בין הגרפיטי, החלונות המנופצים והבטון המתפורר, מישהו צייר על קולנוע "אורות" בקיץ האחרון ריבוע קטן ולבן. הכתם הבהיר שימש כמסך מאולתר, שעליו הוקרנו סרטים בחינם להנאת הקהל שהזדמן לכאן. מחווה קטנה וסמלית לקולנוע ישן ואהוב בשכונה ג' בבאר שבע, שמחכה כבר שנים להריסתו, כמו עשרות בתי קולנוע ברחבי הארץ שגורלם המר היה זהה.
"המקום הזה שזור בחיי", מספרת תמנה עורב, ילידת השכונה ופעילה במאבק לשימור בית הקולנוע, בתכנונם של זאב רכטר ויעקב רכטר, מגדולי האדריכלים שפעלו במדינה. "גדלתי בשכונה ג' כשאבי בנה את הבית הראשון הפרטי ליד מתחם הקניות והקולנוע. היינו הולכים לשם המון. זהו בית הקולנוע היחיד שרכטר תכנן, ולא יכולתי לשתוק".
בינואר 1960 נדלקה לראשונה המקרנה בקולנוע "אורות הנגב". גג המניפה של האולם החשיך את השמש המדברית, ועל 800 מושבי העץ התיישבו צופים נרגשים שרכשו כרטיס לסרט המלחמה המצליח "הגשר על הנהר קוואי". בליל התרבויות שאפיין את שכונה ג', שנוסדה בשנות ה-50 לפי תוכניתו של אריה שרון, "אדריכל המדינה" ששרטט את דמותה של באר שבע הישראלית, בא לידי ביטוי על המסך הגדול. העולים החדשים שהגיעו לכאן מאירופה ומצפון אפריקה, מהודו ומעיראק, יכלו לצפות למשל בימי שני בסרטים הודיים ובימי שישי במערבונים, והמרכז השכונתי – הקולנוע והמרכז המסחרי הקטן שצמוד אליו – קיבל תפקיד חברתי ותרבותי.
השנה האחרונה של זאב ויעקב רכטר
חודשים ספורים אחרי שנחנך בית הקולנוע, הלך לעולמו זאב רכטר, שתכנן את הפרויקט עם בנו. השנה האחרונה לחייו הייתה משמעותית בעבודתם המשותפת: הם חנכו את "בנייני האומה" בירושלים וזכו בתחרות לתכנון בית המשפט בתל אביב (שאליה ניגשו בנפרד, אך איחדו את ההצעות בהמשך). בתוך העשייה הענפה שלהם, היה "אורות" - בית הקולנוע היחיד שתכננו - מעשה משלים של יצירה צורנית מבטון חשוף, החומר שבו הרבו להשתמש.
"הייחוד של קולנוע אורות טמון במעבר של האדריכלות הישראלית, וגם של האדריכלות שנעשתה במשרד, מקנה-מידה דומסטיקי (ביתי) לקנה-מידה ציבורי, שהתפתח לפרויקטים כגון בית המשפט והיכל התרבות", אומר ל-Xnet האדריכל אמנון רכטר, בנו של יעקב ונכדו של זאב. "המעבר שלהם לווה במחקר ובחיפוש, שהתבטא בניסיונות חדשניים של טכנולוגיות בנייה כמו שיטות טפסנות ויציקות של בטון חשוף, וגם בחיפוש צורני של גיאומטריה תלת-ממדית, שתבטא את האופי הציבורי של המבנה וגם תישא את הקונסטרוקציה".
בתצלומים ישנים, נראה בית הקולנוע ככתר בטון על חול המדבר. הנכד רואה כאן ניסיון לחבר את הצורניות הגיאומטרית לשפה המקומית של אוהל, "כלומר טיפולוגיה שמייצרת ותלויה בקונטקסט". לדעתו, למרות קנה המידה הצנוע של המבנה, "הצורניות היא דרמטית, והיא שהפכה את הנוכחות שלו למשמעותית במדבר של שנות ה-60. בכלום, בריק. היה ברור למתכננים שייבנה סביבו עולם שלם".
הרכטרים (עם שותפיהם במשרד רכטר-זרחי-פרי) יצרו בחזית הצפונית והדרומית סדרת מעוינים מרחביים, שפינותיהם החדות מופנות כלפי הקרקע והשמיים. השמש החזקה מכה בחזיתות ויוצרת מגוון היטלי-צל משוננים, שמועברים ממעוין אחד לשכנו ומצלילים גם על הכניסות לקולנוע, שנמצאות למרגלותיהם. הדרמטיות הזו נעלמת בחזית המערבית והמזרחית, שתוכננו באיפוק: פס חלונות צר מאיר את המפגש שלהן עם גג המניפה, וחלונות קטנים בקומפוזיציה אקראית (בחירה פחות מוצלחת של המתכננים, שאולי נבעה מאופנה בינלאומית באותה תקופה) מחוררים את הדפנות השטוחות.
