בריכת הסולטן בירושלים תצא לשיפוץ מקיף, שיחדש את ימיה כפארק ציבורי פתוח, ולא כאתר סגור שנפתח רק להופעות מוזיקה והקרנות סרטים כנהוג כיום. בתחרות אדריכלים סגורה לתכנון הפרויקט, זכה משרד וינשטיין-ועדיה, שגבר על שלושה משרדים: צור-וולף אדריכלי נוף; מנצורי-וולמה ון דר מולן אדריכלים; ומנעד אדריכלי נוף. כך נודע לערוץ האדריכלות של Xnet.
מאחורי המהלך עומדת הקרן לירושלים, בשיתוף העירייה, חברת" אריאל", רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות. אדריכל הקרן לירושלים, רועי זינגר, אמר לערוץ האדריכלות של Xnet, כי אין עדיין תאריך יעד ותקציב לביצוע. להערכתו, בתוך כחצי שנה אפשר יהיה לצאת לגיוס תרומות, לאחר שתוכן הצעה מפורטת על ידי המשרד הזוכה. "לאו דווקא שהתוכנית המוצעת תהיה הסופית שתבוצע״, הוא מבהיר.
מאז שהוסבה לאתר הופעות בשנות ה-80 של המאה הקודמת, הפכה בריכת הסולטן לסוג של מפגע בירושלים: היא ניתקה את משכנות שאננים מהעיר העתיקה, ואת חוצות היוצר מגיא בן הינום והסינמטק; טריבונות ישיבה מברזל, שהוצבו בה באופן זמני, הפכו לקבועות ויחד עם גדרות שנועדו לחסום מעיני העוברים והשבים את המופעים, הן הסתירו למעשה את תפקודה המקורי - בריכת מים עם קיר סכר ענק, ששימשה כמקום מפגש היסטורי.
לפיכך, כל המשרדים שהתמודדו בתחרות בחרו למקם מחדש את הטריבונות. אלה נמצאות כיום בתחתית קיר הסכר העתיק ומסתירות אותו, תוך שהן פונות אל מגדל דוד מבלי לנצל את הטופוגרפיה הטבעית שיורדת לכיוון קיר הסכר. שינוי העמדת המושבים יחשוף מחדש את קיר הסכר. בהתאם, כל המתמודדים הציפו מחדש את הבריכה במים, בנקודות שונות.
כולם גם הציגו פתרונות שונים לקשירת האתר עם מבני ״חוצות היוצר״ הסמוכים, באמצעות הוספת בתי קפה, שטחי מסחר או מרחבים לאירועים משותפים בשטח שבין שני האתרים, תוך הוספה של שבילי הליכה ואופניים ליצירת גן רציף משער יפו עד גיא בן הינום.
ההצעה הזוכה: במה צפה מעל לאגם
הצעתם הזוכה של האדריכלים וינשטיין-ועדיה מורכבת משתי חלופות. באחת הציבו את המושבים בניצב למקומם היום, תוך ניצול השיפוע הטבעי כך שיופנו אל חומות העיר העתיקה. המושבים יצפו אל אגם חדש שייכרה לכל אורך האתר, ומעליו תקום במת המופעים. החלופה השנייה מציבה תמונת-מראה למיקום המושבים כיום, כך שיצפו לכיוון הר ציון וגיא בן הינום, במקום למגדל דוד. הבמה תוצב בתחתית קיר הסכר, ולצדה יינטע בוסתן ובו שלוש בריכות מים קטנות, שנקראות ״בריכות הסולטן״. זאת, בדומה למערכת הבריכות המקוריות בעיר, שמלבד בריכת הסולטן כוללת גם את בריכת ממילא ובריכת חזקיהו.
זינגר מציין, כי צוות השופטים רוצה לשלב אלמנטים שהופיעו בשתי החלופות: האגם הטבעי מהחלופה הראשונה, עם פתרונות הישיבה מהחלופה השנייה. ״מה שהיה מוצלח בעבודה שלהם", אומר אדריכל הקרן, "היה ההתייחסות ליצירה של מקומות ישיבה קבועים, שבא לבטל את המצב הקיים שבו בונים כל פעם את הטריבונות המזעזעות של הברזל, שנשארות שם כל הזמן ולא מאפשרות דבר חוץ מזה. הישיבה הקבועה תשמש גם מופעים, אבל בעיקר פעילות של פנאי כל ימות השנה״.
