"רצח בביה"ס לאמנויות": המורה לאנגלית שנעשתה סופרת מתח

עופרה עופר-אורן לא נזקקה ליותר מטיול ערב שגרתי עם בנה שחר וכלבתה צ'רלי כדי לייצר תפנית בדרכה המקצועית. אחרי שכתבה שמונה רומנים, משפט אחד שאמר בנה גרם לה לשנות כיוון. "פתאום הוא אמר לי: 'אמא, למה שלא תכתבי ספר מתח?'" היא משחזרת. "יותר מזה, הוא אפילו התחיל לבנות לי את הרקע לעלילה. הוא אמר לי: 'אחרי כל כך הרבה שנים שהיית בתיכון, את כבר יודעת איך זה עובד ומתנהל, אז למה שלא תתחילי משם?' הוא כבר התחיל ממש לסדר לי את העלילה, עד שאמרתי לו: 'עד כאן, עכשיו תורי'. עליתי הביתה, ומיד התחלתי לכתוב".

עוד בערוץ אנשים:

• דורון זאוברמן נפלה קורבן לבן זוג אלים: "אפשר לצאת מזה"
• לקחה את ילדיה לחצי שנה בחו"ל: "למדו שם יותר מאשר בבי"ס"
• אביב פנקס קיבלה תפקיד בהצגה אף שחטפה הלם מול יונה אליאן
  

שנתיים מאוחר יותר סיימה עופר-אורן את המשימה עם צאתו של ספר המתח הראשון שלה, "רצח בבית הספר לאמנויות" (כנרת זמורה-ביתן). את ההשראה, לדבריה, שאבה מהתיכון לאמנויות על שם תלמה ילין בגבעתיים, שבו לימדה יותר מ-20 שנה. רצח אמנם לא התבצע בבית הספר הזה, אבל יש קווי דמיון אחרים.

"לאורך הכתיבה היה לי בראש המתווה של הסיפור, אבל היו כמה פעמים שנתקעתי", היא מסבירה. ברגעים האלה שוב התייצב לעזרתה בנה, שנתן לה רעיונות חדשים. "הוא אמנם עובד בהייטק, אבל מבין גם בספרות", אומרת עופר-אורן. "בפעמים אחרות בעלי עזר לי לחשוב על פתרונות עלילתיים. היינו הולכים בפארק יחד ומדברים על דברים כמו אליבי, כלי הרצח, הרצח עצמו – ותהיתי מה חושב עלינו מי שהולך מאחורינו ושומע את השיחה".

הכירו את עופרה עופר-אורן:

רציתי, אבל לא הצלחתי

אחרי שני ילדים, שמונה רומנים ו-40 שנות הוראה, לא היה קל לעופר-אורן (66) לצעוד לעבר השדה הלא מוכר של ספרות המתח. אבל גם להתחיל לכתוב היה משימה לא קלה עבורה.

"הייתי אמא לשני ילדים, נשואה בפעם השנייה ועם משרה של מורה לאנגלית, והייתי בטוחה שכבר ויתרתי על החלום הזה", היא נזכרת. "אבל יום אחד נכנסה אליי הביתה חברה שגרה לידי בקריית אונו, והראתה לי סיפור שכתבה שכנה אחרת שלנו. הוא היה כל כך יפה, שזה מוטט אותי. באותה תקופה חברה שלי נפטרה, ושני האירועים ביחד פשוט ניערו אותי. הייתי כבר בת 30 ומשהו, והבנתי שאם זה לא יקרה עכשיו, זה כבר לא יקרה אף פעם".

הכתיבה הייתה תחביב ישן שלה. בילדותה הייתה כתבת ב"מעריב לנוער", ואחרי ששירתה בחיל האוויר, למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב. מיד אחרי הלימודים התחתנה, ילדה את בנה הבכור והחלה ללמד אנגלית ולתרגם ספרים. הכתיבה עצמה נדחקה הצידה.

"רציתי לכתוב, אבל פשוט לא הצלחתי", היא אומרת. "היה לי מין ניתוק כזה מהכתיבה. גם כשתרגמתי, זה היה סוג של בריחה מהכתיבה, כי משקיעים בזה את כל הכוחות היצירתיים, אבל בסופו של דבר זה לא לגמרי שלך: נשענים על יצירה של מישהו אחר. אני מרגישה שהבריחה הזו באה מתוך פחד, כי המקום של הכותבת הוא מאוד תובעני. טענתי בפני עצמי שנוח לי בחיים שאין בהם צרכים החורגים ממה שהיום-יום יכול לספק".

