אי-אפשר להתעלם מהסימנים המקדימים: לראשונה זה 18 שנה, אדריכלית תתכנן השנה את ביתן הקיץ של גלריית סרפנטיין בלונדון, אחד הפרויקטים היוקרתיים בעולם; הדי הקמפיין העולמי #metoo מבליטים מחדש את חוסר השוויון והייצוג של נשים; ובהוליווד נשמעת מחאתן של יוצרות הקולנוע נגד מיעוט המועמדויות לנשים בקטגוריות שונות. האם כל זה מוביל להענקת פרס פריצקר, "הנובל" של האדריכלות העולמית, לאדריכלית אשה?
והנה עוד סימן קטן לשינוי באופק, אם כי הנבואה ניתנה לשוטים: לפני כשבועיים הודיעה ועדת פרס פריצקר, כי היא מצרפת לחבר השופטים – שבו הנשים נמצאות במיעוט – את האדריכלית היפנית קזויו סג׳ימה (Sanna). גם לאחר צירופה של סג׳ימה, תכלול ועדת השיפוט רק שלוש שופטות, לעומת שבעה שופטים, כשלצדה של האדריכלית היפנית ישפטו בנדטה טליאבואה (ממשרד מיראלס-טאלייבו מברצלונה) ואוצרת האדריכלות מרתה ת׳ורן, שמכהנת גם כמנהלת בפועל של הפרס.
אם ועדת השיפוט משקפת ייצוג-חסר, הרי שרשימת הזוכים לאורך 40 שנות הענקת הפרס מציגה עולם ללא נשים, למעט שתי טעויות סטטיסטיות: סג׳ימה הייתה הזוכה השנייה בפריצקר, וזאהה חדיד הייתה הראשונה. אין עוד מלבדן. אף שבשנה שעברה קיבל את הפרס משרד ספרדי שבו שותפה האדריכלית כרמה פיגם, לא היה זה פרס אישי.
אין הימורים ברשת
לעומת פרסי האוסקר והנובל, הפריצקר אינו מעורר עניין מיוחד בקהל הרחב, ואין לו קיום ברשימות הבולטות של אתרי ההימורים. חשיבותו של הפרס בהפניית תשומת לב של הקהילה האדריכלית לנושאים רעננים (במקביל לביאנלה בוונציה, שמתקיימת אחת לשנתיים), תוך התבוננות על מגמות בולטות בתחום.
הבחירות המפתיעות של ועדת הפרס בשנים האחרונות, שהעבירו את הפוקוס מנושא לנושא, מקשות להמר על זהות הזוכה שיוכרז בחודש הבא. אשתקד הופנה הזרקור להעדפה לאיכות אדריכלית ושימוש מושכל בחומרים, לפחות על פני פופולריות ברשת, עם זכייתו של משרד RCR הספרדי; לפני שנתיים הועלו על נס פתרונות דיור בני-השגה, עם זכייתו של הצ׳יליאני אלחנדרו ארוונה; ולפני שלוש שנים הוענק הפרס על חלוציות טכנולוגית וחצי פרס כבוד על מפעל חיים (לאדריכל הגרמני פורץ הדרך פריי אוטו, שהלך לעולמו רגע לפני הזכייה).
ייתכן שגם השנה תחליט ועדת הפרס להגיב לשיח הציבורי העדכני, ולא במנותק ממנו תוך התייחסות בלעדית לאיכות אדריכלית. משום שרק 5% מהזוכים עד היום היו זוכות, עקב תוספת הקול הנשי בוועדה, וכמובן ההקשר האקטואלי של קמפיין #metoo, מתבקש לשאול מי הנשים שעשויות לזכות השנה בפרס. מתברר שיש בודדות כאלה ברשימות המועמדים המיידים שמשורבטות מדי שנה, וממילא יש פחות נשים בדירוגי התהילה של "סטארכיטקטים" – בעיקר מאז מותה של זאהה חדיד. מעגל של ביצה ותרנגולת? ייתכן מאוד.
מי עשויה לזכות?
ברשימת האדריכלים הבולטים בעולם כיום, מככבות תדיר רק שתי נשים. האחת היא ליז (אליזבת) דילר, השותפה במשרד דילר+סקופידיו ורנפרו, שבין עבודותיו המפורסמות בניו יורק פארק ההיי-ליין, חידוש ותוספות ללינקולן סנטר ובית הספר לרפואה של אוניברסיטת "קולומביה"; כמו גם המבנה החתרני ״בניין ערפל״ שהמשרד הציג ב"אקספו" 2002 בשווייץ. העיתון ״וול סטריט ג׳ורנל״ הפנה לאחרונה מחדש את תשומת הלב למשרד, כשהעניק לו את פרס המשרד המשפיע ביותר של השנה, כדי ״לכבד אדריכלים פעילים שעבודתם לאורך השנים תורמת ליחסים בני אדם ולסביבה הבנויה״.
