השנה היא 1968. מדינת ישראל, צעירה בת 20, עוסקת בבנייה מחודשת לאחר המלחמה (ששת הימים), ברשות השידור (שהחלה בשידורי טלוויזיה) ובפרשיית צוללות (טביעת אח"י דקר). באותה שנה מראיין יצחק (קלינטון) ביילי, עולה חדש מארצות הברית, את דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, שהיה אז בן 82 וכבר מחוץ למערכת הפוליטית. הראיון מעולם לא הוקרן, ועכשיו, כמעט 50 שנה לאחר שהתקיים, הוא נחשף בסרט התיעודי "בן גוריון – אפילוג" בבימויו של יריב מוזר, שהופק עבור ערוץ 8 של הוט ועלה השבוע לאקרנים.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- לירון לב חוזר להופעתו ב"כוכב נולד" ולא מקנא במתמודדים של היום המשורר האירי הנודע חזה אסונות לקה בדום לב בגיל 55, ובעקבות זאת קיבל החלטות חשובות
הראיון הזה הוא הישג עיתונאי לכל דבר, והאופן שבו נולד מרתק לא פחות ממה שקלטו המצלמה והמיקרופון. הכל התחיל במפגש מקרי בין פולה בן גוריון לבין אדם אלמוני לגמרי, חסר כל ניסיון תקשורתי: הם ראו זה את זו בשדרה תל-אביבית, פתחו בשיחה ורקמו ביניהם קשרי ידידות שהובילו להיווצרותו של מסמך היסטורי.
צפו בקדימון לסרט התיעודי שמכיל קטעים מהראיון:
רוצה להכיר את בן גוריון?
המראיין, כיום בן 80, נולד בבאפלו שבניו יורק בשם קלינטון ביילי והגיע לישראל לראשונה ב-1957. "לא רציתי לחיות בתפוצות", הוא אומר, "למרות שלא היה לי רע שם. בנעוריי למדתי בבית ספר נוצרי פרטי, היו לי חברים, שיחקתי בקבוצת פוטבול, אבל ידעתי שאני נחשב זר ולא שייך. חשבתי שיש משהו משפיל בכך שעליי לקבל רשות כדי לחיות. לכן, כששמעתי על הקמתה של ישראל, הרעיון מאוד קסם לי, והחלטתי להגיע".
בתקופת שהותו הראשונה כאן למד לתואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. עם סיום הלימודים, אחרי ארבע שנים וחצי, חזר לארצות הברית ולמד לתואר שני באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. אחר כך שוב הגיע לישראל, ובמשך שנה לימד אנגלית בכפר יאסיף שבצפון. לאחר מכן חזר לקולומביה ללימודי דוקטורט, החל ללמד, ואז החליט סופית לעלות לישראל.
בינואר 1967, עוד לפני שהעמיס את רכושו על האונייה, נחת כאן לביקור קצר כדי לחפש עבודה. "באחד הימים", הוא מספר, "צעדתי בשדרות קק"ל בתל אביב (כיום שדרות בן גוריון – ב"ע). הייתי בדרך לפגישה, חציתי את השדרה, ופתאום נתקלתי במי שאחר כך התברר לי שזו פולה בן גוריון. היא ראתה שאני הולך עם ז'קט ועניבה, ושמעה אותי מדבר אנגלית, וזה כנראה עורר את סקרנותה וגרם לה לפנות אליי. התחלנו לדבר. סיפרתי לה שאני מחפש עבודה, והיא שאלה אותי אם ארצה לחיות בישראל. לאחר שהשבתי בחיוב, היא הזמינה אותי לעלות לביתה, לשוחח ולשתות תה. בהתחלה לא ידעתי מיהי, אבל כעבור מספר דקות נפל לי האסימון. לקראת סוף השיחה היא שאלה אותי אם ארצה להכיר את בן גוריון. אמרתי: 'בוודאי', והיא אמרה לי להגיע למחרת בבוקר. בפגישתנו הראשונה, למחרת, הוא שאל למעשיי ואיחל לי הצלחה במציאת עבודה, זה הכל".
הבית בשד' קק"ל בתל אביב (כיום שד' בן גוריון), שבו פגש ביילי לראשונה את המנהיג הקשיש:
הפגישה הבאה התקיימה בניו יורק: בני הזוג בן גוריון הגיעו לביקור והזמינו את ביילי ואת אשתו מיה לשתות איתם קפה במלון שבו התאכסנו. בן גוריון שאל את ביילי אם מצא עבודה בישראל, ולאחר ששמע תשובה שלילית, סיפר לו על המדרשה שהקים בשדה בוקר וקישר אותו למנהל שלה. זמן לא רב לאחר מכן קיבל ביילי הצעה ללמד אנגלית בתיכון המקומי ולהדריך את המורים, וכך הוא הרגיש מספיק בטוח כדי לעזוב את מולדתו ולהתחיל פרק חדש בחייו.
שבועות אחדים אחרי שהשתקע בשדה בוקר עם משפחתו – וקיבל את השם העברי יצחק - התקשרו לביילי חברים מאנגליה שעסקו בקולנוע, וביקשו להיעזר בקשריו עם בן גוריון לצורך הכנת סרט תיעודי עליו. "ביקשתי רשות ממנו, ולאחר שקיבלתי אותה, הם הגיעו ארצה וצילמו אותי מראיין אותו. הראיון נמשך שש שעות. אחר כך הוא נגנז: הידידים שלי החליטו להשתמש בחומר כתחקיר לסרט עלילתי שביים דוד פרלוב, ואני הרגשתי שהסרט הזה מתמקד בסקופים, שזה לא ראוי למנהיג שהערכתי, ופרשתי מהפרויקט".