הודות לחזיתות הבטון המאסיביות שתומכות בגג, השתחרר האולם עצמו מעמודים. הגג מחורר בשלל צוהרים עגולים, ויוצר מעין אהילים טבעיים בתקרת האולם. יער כיסאות העץ המתקפלים החל מיד עם הכניסה לאולם וירד בשיפוע קל אל השורות הראשונות עד מסך הקולנוע, והמראה הזה – שאפילו אחרי שנים ארוכות של הזנחה – עדיין דרמטי ומרשים, כמו רוב הבחירות האדריכליות שנעשו כאן, בהתאם לדרמה שמזוהה עם הסגנון הברוטליסטי המוסדי של המדינה הצעירה.
הקניון הרג את הקולנוע, ויישובי הלוויין את העיר
תושבי באר שבע ראו כאן סרטים במשך 30 שנה, שבמהלכן לא זכה הקולנוע לתחזוקה נאותה, בעיקר לא בשנותיו האחרונות. "אורות היה קולנוע שבו חשת את הסרט יחד עם הגיבור", נזכר עדי וייס, שגדל בבאר שבע בשנות ה-70 וה-80. "הזעת איתו בג'ונגל כי לא היה מיזוג, נבהלת מהנחש שהרגע עבר לידו כי זה היה בעצם בקבוק ריק שמישהו גלגל למטה וזה עבר לך ליד הרגל, ושמעת את הגרעינים מתפצחים להם". רפי עזרא, גם הוא צופה ותיק, נזכר ש"אם מישהו התנדנד בכסא העץ - כל השורה שלו הייתה מצטרפת לנדנוד".
עד שמהפכת הקניונים נחתה על בירת הנגב עם קומפלקס בתי קולנוע חדשני ב"קניון הנגב". הסחף הביא לסגירה כמעט-מיידית של כל בתי הקולנוע הוותיקים בעיר, בזה אחר זה. במקום מרכזי תרבות שכונתיים – נוצרו בשכונות קופסאות ענק נטושות ומוזנחות. האורות ב"אורות" כבו ב-1989, והקולנוע זכה מאז ועד היום להזנחה משוועת. הדלתות נאטמו בשלל סידורים מאולתרים כדי למנוע ביזה ופלישה, פתחי החלונות מנופצים, יונים ושאר יונקים מצאו כאן בית חם, ותשלילי הסרטים הישנים מתגוללים בחדר המקרין.
מי שרכש את הנכס, ובמשמרתו הארוכה מתחוללת ההזנחה הממושכת, הוא משה ינאי, תושב שכונה ג' וחבר מועצת העירייה, במקביל להיותו יזם. ינאי, שמקדם תוכנית לפינוי-בינוי ושיקום שכונות בעיר, הציע לעירייה בכובעו כיזם להרוס את "אורות" ולבנות על חורבותיו זוג מגדלים. בקשתו נהדפה, ינאי השאיר את הקולנוע כפי שהוא, והאוצר האדריכלי המשיך לחבל בעצמו ובמראה השכונה המידרדרת שבה הוא נמצא.
סגירת "אורות" התרחשה בתקופה של תמורות משמעותיות בבאר שבע, ששדה התרבות היה רק אחד מהן. באותה שנה נבחר לראשות העיר יצחק רגר, שקידם יחד עם שר הבינוי והשיכון, אריאל שרון, את חיזוקם של יישובי הלוויין האמידים – עומר, להבים ומיתר – מה שרק המריץ את האוכלוסיות החזקות של באר שבע לנדוד החוצה, ולדרדר את העיר במורד העשירונים הסוציו-אקונומיים. במקביל, הרחיב רגר את העיר לממדים עצומים – פי כפליים ויותר משטח השיפוט של תל אביב-יפו – תוך החלשת העיר העתיקה והוספה מואצת של שכונות "בנה ביתך" בפריפריה העירונית. כל אלו רוקנו את העיר מאוכלוסייה בעלת אמצעים והחלישו את מרכזי התרבות, הבילוי והמסחר של השכונות. שכונה ג' ספגה מהלומה שממנה לא התאוששה.