אבל מרגע שהתעוררה מהתפיסה הזו, היא כבר לא הייתה מסוגלת להפסיק לכתוב. סדנת כתיבה בבית אריאלה בתל אביב שבה השתתפה, הולידה את ספרה הראשון, "הפרדת צבעים: ארבעה סיפורים", שאותו ערך חיים באר, מי שהנחה את הסדנה. "היום שבו טלפנו אליי מההוצאה ואמרו שרוצים להוציא את הספר, היה מהמאושרים בחיי. נורא רציתי שזה יקרה, וזה היה אושר גדול. המשכתי ללמד ובאותו זמן גם לכתוב, ופתאום ראיתי שאפשר לשלב את הדברים ביחד".

אישור סופי ליכולותיה הגיע ב-1994, כשיצחק רבין העניק לה את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. בהמשך סגרה מעגל והחלה להעביר סדנאות כתיבה בבית אריאלה, המקום שבו החלה לכתוב. בשנים האחרונות היא גם מפרסמת בלוגים בערוץ אנשים של Xnet – האחד, סופרת סופרות, עסק בנשים בולטות בספרות, ובאחר, הסודות והסיפורים מאחורי השירים הגדולים, היא מנתחת שירים ידועים ויוצרת זיקה בינם לבין החיים של יוצריהם.

מה היא כתבה, לדוגמה, על "שיעור מולדת" של עלי מוהר? הקליקו על התמונה:

עלי מוהר. בניגוד לאביו, הוא לא באמת ראה איכר. הקליקו על התמונה (צילום: ויוי מוהר צידון)

איך חוקרים רצח

ספרה החדש עוסק בפרשת רצח של מנהלת תיכון לאמנויות בתל אביב. מי שמתחילה לחקור את הפרשה היא עיתונאית צעירה, שהנרצחת הייתה אמו של המאהב שלה. "הסיפור הוא מאוד תל-אביבי ועכשווי", סבורה עופר-אורן. "מלבד היותו מותח, הוא מכיל גם סוגיות של אהבה ומציג סיפור של אנשים שנעקרים ממולדתם וצריכים להתאקלם מחדש".

את רוב הספר היא כתבה בביתה, אחרי שכבר הפסיקה ללמד. היא ישבה עם המחשב בסלון, כשלצדה בעלה, אריה אורן, שבשעות משבר ידע לתת את הכיוון הנכון לעלילה. "הוא מצוין בלתת עצות טובות", אומרת עופר-אורן. "כשרק הכרנו, החיבור שלנו החל בשיח על ספרות".

לדבריה, הכתיבה שואבת אותה. "כשאני בתהליך של כתיבה, אני לא מפסיקה. בדרך כלל אני יודעת את ההתחלה של הספר, את הסוף, כמה נקודות באמצע - וכל השאר הפתעה. אבל בספרות בלשית כזו צריך לדעת בדיוק את כל המהלכים, כך שזה נעים לכתוב מתח: יש קו עלילה מאוד מחייב שצריך להימצא לו פתרון בסוף. חייבים גם לדייק בפרטים. מכיוון שהרצח מתרחש לפני ערב ראש השנה, במהלך הכתיבה מצאתי את עצמי יושבת מול לוח שנה ובודקת תאריכים כדי שהכל יהיה מדויק".

במהלך הכתיבה היא גם התעמקה בפרשת רצח תאיר ראדה ז"ל. "ראיתי את סרטוני השחזורים של רומן זדורוב ואת אלה שצולמו בחקירות, כדי להבין איך הדברים האלה מתנהלים, וזה באמת עזר לי", היא מספרת. את זירת הרצח - בית ספר לאמנויות – היא הכירה היטב, כך שלא נדרשה לשום חומר רקע. "התחלתי לכתוב את הספר לפני שנתיים, כשעוד לימדתי בתלמה ילין", היא מספרת. "השם של הספר היה ברור לי כבר מההתחלה. גם סיפרתי לתלמידים בזמנו שהתחלתי לכתוב ספר מתח שמתרחש בתיכון לאמנויות, והם מאוד התלהבו מהרעיון. היום הם כבר אחרי התיכון, ואני מקווה שהם יקראו אותו, וגם ייהנו".

______________________________________________________

יצחק קינן כתב שיר ידוע שיושמע הרבה בימים הקרובים. הקליקו על התמונה:

"אנשים לא מאמינים שמרוקאי כתב את זה". הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)