הסרט של פרלוב, "42.6", יצא ב-1970 ולא הצליח. גם הבמאי עצמו לא היה שבע רצון ממנו. עשרות שנים לאחר מכן, כשפרלוב כבר לא היה בחיים, ביקשה בתו יעל לשדרג את הסרט, ובמסגרת התחקיר הארכיוני גילתה דקה וחצי מהראיון שערך ביילי עם בן גוריון. לפני שנתיים היא הגיעה לביתו של ביילי בירושלים יחד עם במאי הסרטים התיעודיים יריב מוזר, והשניים הקרינו בפניו את הקטע הזה. ביילי נדהם. "כמעט שכחתי מזה", הוא אומר. "הרי עברו מאז המון שנים. הם קיוו שיהיה לי את הסרט של הראיון המקורי, אבל לא היה לי אותו. לבסוף הם איתרו אותו בעליית גג בלונדון, אצל אחד האנשים שהיו מעורבים בהפקה. כשהם הראו לי את התוצאה, מאוד התרשמתי. הרגשתי שהחומר מציג את בן גוריון כבן אדם ראוי ומורכב, ושמחתי שהוא יוצא לאור".
הצריף של בן גוריון בשדה בוקר, שבו נערך הראיון:
לא רצה כוח
שמחתו מוצדקת. סרטו של מוזר מציג את דמותו של בן גוריון באופן מרתק: גם מנהיג גדול שהאמין בכוחה של הקהילה, ולא רק של היחיד הפועל בתוכה; גם איש ספר; גם אדם שדגל במתן דוגמה אישית.
"אני חושב שהסרט מציג מערכת ערכים שונה מזו שקיימת במנהיגות של היום, ושמבוססת על דמוקרטיה, מתינות ופרגמטיות", אומר ביילי. "בן גוריון אף פעם לא רצה כוח. סיגרים, נסיעות, בתי מלון - כל הדברים האלה פשוט לא עניינו אותו. הוא היה לגמרי מסור למשימה של הקמת מדינה יהודית במקום הזה. היה לנו מזל שהיו לנו אז מנהיגים כמוהו.
"קיום המדינה היה אז במחלוקת, ולבן גוריון היה חשוב שהעולם יכיר בלגיטימציה של המדינה היהודית. בהצהרת בלפור הכריזה אנגליה שהיא תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ובן גוריון היה צריך לפעול כדי לחזק את התחייבות האנגלים והקהילה הבינלאומית, ובמקביל לפתור בעיות עם העולם הערבי ולנהל את האוכלוסייה המקומית. אפשר להתווכח עם החלטותיו, אבל כושר החשיבה שלו בהחלט בא לידי ביטוי".
אחד הנושאים שעליהם מדבר בן גוריון בשיחה עם ביילי הוא השטחים שנכבשו על ידי צה"ל כשנה לפני שהראיון נערך. בסרט שומעים אותו אומר שהוא מוכן להחזיר אותם תמורת שלום. "זו אמירה חשובה עבור מי שמחשיבים את בן גוריון כמנהיג רציני", סבור ביילי.
אילו בן גוריון היה חי היום, מה לדעתך הוא היה חושב על המדינה שהיה לו חלק מרכזי בהקמתה?
"אני חושב שהכי מכאיב מבחינתו היה לראות מנהיגות בלתי צנועה ובלתי ישרה - לראות שיש נשיא בבית סוהר וראש ממשלה בבית סוהר. לבן גוריון היה חשוב באופן מיוחד שהמנהיג יהווה דוגמה לעם, ולכן הוא לא רק אמר לאנשים שעליהם להעתיק את מגוריהם למדבר, אלא הלך ועשה את זה בעצמו".
לחקור את השכנים
ביילי עצמו גר בשדה בוקר שמונה שנים, שבמהלכן התוודע לשכנים הבדואים והחל לחקור את תרבותם ואת אורח חייהם. במרוצת השנים היה למזרחן ולחוקר של הקהילה הבדואית בישראל ופרסם ספרים בנושא. ב-1994 זכה על כך באות זכויות האדם על שם אמיל גרינצווייג.
"כשהייתי עושה ג׳וגינג במדבר ליד שדה בוקר, פגשתי בדואים", הוא מספר. "כבר ידעתי אז לדבר ערבית בזכות העבודה שלי בכפר יאסיף, אז יכולתי לתקשר איתם. ראיתי שהתרבות שלהם היא מאוד עתיקה, הסתקרנתי והתחלתי לחקור אותם עצמאית.
"חבל לי שישראל לא עשתה מספיק מאמץ כדי לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי. הבדואים רכשו קרקעות לפני קום המדינה על פי חוקי המשפט הבדואי; לא היו להם מסמכים או אישורים, ואנחנו ניצלנו את זה כבסיס לסירוב שלנו להכיר בקשר שלהם לקרקע. הממשלות ניסו לאורך השנים לדחוק אותם בלי להכין קרקעות חלופיות, והבדואים נעשו חשדנים כלפינו. המגבלות לא משחררות אותנו מהחובה להיות אנושיים איתם".
________________________________________________________
האם הטיול שעשה אביב שאול היה מוצא חן בעיני בן גוריון? הקליקו על התמונה:
