לפעמים זה מדהים עד כמה הכל מקרי בחיים. לאחר שגורש דוד בן גוריון (אז גרין) מן הארץ על ידי הטורקים, הוא פגש את פאולינה מונבז ב-1915 בניו יורק. היא: אחות ראשית בחדר ניתוחים. הוא: בודד בעיר זרה, וכמה לחזור אל המקום שממנו גורש.

הם התחילו לדבר. הוא ביקש ממנה שתבוא איתו לספריה הציבורית. "הוא רצה שאעתיק לו את מה שמספרים על העתיד של ארץ ישראל", סיפרה פולה, "היה לי כתב יד יפה". לפעמים זה מדהים עד כמה פרטים קטנים יכולים לעשות היסטוריה גדולה.

"קשה היה למצוא ניגודים גדולים יותר מפולה ודוד", נכתב עליהם בספר ההיסטורי "פולה" מאת מירה אברך. "הוא היה אינטרוברט - טיפוס מסוגר. היא היתה אקסטרוברט - טיפוס פתוח וקולט. הוא אהב להתבודד, היא אהבה חברה. הוא שקע בספרי מדע ופילוסופיה, היא אהבה ספרות קלה. הוא חשב בזהירות על מוצא פיהו. היא אמרה תמיד, ישר לעניין ובגילוי לב, את כל אשר עם ליבה. הוא היה אחוז להט ציוני וכבר היכה שורשים עמוקים בארץ ישראל. היא השתרשה בארצות הברית, ודגלה בהשקפת עולם אנרכיסטית. הוא נוטה לתת אמון באנשים בלי לעמוד על טיבם. היא היתה כבר אז בעלת חוש חד למהותו האמיתית של הזולת. אבל השניים נפגשו, והתאהבו מיד".

סיפור האהבה שלהם כבר הפך למיתוס, ומכתביו של בן גוריון לאהובתו הפכו לחומר קריאה שדורות רומנטיים רבים גדלו עליו. הוא קרא לה בשמות החיבה פוליה, פנינה ופולין וכתב לה ביידיש שהוא אוהב אותה עוד לפני החתונה שלהם, ב-5 בדצמבר 1917. הוא הקדיש את חייו למדינת ישראל, והיא הקדישה את חייה לדוד בן גוריון. "מהרגע שפולה ראתה בבן גוריון את איש החזון והנבואה, מצאה שההיסטוריה הטילה עליה שליחות", נכתב ב"פולה". "לעשות למען בנין הארץ על ידי שתשמור על גופו ורוחו של האיש העומד בראשה, להרחיק מעליו כל טרחה ודאגה".

"קדוש, פוליה שלי, זוהי המלה היחידה המביעה במלוא העוצמה את המשמעות הנודעת לך בחיי", כתב לה ראש הממשלה הראשון באחד ממכתביו. "אהבתיך עוד לפני שהתחתנו, ואת יודעת זאת, אם כי לא אמרתי לך זאת. אהבתי גדלה לאחר החתונה שלנו, כי מצאתיך יותר יפה ויותר טובה משציפיתי. עכשיו זוהי יותר מאהבה - את הקדושה שלי, המלאך הסובל המרחף סביבי בלי שאראהו, שאליו נמשכת נשמתי, שאליו אני מביט בעיניים מורמות אל על, כי רואה אני אותך עומדת למעלה, מעלי, כי מה שאת עשית הוא גדול יותר, ללא שיעור יותר, ממה שאני ואחרים עושים. וקורבנך כה גדול, עד שאני רוצה לפעמים להסיר כובעי ולהשתחוות, להשתחוות עמוק לגבורתך, אשר כל חיי לא אחדל להשתומם לה ולהעריצה".

לכבוד יום העצמאות ה-67 ולרגל תערוכת אמנים המציינת ארבעים שנה לבית בן גוריון אנו מביאים תמונות נדירות של הזוג ושישה סיפורים קטנים-גדולים שמספרים קצת אחרת את אחד מסיפורי האהבה הגדולים של המדינה הקטנה.

