בכל עיר, כך טוענת אמרה נפוצה בקרב אדריכלים, יש פנתיאון אחד וחיקוי של בניין של לה קורבוזיה. בישראל הגיעה השפעתו של האדריכל השווייצרי-צרפתי הנודע גם לסביבה הכפרית. בניין המועצה האזורית מנשה (הפרויקט הבנוי הראשון שמקדם את פניהם של היורדים מכביש 6 לכיוון קיבוץ עין שמר ופרדס חנה-כרכור) מוקף אמנם שטחי חקלאות ירוקים, אך מי שמכיר את לה קורבוזיה יאמר מיד: היי, זה כמו בית וייסנהוף.
המועצה האזורית מנשה משרתת כ-20 אלף תושבים, שמתגוררים ביישובים כפריים ממזרח לחדרה ועד קו התפר: קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים - יהודיים וערביים. את בניין המועצה, שנחנך בתחילת שנות ה-2000, תכנן משרד וינשטיין-ועדיה, שזכה בפרויקט בתחרות אדריכלים סגורה. "זו מועצה שמאגדת המון פְּלחים באוכלוסייה", מסביר אדריכל שי וינשטיין, "ורצינו שהבניין ישקף שוויון, דמוקרטיה, אופטימיות. במודרניזם יש יותר מקווים ישרים, זו תפישת עולם".
אחוזת וייסנהוף (Wissenhof) היא אחד מ-17 פרויקטים של לה קורבוזיה, שהוכרזו בשנה שעברה כאתרי מורשת עולמית של אונסקו. מאז שנבנתה ב-1927 יריעת השפעתה פרושה ברחבי העולם, ולפרויקט שביקש לחנך את האנושות בין שתי מלחמות העולם, יש לא מעט "אחים".
התוכנית הראשונה לבית נדחתה
בתום מלחמת העולם הראשונה, בנסיבות הכלכליות הקשות שהעולם נקלע אליהן, פתרונות הדיור הישנים והיקרים כבר לא התאימו, והיה צורך להוביל שינוי מהותי בתחום הדיור. ארגון האוּמנים (בעלי המלאכה) הגרמני (Deutscher Werkbund) יזם את תערוכת "המגורים", שאליה הוזמנו 17 אדריכלים בעלי שם עולמי, כדי לתכנן בתי מגורים בני-השגה על מדרון בפאתי העיר שטוטגרט.
בין האדריכלים שהוזמנו להשתתף בתערוכה נמנים מייסד בית ספר הבאוהאוס ולטר גרופיוס; האדריכל הגרמני האנס שרון (Scharoun), מהאדריכלים הבולטים במאה ה-20; האחים האדריכלים מקס וברונו טאוט; פטר ברנס, שהיה מבוגר מעמיתיו; ואדריכלים נוספים (כולם גברים). על תוכנית האב של הפרויקט הופקד האדריכל המודרניסט מיס ואן דר רוהה, שתכנן בעצמו ארבעה מתוך 21 הפרויקטים בתערוכה. תוכנית האב שלו ספגה ביקורת מצד מתכננים גרמנים שמרנים, בטענה שהיא חותרת תחת האדריכלות המקומית המסורתית, ומתקרבת לטיפולוגיית ה״כפר הערבי״, שרוכב על שיפולי מדרונות.
ואן דר רוהה ידע שרשימת המשתתפים בתערוכה לא תהיה שלמה בלי נוכחותו של לה קורבוזיה, שהתפרסם כבר אז כמוביל דעה באדריכלות החדשה. במכתב ששיגר באוקטובר 1926 לעמיתיו השווייצרים - לה קורבוזיה ובן דודו פייר ז׳אנרה, שהיו שותפים במשך כ-20 שנה - הזמין אותם ואן דר רוהה לתכנן את אחד מבתי המגורים הניסיוניים בתערוכה, שאותו הגדיר כבית למשפחה משכילה ממעמד הביניים.