אין זו עבודת תכנון הנוף הראשונה של המשרד, שידוע בעיקר במבני הציבור שלו (כמו בית החולים לילדים בצפת ובניין המועצה האזורית מנשה) ובבנייה הפרטית: לפני כשלוש שנים תכננו את פארק עמק הצבאים בירושלים, יחד עם משרד רחל וינר אדריכלות נוף. ״זה אירוע די היסטורי״, אומר האדריכל גיל ועדיה, ״כי זה אמנם מקום שבאים אליו להופעות, אבל לא מקום שחי בעיר ביום-יום״. לדבריו, יש כאן ניסיון להפיח חיים בבריכת הסולטן, בתפקוד שמזכיר את האמפיתיאטרון של קיסריה: "מקום שהוא בעצם תיאטרון מאוד גדול, אבל במשך היום עדיין יכול להפוך לנעים ומעניין".
ממקום מפגש, לאתר מוקף חומה
״העיקרון היה להחזיר את המים לבריכת הסולטן", מוסיף האדריכל הזוכה, "ומן הצד השני להציב את התיאטרון על המים עצמם. מים מושכים אנשים לבוא ולהסתכל. ובירושלים במיוחד, כשקיימת ההרגשה של חוסר מים". האתר, הוא מזכיר, נמצא ממילא על מערכת מים עתיקה ומשוכללת יחסית.
ואמנם, בריכת הסולטן היא חלק ממערך אמות המים העתיקות של ירושלים, ושימשה כבריכת אגירה באמצעות קיר הסכר שנבנה בה. במאה ה-16 שיפץ אותה הסולטן סולימאן הראשון, שבנה מחדש את חומות העיר העתיקה, והוסיף לה סביל לעוברים בדרך, סביל שעדיין נצפה בכביש היורד מהסינמטק לעיר העתיקה.
במשך מאות שנים היא תיפקדה כמקום מפגש מרכזי, המספק מים ומנוחה לעולי הרגל טרם כניסתם לעיר. כשהייתה יבשה, התקיים בה שוק בהמות. בתוכניות שהוכנו להתרחבות העיר בזמן המנדט הבריטי, הוגדר השטח שמסביב לחומות כרצועה ירוקה של פארקים, שנועדה לבדל את העיר העתיקה מהחלקים החדשים, וגם לשמש את ציבור התושבים. עם קום המדינה, הפך המקום לשטח ההפקר שבין ישראל לירדן, וננטש.
לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת תוכנית לשיקום ״אזור החיץ״, שולבה הבריכה בתוכניתו של ראש העירייה טדי קולק ליצירת ״מייל תרבותי״. ב-1986 אושרה תב״ע לקיום הופעות ואירועים במתחם, והבריכה שופצה על ידי האדריכל הירושלמי אריה רחמימוב. הוא יצר מקבץ טראסות לישיבה ולהופעות, שניצלו את הטופוגרפיה הטבעית. באירועים המוניים יותר, הוקמו אותן טריבונות ישיבה זמניות, שפגעו במתחם כולו.
״מה שהרס את המקום הוא הארעיות״, סבור רועי זינגר. ״בכל פעם הקימו מחדש ופירקו מחדש את הטריבונות, ובסוף, 30 ימי מופע בשנה קבעו את הכל. עשו שם דברים נוראיים - גרמי מדרגות חירום עם טפט של קיר אבן, ממשקים של הסתרת המקום מהכביש והמדרכות, ומעל לכל - הטיפול בארכיאולוגיה והכבוד למה שהיה שם, המים. אפשר אמנם להיכנס לבריכת הסולטן גם כשאין מופעים, אבל די נורא להיות שם. אין שם שום דבר שיגרום לאנשים להיכנס, להיפך, וזו נקודת המוצא שיצאנו ממנה - גם אם יפתחו את כל השערים, אין שום סיבה להיכנס לשם״.
שיקום בריכת הסולטן הוא חלק מחזון עירוני להחזיר את הציבור אל הגן הלאומי שלמרגלות העיר העתיקה. במקביל, מקודמת כעת תוכנית לכניסה חדשה למגדל דוד מכיוון החומות (במקום מתוך העיר העתיקה), הקמת ״גן ציריך״, בניית גשר מעל גיא בן הינום, ורכבל מאזור החאן אל העיר העתיקה - יוזמה שגררה מחאת תושבים בשל הפגיעה הקשה בנוף.