מערכת יחסים מבקשת להודות מעומק הלב לצוות בית בן גוריון על העזרה, התמונות, הטקסטים מתוך הספר "פולה" מאת מירה אברך (הוצאת "עם הספר", 1965) והנכונות.

אז מה אם הוא ראש הממשלה?

״אז מה אם בן גוריון הוא ראש ממשלה״, היתה אומרת. ״קשה להסתדר במשכורת שלו! אני תמיד אומרת לו: אתה לא יודע כמה כל דבר עולה וכמה מעט הכסף הזה!״.

אבל פולה היא חסכנית. כשם שהיא מסוגלת להבריש כתם בחליפה במשך שעות בטאלק ובנזין, כדי לחסוך את הוצאות הניקוי היבש, כך מסוגלת היא גם לעמוד שעות במטבח ולהכין בעצם ידיה עוגיות ומטעמים לאורחיה, כדי לחסוך בהוצאות העוזרת. באותו תקציב בו בעלת בית אחרת מאכילה אורח אחד מצליחה פולה להאכיל 20 אורחים, בצורה ביתית ועממית, ובוודאי בטוב לא פחות.

בסיומה של מסיבה כזאת קורנים פניה מגאוה, והיא אומרת לבן גוריון: ״אתה רואה כמה האוכל שלי עלה לי בזול? זה מפני שאני בעצמי מכינה את התפריט, ומפני שאני בעצמי עורכת את השולחן, ובעצמי עושה את הקניות, ומפני שבכל מקום נותנים לי הנחה!״.

לא מפחדת לתת ביקורת

בשעת צורך היא מוכנה אפילו לבקר את האיש הנערץ עליה ביותר בעולם, את דוד בן גוריון. כמו באותו יום כאשר ראש הממשלה ופולה ערכו ביקור רשמי ביריד המזרח, בתל אביב. כדרכו, לא התאפק גם הפעם וחזר לנקודה הקבועה שלו - העברת הנוער מהערים ליישובי הנגב והערבה. כן, היריד יפה ומעניין, הכל טוב ויפה, אמר, אבל מדוע אין חמישים אלף מתושבי תל אביב עוברים לגור בנגב? ומדוע ילדיהם של חבר מועצת העיר אינם קמים לתת דוגמה ואינם הולכים לישב את המדבר?

חברי מועצת העיריה עמדו תמהים: יעל, בתו של ראש העיר מר מרדכי נמיר, יושבת זה כמה שנים באילת. מספר הגון של ילדי יתר חברי העיריה יושבים בקיבוצי ספר בערבה.

גם פולה לא התאפקה: ״דוד, מה אתה מתרגש?״, קראה, ״האם שלושת ילדיך גרים בנגב?״.

אי אפשר לראות את בן גוריון, הוא נח!

צלצולו החד של פעמון דלת הכניסה הדהד בביתו של ראש הממשלה. פולה מיהרה לפתוח את הדלת. בחוץ עמד הרמטכ״ל.

הרמטכל: שלום, פולה! מה שלומך?

פולה: ששש! מה אתה עושה פה?

הרמטכ״ל: אפשר להיכנס?

פולה: אתה יכול להיכנס, אבל בשקט. בן גוריון נח.

הרמטכ״ל: אני באתי לראות אותו!

פולה: אי אפשר לראות את בן גוריון, הוא נח!

הרמטכ״ל: אבל אני מוכרח לראותו...

פולה: אז חכה עד שיגמור לנוח.

היא נכנעה רק לאחר שהרמטכ״ל הסביר לה שהמדובר הוא בשאלה של פעולת תגמול: ״טוב… אבל עוד פעם אל תבוא בדברים כאלה כשהוא נח!״.

"סנדוויצ'ים טובים כאלה אין לך!"

