אייקון מאויר בשבוע: דריל האנה יצרה שילוב בין תמימות וחתרנות
כילדה היא אובחנה על הספקטרום האוטיסטי, בקולנוע היא הפכה לסמל של יופי כבת ים, אנדרואידית ורוצחת שכירה – כעת היא בת 60, ומעדיפה לפעול למען איכות הסביבה
דריל האנה
סליחה, במי מדובר? השחקנית הלא מספיק מוערכת דריל האנה, שליוותה אותי (ללא ידיעתה, כמובן) בכמה תחנות משמעותיות של חיי, חוגגת יום הולדת 60, אחרי קריירה קופצנית ולא אחידה, נישואים מפתיעים וסודיים למחצה לניל יאנג, ופנים חדשות ועשויות מפלסטיק כמתבקש, כנראה, משחקניות הוליוודיות מהשנתון שלה.
האנה היא שחקנית טובה ומגוונת יותר מתדמיתה. בראיונות סיפרה כי בילדותה אובחנה כאספרגרית, וברבים מתפקידיה הקולנועיים נראה כי לוהקה לדמויות המשלבות מעין ניתוק רגשי לכאורה עם קסם ייחודי שהביאה למסך.
האנה השתתפה בכמה מהלהיטים הקופתיים והסרטים המוערכים אמנותית ביותר ב-40 שנות הקריירה שלה, כמו "ספלאש", "בלייד ראנר", "מגנוליות של פלדה" ו"להרוג את ביל", שהיה סרט הקאמבק שלה אחרי שנים של צחיחות פילמוגרפית. חוץ מלעשות סרטים, מצוינים וגרועים לסירוגין, היא טבעונית אדוקה ופעילה למען איכות הסביבה – מה שמייצר סביבה לא מעט עניין תקשורתי גם בתקופות שהקריירה נמצאת בנסיגה.
למה אייקון? האנה היא לא השחקנית הכי עסוקה בהוליווד, רחוקה מליגת כוכבות העל שבה נמצאות ניקול קידמן, אנג'לינה ג'ולי או ג'וליה רוברטס, ובכל זאת אחראית על כמה מהמראות הכי אייקונים בקולנוע. בסרט "בלייד ראנר" של רידלי סקוט מ-1982, שהיווה את הפריצה הגדולה שלה, היא נתנה הופעה מהפנטת כאנדרואידית בפנים צבועות בלבן, תספורת קוצים ובגדי רשת חתוכים שמשלבים פאנק עם גותיקה ולוליינות קרקס.
שנתיים מאוחר יותר, בסרט "ספלאש", היא היתה בת ים שלבושה בעיקר בשיער בלונדיני ארוך וזנב דג. הולכת בלי שאלות בעקבות האהבה, אילמת למחצה, ומתבלבלת מול הדרישה להתכסות בבגדים. המינימליזם הזה הפך אותה מיד למושא הפנטזיות האולטימטיבי של טום הנקס ושל כל הגברים הלא מפותחים רגשית שאכלסו את שנות ה-80.
הופעה אייקונית נוספת – אולי החזקה מכולן – רשמה האנה בתפקיד הרוצחת השכירה אל דרייבר ב"להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו, יצרן שיטתי של סמלי אופנה. אותה הוא הלביש במדי אחות צמודים, הוסיף רטייה שמכסה את עינה ויצר את אחד הדימויים החזקים בקולנוע, כמו גם את אחת התחפושות הפופולאריות של פורים באותה שנה. השילוב שמציגה האנה בין אחות רחמנייה, מחשוף ושודדת ים, עומד בשורה אחת עם אודרי הפבורן בשמלה שחורה ופנינים ב"ארוחת בוקר בטיפאני" או עם אומה תורמן בחליפה צהובה (גם היא תוצר של טרנטינו מאותו סרט), ומוסיף לרזומה הדמויות המסוגננות שלה עוד תמונה מנצחת שמשתמשת בקלישאות וגם לועגת להן.
למה לא? דרך ארוכה עשתה דריל האנה מבת הים המתוקה של "ספלאש", שכולה חן נעורים, נאיביות כובשת ורגליים ארוכות (כשהן אינן חבויות מתחת לזנבו של דג), לאישה שהיא היום – שנראה כי מתאמצת למחוק כל סממן להתבגרות טבעית בפניה. אני משעמם אפילו את עצמי, ובכל זאת מציף שוב את הקריאה הנואשת אל המפורסמות הממאנות להזדקן: בבקשה, תנו לזמן לעשות את שלו. אין ספק כי לכל אישה יש זכות מלאה להחליט על גופה, אך אנחנו זקוקים למודלים טבעיים גם על המסך והשטיח האדום.
ובכל זאת: דריל האנה הביאה ייחודיות וקסם לכל קפריזה אופנתית. אלה לא רק נתוני הדוגמנית שלה, אלא אווירה של משהו מפעם ומשהו שעדיין לא קרה. אולי זה השילוב המסקרן בין יופי כל-אמריקאי קלאסי לבין יסוד חתרני ואפל, שמוסיף לכל הופעה שלה אפקט של שריקת התפעלות.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