במקום השני: מתכנני פארק המסילה
למקום השני הגיע משרד ״מנעד״, שתכנן בין היתר את פארק המסילה הפופולרי בירושלים. אדריכלי הנוף שילבו בבריכת הסולטן אלמנטים קבועים וארעיים: באופן קבוע יוצבו מאות מקומות ישיבה שפונים אל החומות, ובשעות המופעים ימוקמו טריבונות ארעיות שיפורקו אחריהם. גם ב"מנעד" הציעו את חשיפת הסכר מחדש ויצירת בריכת היקוות בתחתיתו. את הבמה הציעו לחצוב בקירות הסלע הסמוכים לחומות, ולקרות אותה בקונכייה אקוסטית.
את המקום השלישי חולקים שני הצוותים הנוספים שהוזמנו לתחרות הסגורה (בנוסף ל"פלסנר אדריכלים", שלא הגישו לבסוף הצעה). מנצורי-וולמה ון דר מולן, בשיתוף אדריכלית עידית קופסקי, הציעו גם הם מקווה מים מתחת לסכר המקורי, ״ובכך להמחיש את הכוונה המקורית, ההיסטורית, שלשמה נחצבה הבריכה ונחסם תוואי הנחל״. מדרגות הישיבה מוצבות במיקום ההפוך למקומן היום, תוך ניצול הטופוגרפיה הטבעית, כדי לקשר בין המפלס התחתון (של האגם והסכר) עם המפלס הגבוה של חוצות היוצר, שם יוקם ״אתר רב-תכליתי״ לאירועים שונים.
להבדיל, צור-וולף אדריכלים קשרו בין חוצות היוצר לבין בריכת הסולטן באמצעות מבנה מסחר ותרבות שקוע, מתחת לאדמה, שייפתח אל אגן ההיקוות של בריכת הסולטן, במעין קיר שמהדהד את קיר הסכר ממולו. מתחת לסכר הם מיקמו בריכת שיקוף, שעליה תוצב הבמה. משני צדדיה יוקמו טריבונות קבועות - האחת פונה לחומות, השנייה למשכנות שאננים.
צור-וולף הציעו להציב מעלית זכוכית ופלדה, שתשפר את הנגישות הירודה לבריכת הסולטן לבאים מהכביש הסואן שצמוד לחומות. זאת, לדבריהם, בהשראת מעלית Barrakka שמגשרת על גובה של 20 קומות בוואלטה, בירת מאלטה, שתכנן משרד Architecture project.
''התוכניות היו קצת אכזבה''
בראש חבר השופטים ישב מהנדס העיר, שלמה אשכול, ואיתו סגנית אדריכל העיר, דנה ברנשטיין, מנכ״לית הקרן לירושלים, ענת צור, זינגר עצמו ונציגים של רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות וחברת אריאל. גורמים מקצועיים חיצוניים לא זכו להשתתף בשיפוט.
זינגר מצר על יצירתיות נמוכה יחסית שהתגלתה בתחרות. ״בסך הכל התוכניות היו קצת אכזבה״, הוא מסכם. ״הם הציעו שינוי ישיבה ככה או אחרת, או מים כאן ואחרת, אבל לא ראינו משהו חדש. הייתי שמח אם היו משרדים שהיו מעיזים או עושים משהו שלא היינו צופים לו, ומפתיעים אותנו״.
זה לא מפתיע, כשמתבוננים באופי התחרות. כמו רוב תחרויות האדריכלים בישראל, הוזמנו כאן קומץ משרדים בתהליך סגור, שאינו מאפשר למשרדים צעירים (שלא לומר סטודנטים יצירתיים) להציג פתרונות מפתיעים שזינגר קיווה להם. ״אנחנו אוהבים לעשות תחרויות אדריכלים פתוחות", הוא אומר, "אבל זה עניין מאוד מורכב. מבחינת הקונספט הם הגיעו כאן למסקנות מאוד דומות. אולי זה בגלל הבריף ששלחנו, ואולי בגלל שזה פשוט הדבר הנכון לעשות כאן״.