לה קורבוזיה וז'אנרה, שהיו עסוקים בהגשת הצעה (שלא זכתה) לתכנון ארמון האומות בז׳נווה (אחת מ-377 הצעות שהוגשו לפרויקט), לא ייחסו חשיבות רבה לפרויקט בשטוטגרט. הם לא ביקרו כמעט בשטח המיועד, והפקידו את הפיקוח בידיו של העובד הנאמן שלהם, אדריכל אלפרד רוט, שהיה אז רק בן 24. התכנון הראשוני שהציעו נדחה, כמו רבות מההצעות האחרות, משום שחרג מההגדרות בגודלו ובתקציבו.
מסדרונות צרים ומיטות נשלפות
בפעם השנייה שהוגש, כבר תוכנן הבית כדו-משפחתי. התוכנית נחצתה ושוכפלה - כהשתקפות במראה - לשתי יחידות מגורים. מכאן שמו הרשמי של הפרויקט: ״בית 14 ו-15 של אחוזת וייסנהוף״. הגם שהמבנה מחולק לשתי יחידות מגורים, צורתו החיצונית מאגדת אותו לפעולה אדריכלית אחת. הבית בן שלוש הקומות, יושב על קומת עמודים מפולשת, שממוקמת בנסיגה מחזית הנפח העליון. חלון סרט דק חוצה את החזית לרוחבה, כפעולה המשכית רצופה בין שתי היחידות. לכל יחידה גרם מדרגות עצמאי, והגג השטוח משותף ומוצלל בחלקו בחופת בטון בנויה. במקור, היה הבית מונוכרומטי (גווני החיפויים נבחרו על ידי רוט).
פנים הבית היה מצומצם וספרטני. לחללים יועד תפקיד כפול – אחד ליום ואחד ללילה. חדר המגורים, לדוגמה, הוסב לתאי שינה בעזרת מחיצות קלות ומיטות שנשלפו מארונות. שטחם המצומצם של תאי השינה נתפס כבדיחה סרקסטית, והם הושוו על ידי המבקרים לתאי שינה ברכבות. גם צמצום המסדרונות לרוחב של כ-70 סנטימטרים, כדי לא לבזבז שטח על חללי מעבר, עורר ביקורת לא מעטה.
אחת מיחידות המגורים יועדה להציג, בערב פתיחת התערוכה, את ״מצב הלילה״ של הבית; והשנייה את ״מצב היום״. הואיל והאדריכלים לא טרחו אפילו להגיע לאירוע, לא היה מי שיפקח ויכין את הבית למבקרים, והכוונה הטובה מעולם לא מומשה. ועדיין, הבית היה לאחד המדוברים בתערוכה, לצד אחד מבתיו של ואן דר רוהה, שהוצב על גבעה ובלט מעל כולם.
תקדים מכונן
התערוכה נתפשת גם היום כמיצג לימודי חשוב. היא אפשרה לחוות חזון אדריכלי טרי, שעסק, באמצעות התבססות על אידיאלים של צמצום, בתכנונה של חברה חדשה. אחוזת וייסנהוף הייתה לאחד התקדימים לסגנון הבינלאומי המתפתח, ואחד הביטויים המוקדמים לתפישת עולמו המנוסחת של לה קורבוזיה, שכתב בעקבות הפרויקט כמה טקסטים מכוננים על ״מכונת המגורים״, ״חמש הנקודות״, והצורך בצמצום הבית לצרכים המינימליים ביותר.
במלחמת העולם השנייה האזור נפגע, והבתים שנבנו במסגרת התערוכה ניזוקו. רובם שופצו ושוקמו. "בית 14 ו-15" הקומפקטי של לה קורבוזיה וז׳אנרה נרכש ב-2002 על ידי עיריית שטוטגרט, וכיום הוא משמש כמוזיאון ומרכז מבקרים.
מקורות ההשראה
בחזרה לישראל. בניין המועצה האזורית מנשה, שנבנה ב-1999, הוא חלק מתוכנית של ״אי ציבורי״ הכולל בתי ספר, מרכז קהילתי, אולם ספורט ושימושים נוספים. שטחו של המבנה כ-2,000 מטרים רבועים, והוא שונה בעיצובו מהסביבה הכפרית הסמוכה אליו, המתאפיינת בגגות אדומים.
הבניין עוקב אחר כמה מהעקרונות של לה קורבוזיה: העמודים אוחזים בנפח המבנה מעל קומה מפולשת; הפרופורציות עוקבות אחר מבנה מלבני - צר וארוך; חלון סרט דק חוצה את המבנה לאורכו, ומעל הגג מתנוססת מסגרת בטון שמצלה על החזית הקדמית. בחזית הצדית יש אפילו מחווה קטנה לחלון שנמצא בתכנון המקורי בשטוטגרט. האדריכל שי ויינשטיין מכיר את השכונה בשטוטגרט. "יש לי אפילו את הספר של התערוכה", הוא אומר, "אבל לא הסתכלנו ספציפית על הפרויקט הזה כתקדים. למסורת האדריכלית שלנו יש מן המודרניזם המוקדם".
בית וייסנהוף תוכנן כבית מגורים, ואילו הבניין של וינשטיין ועדיה הוא בניין משרדים ציבורי. "השימוש אכן חשוב", אומר ויינשטיין. "בעיר, הבניין יכול היה להיות בית מגורים, אבל כאן, בגלל המיקום שלו בשדות ודרך ההגעה אליו, הוא משדר אחרת. בהתחלה היה לבניין אופי יותר תעשייתי עם רפפות על פתחי החלונות, אבל מההיכרות עם האזור והלקוח הבנו שהבניין צריך לקבל תרגום יותר עדין ומקומי".
זהות פשוטה ואלגנטית
הבניין התלת-קומתי מתוכנן, לדבריו, "כמרכז אזרחי ברוח עקרונות האדריכלות המודרנית, ומזכיר בצורתו בנייני ציבור שנבנו בקיבוצי האזור ומושביו בחצי הראשון של המאה העשרים". בקומת הקרקע נמצאות המחלקות המופקדות על הקשר עם הציבור - גבייה, חינוך, שירותים פסיכולוגיים וחברתיים. שתי המחלקות האחרונות נהנות מכניסה נפרדת המאפשרת להן לפעול באופן מוצנע ועצמאי. משרדי קומת הקרקע מקיפים גינות פאטיו באזורי ההמתנה הציבוריים; המחלקות שדורשות פחות נגישות ציבורית נמצאות בקומת הביניים; וההנהלה ממוקמת בקומה העליונה.
"בתכנון הבניין", מוסיף ויינשטיין, "הושם דגש מיוחד על חדירת אור טבעי לחללים הפנימיים. כל צירי התנועה, האנכיים והאופקיים, וחללי ההמתנה מקיימים קשר חזותי ישיר עם הסביבה - עם הנוף החקלאי המשתרע סביב הבניין, או עם גינות הפאטיו המשולבות בקומת הקרקע". הבניין תוכנן גם במחשבה ירוקה לעתיד וגמישות מבנית. בחלקו האחורי יש "שיניים" שבעזרתן אפשר יהיה להגדיל את שטחיו בהתאם לצרכים שיתעוררו בעתיד. לדברי ויינשטין, צורתו החיצונית של הבניין ותכנונו הבהיר (הן בארגונו הפנימי והן בתכנון צירי התנועה) מגבירים את תחושת הפתיחות והנגישות שעל בניין ציבורי להעניק לנזקקים לשירותיו. "הזהות שהוא מעניק לרשות המקומית היא גם פשוטה וגם אלגנטית".
ספרטה לא כאן
90 שנה אחרי שהוקמה אחוזת וייסנהוף, החיים אינם דומים לחיים הספרטניים שיועדו לחברה האירופית ההיא. ייעודו של הבניין המקורי, שנבנה כסנונית המבשרת צמצום, דוהה לנוכח החוקים והתקנות של ימינו, המחייבים, למשל, מסדרונות ברוחב מינימלי של 120 עד 150 סנטימטרים (תלוי בכמות המשתמשים) - כך שעובדי המועצה יכולים ליהנות מצעידה במרחב כפול מזה שיועד לדיירי אחוזת וייסנהוף.
לכתבה הקודמת: הלווייתן באמסטרדם מול הנחש בדרום תל אביב. לחצו על התצלום
