19
סיפור אהבה בשכונה ג': האייקון שנקרא קולנוע אורות יהיה הדבר הבא?