שכונה מידרדרת שקוסמטיקה לא עזרה לה
כיום מתגוררים בשכונה ג' כ-10,000 תושבים, 64% מהם עולים (לעומת ממוצע ארצי של 25%) והשכונה מזדקנת, כפי שיעיד שיעור הילדים הנמוך בה. בעשור שעבר שוכנו כאן משתפי פעולה שהוברחו מעזה אחרי ההתנתקות, כדי לקבל מקלט מדיני, וקליטתם לא מוגדרת כהצלחה. עמית ריינגולד, מ"מ מנהל אגף מינהל לוגיסטיקה וחירום בעירייה, הוא בן השכונה, וככזה יכול להעיד על כישלונו של פרויקט "שיקום שכונות": "בפרויקט נתנו לתושבים אפשרויות לשפר קוסמטית את הבניינים, לצבוע, להקים גדר ודשא, אבל זה לא יצר גאווה וחיבור למקום. בשכונה ג' נדרשת הרבה מעורבות קהילתית, ואנחנו מנסים באמצעות הקהילות הצעירות בשכונה לייצר גאווה וחיבור למקום.
"אנחנו פועלים מתוך חינוך לאסתטיקה", ממשיך ריינגולד. "בשכונה מושקעים פי שלושה יותר תקציבים לניקיון מבשאר השכונות, אבל זה לא יעזור שנטמין את הפחים או שנוסיף פחים. כי אם מנטלית, מישהו יכול לזרוק שקית אשפה מהמרפסת של הקומה השלישית, ובמקרה הטוב זה נופל למכולה אבל לרוב זה לא, האתגר לנצח את מפגעי הריח והלכלוך הוא רק דרך החינוך. במחלקה לעבודה קהילתית, שמונה כמה מאות עובדים, מושקעים הרבה משאבים כדי לייצר אינטגרציה קהילתית".
"בלילה השכונה חשוכה, חסרה פה תאורה", מתלוננת ורד אביחי, קונדיטורית במאפייה שנמצאת במרכז המסחרי. "בכל 30 השנה שאני בשכונה, לא פחדתי כמו שאני פוחדת בשנתיים האחרונות, מאז שהתחילו להגיע לכאן שיכורים. שתלו דשא מסביב, אבל אין אפילו ספסל אחד". חשוב לה לסנגר על הפוטנציאל של השכונה ועל בוגריה: "אסור לשכוח שראש העירייה רוביק דנילוביץ' גדל פה, ויצאו מפה בכירים במשק ועובדי היי-טק".
למעשה, השכונה נתחמת בעוגנים החשובים ביותר של באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון, המרכז הרפואי "סורוקה", בתי המשפט ובניין העירייה, תיאטרון באר שבע והמרכז האזרחי, פארק ההיי-טק החדש ונגישות מיידית לכביש הראשי לתל אביב. אלא שמלבד פעילות תוססת של קניית דירות להשקעה כדי לשכן בהן סטודנטים בשכירות, השכונה לא מצליחה להתרומם. גם פרויקטים של פינוי-בינוי לא הוכתרו בינתיים בהצלחה, ואחד מהם הפך למרכז קליטה בהיעדר ביקוש למגורים.
אורות כעוגן מרכזי בשכונה המתחדשת
בשנתיים האחרונות מקדמת העירייה תוכנית מתאר חדשה שתקבע את כיווני הפיתוח של השכונה, במגמה לחולל שינוי חיובי שיהפוך אותה לאופציית מגורים טובה יותר. אדריכלית העיר היוצאת, יוספה דברה, אומרת ש"התוכנית קובעת איפה שומרים על המרקם הקיים, איפה מפנים, ואיפה עושים התחדשות עירונית. אנחנו רואים את 'מרכז אורות' והאזור סביבו כעוגן מרכזי בשכונה. התוכנית מייעדת את בית הקולנוע למטרה תרבותית-ציבורית, שתשדרג את כל האזור סביבו". לדברי ריינגולד, "יש משא ומתן מתקדם עם היזם, במגמה להפוך את 'אורות' למרכז קהילתי משולב עם תרבות".