גם מזכירו המדיני של בן גוריון טעם יום אחד את טעם דאגתה האמהית של פולה, היה הדבר לאחר מסיבת קוקטייל בביתה. האורחים כבר נפרדו, ורק המזכיר המדיני נשאר בבית, לשיחה עם בן גוריון. פולה העיפה מבט בשולחן העמוס צלחות, שבהן נשארו הרבה פירות וכריכים.

״אוי, כל כך חבל על זה!״, קראה בצער, ״כל כך טוב עשיתי זה! יצחק! אולי תקח שקית עם הסנדוויצ׳ים הביתה?״.

״לא באמת. תודה, פולה, אבל יש לי בבית הכל..״, מוחה יצחק נבון.

״מה יש לך? סנדוויצ׳ים טובים כאלה אין לך!״, קבעה פולה.

כל מחאותיו לא עמדו לו. פולה שלחה שומר ראש להביא שקיק מהמטבח, ארזה במו ידיה את כל הכריכים. ״קח, קח! אלה סנדוויצ׳ים טובים!״.

הטבחית הראשית בבית - והמנקה

בבית שרד של ראש ממשלה בן תשעה חדרים בירושלים, ממש כמו בביתו הפרטי של בן גוריון בתל אביב ובצריף בשדה בוקר, לא החזיקה פולה עוזרת קבועה.

״אני סוציאליסטית, כמו בן גוריון. אני לא קומוניסטית, אז אני מאמינה בעבודה. אני הטבחית הראשית בבית, ואני גם המנקה. במשכורת של בן גוריון אני לא יכולה לקחת לי עוזרות קבועות… מפעם לפעם באה אלי עוזרת, שוטפת את הרצפות ועושה את העבודות הקשות. דווקא גדלתי באמריקה בנוחיות, אבל מה יש? כמו כל בעלת בית אחרת בארץ, גם אני עושה הכל לבד… זה באמת לא קל לחיות בין שלושה בתים! כל הזמן ׳טו פאק, טו אנפאק׳ (לארוז ולהתיר), אבל אני לא אומרת לבן גוריון כלום. אם הוא אומר בבוקר שצריך לעלות לירושלים, לרדת לתל אביב או לנסוע לשדה בוקר, אז אני אורזת - ונוסעים!״.

לא צריך ככה לעשות מזה רעש

אותו קו אופייני גם ליחסיה של פולה עם היריבים הפוליטיים של בן גוריון: אם היא מעריכה או מחבבת מישהו, לא אכפת לה מה השקפותיו או מפלגתו. ידיד בעיני פולה - הוא ידיד. זאת אומרת, אם ישמור ״התקפותיו״ בגדר ההגינות ולא יפריז במאמציו ״להרגיז את בן גוריון״...

אם רוצה, סברה פולה, אפשר לפתור הכל ברוח טובה. כשהגברים נכשלים, אין פולה מהססת לנסות זאת בעצמה. כך היה קורה שלפתע בתוך האווירה העכורה של המאבק המפלגתי, היה הטלפון מצלצל בביתו של אותו יריב שאתו היה בן גוריון רב באותה תקופה. היה זה תמיד בשעה שבעל הבית היא ללא כל ספק מחוץ לבית ואשתו נמצאה בגפה.

״את יודעת…״, היה נשמע קולה של פולה בטלפון, ״באמת לא צריך ככה לעשות מזה רעש! בשיל מה צריך את זה… תגידי לו שלא צריך כך לריב ולמצוץ את הדם!״.

תערוכת כרזות לציון ארבעים שנה לבית בן גוריון תוצג לאורך שדרות בן גוריון ובמתחם הבית. עוד במסגרת חגיגות יום העצמאות, הבית יהיה פתוח לסיורים מודרכים בעברית ובאנגלית מדי שעה עגולה, בין השעות 10:00-17:00, לצד פינות משחק ויצירה לכל המשפחה והרקדה המונית של ריקודי עם ברוח תקופת הקמת המדינה בחצר הבית