השנייה היא אודיל דק הצרפתייה, שידועה במבנים צבעוניים באופן דרמטי עד אפלים - צבעוניות שמאפיינת גם את הפרסונה הגותית שלה עצמה. היא גם ידועה כאשת חינוך משפיעה בצרפת: בין היתר עמדה בראש בית הספר הפרטי הנחשב ״אקול ספסיאל״ בפריז, עד שעזבה אותו כדי להקים בליון בית ספר בינלאומי לאדריכלות, שנקרא ״Confluence״.
עוד שתי אדריכליות בולטות מוכרות פחות בשמן, ויותר כחלק מהמשרד שהקימו. הראשונה היא האדריכלית הבריטית ממוצא איראני, פארשיד מוסאווי, שיחד עם אלחנדרו זארה-פולו הקימה את משרד FOA, שבין עבודותיו הבולטות מסוף הנוסעים של יוקוהאמה ביפן (מסוף שהתפרק ב-2011). מוסאווי היא תיאורטיקנית בולטת, ומלמדת בין היתר באוניברסיטת הרווארד. השנייה היא פרנסין הובן, ממקימות משרד Mecanoo, שבין עבודותיו המפורסמות הספרייה הציבורית של בירמינגהם בבריטניה וחידוש הספרייה הציבורית של ניו יורק.
ידועה פחות במעגלים רחבים היא האדריכלית-פסלת האמריקאית מאיה לין, שזכתה למוניטין בינלאומי כבר בגיל 21, כאשר זכתה בתחרות לתכנון האנדרטה להרוגי מלחמת וייטנאם בוושינגטון, בעודה סטודנטית בהרווארד. בעבודה זו הפגינה את מה שיהפוך להיות סימן ההיכר שלה - רגישות קיצונית להשתלבות המבנים בסביבתם, עד לכדי הפיכתם למעין אדריכלות נוף.
אדריכלית אמריקאית נוספת צוברת תאוצה בשנים האחרונות: ז׳אן גנג (53), אלמונית יחסית, אך ברקורד שלה גורד השחקים ״בניין המים״ בשיקאגו (2010), שהתבלט במרפסות ״אורגניות״ והעניק השראה לבניינים שונים מאז. ז'אן גנג כבר זכתה בפרסים שונים בארה"ב, והוכתרה אשתקד כ״אדריכלית השנה״ של המגזין הנפוץ ״Architectural Review״.
עוד מועמדים: כוכבי האינסטגרם, האבות המייסדים ואדריכלות אפריקאית
ומה אם זה יהיה בכל זאת גבר? בין האדריכלים הוותיקים, ששמותיהם מוזכרים מדי שנה כמועמדים לפריצקר, חוזרים תדיר שמותיהם של סטיבן הול, פיטר אייזנמן, דניאל ליבסקינד, דיוויד צ׳יפרפילד וגם משה ספדיה הישראלי-קנדי. הפרויקט פורץ-הדרך שלו במונטריאול, "הביטאט 67", חזר להיות רלבנטי בשנים האחרונות במקביל לשבירה המחודשת של קופסתיות הבניינים. הצטרפותה של סג׳ימה לצוות עשויה להפנות את הזרקור לכמה מעמיתיה היפנים הבכירים, שעדיין לא קיבלו את הפרס, כמו קנגו קומה הוותיק או סו פוג׳ימוטו הצעיר יותר.
בקרב פורצי הדרך המתוקשרים של השנים האחרונות, אי-אפשר שלא להזכיר את כוכבי האינסטגרם מהולנד, מנורווגיה ומדנמרק - Snohetta , MVRDV ו-Big. מועמד אפשרי נוסף, חרף גילו הצעיר, הוא פרנסיס קרה. הוא גדל בכפר קטן במדינה האפריקאית הענייה בורקינה פאסו, ונסע ללמוד אדריכלות באירופה כדי לשפר את חייהם של תושבי הכפר; לא פחות מכך, גם גישתו המקורית לאדריכלות הפכה אותו לדמות בולטת, גם אם הוא מקדיש את מירב מרצו לפרויקטים באירופה, כולל המעמד המתבקש של עיצוב בית הקיץ של גלריית סרפנטיין אשתקד.
גם דיוויד אדאג'יה, שמתכנן את בניין להקת "בת שבע" במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב - פרויקט שנחשף אשתקד ב-Xnet - מוזכר כמועמד אפשרי - לא מעט בשל העניין הרב שעורר המוזיאון להיסטוריה ותרבות אפריקאית-אמריקאית בוושינגטון, שנחנך אשתקד בשלהי נשיאותו של ברק אובמה.