לפני כחצי שנה, אגב, פנתה העירייה לאמנון רכטר, כדי שיכין תוכנית מקומית (תב"ע) לקולנוע, למרכז המסחרי הקטן ולסביבתם. למרות המעורבות המתבקשת והסמלית שלו, ההצעה נבלמה, אבל רכטר אומר ש"אני שמח מאוד שישמרו את הבניין". את תוכנית המתאר של שכונה ג' מתכננים האדריכלים הירושלמים ענבל פלד וצבי קימלמן. הם ערכו סקר מקיף לכל 4,400 יחידות הדיור בשכונה, לרבות מתחם המגורים שמקיף את "אורות" וחולש על כ-40 דונם, שמורכב ברובו משיכוני רכבת ארוכים. פלד וקימלמן מציעים עיבוי אינטנסיבי, עם בנייה לגובה של עד כ-30 קומות, כשמתחם עם 110 יחידת דיור יכול להצטופף עד לכ-970 דירות.
להצפת שוק הדיור של שכונה ג' יכולות להיות שתי תוצאות: התעוררות חיובית - ונפילת מחירים. כבר היום, באר שבע נמצאת בתחתית טבלת מחירי הדירות בין 15 הערים הגדולות בישראל, כשמטר רבוע של דירה לקנייה מתומחר בממוצע של כ-10,500 שקל, ומ"ר לשכירות מתומחר בכ-34 שקל – מחצית מהממוצע בירושלים ושליש מתל אביב. מגדלים גם עלולים להפוך לסלאמס, כשאין אוכלוסייה חזקה שתתמודד עם עלויות התחזוקה השוטפות שלהם.
מהסיבה הזו, לא הסתפקו האדריכלים בעיבוי המגורים והם מקדמים את תכנון הפעילויות המשלימות והשימושים הנלווים. מבנים ושטחים מוזנחים שהוגדרו כחסמים, המונעים את רצף ההליכה למוסדות הציבור הסובבים את השכונה, יפונו; המגדלים ורבי-הקומות יקיפו כיכר גדולה על דרך השלום; ובקומות הקרקע שלהם יהיו מסחר, תעסוקה, מוסדות ציבור ותרבות (שכונתיים ועירוניים); והבנייה תהיה פחות מאסיבית סביב "אורות", שאמנם ישתמר אך עתידו עדיין לא ברור: עם שני קומפלקסי-סרטים ענקיים שנפתחים בבאר שבע בזה אחר זה, הרחק ממרכז העיר, קשה יהיה לצפות שיוקרנו כאן שוב סרטים.
אז מה יהיה כאן?
לפני שנתיים הוצגה התוכנית החדשה לתושבים, בתהליך של שיתוף ציבור, והם הציעו שלל רעיונות לשימושיו העתידיים של הקולנוע. תמנה עורב, שהקימה את קבוצת הפייסבוק "שימור קולנוע אורות באר שבע", רוצה לראות כאן מרכז קהילתי, שבו סטודנטים יפגשו ילדים להכנת שיעורי-בית ולהפעלת חוגי העשרה". עורב, שאביה בנה את הבית הפרטי הראשון בשכונה, כבר חוזה את הפתרון האדריכלי למבנה: "יש תקרה גבוהה, ואפשר לחלק את גובה המבנה לגלריה ולהכניס שימושים נוספים כמו חדרי חזרות למחול ומוזיקה. גם מוזיאון לתולדות באר שבע מהתקופה הקדומה ועד היום, או רחבה להחלקה על הקרח, הם אפשרות טובה בעיניי".
"אנחנו נשמח לבית-עם או מתנ"ס, מרחב קהילתי עם תרבות ופנאי למוזיקה וחוגים", אומר שיר גריזים, עובדת סוציאלית מטעם הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול. "אין מתנ"ס פעיל בשכונה, ואין הרבה אוכלוסייה שצורכת חוגים בתשלום. אבל עם הבנייה העתידית והאוכלוסייה החדשה שתגיע - הצורך יעלה. שימור הקולנוע חשוב מבחינה אדריכלית, כי הוא מדהים, ואם יחדשו בו את הקרנות הסרטים, עדיף שזה לא יהיה במתכונת מסחרית אלא ב'צפייה ודיון' כמו בבית אביחי בירושלים או בבית אריאלה בתל אביב".
האם האייקון המבודד משנות ה-60 יסתגל לצל המגדלים שיתרוממו סביבו, אם וכאשר יחודש במתכונת זו אחרת? "התעוררנו בזמן", רואה עמית ריינגולד את התמונה המלאה. "זה שינוי דרמטי ומחולל מדהים. אנחנו מתיימרים להיות בירת הנגב, מטרופולין באר שבע. לא תל אביב. השאלה היא אם התושבים והעירייה מסוגלים לקלוט את השינויים האלה".
------------------------------
לגור בתוך ניסוי: האנשים שגרים באייקונים אדריכליים מציגים את חייהם. לחצו על התצלום
