בתום פגישת עבודה שגרתית של המפיקות מאיה אמסלם ושרון הראל, בעלות חברת Westend Films הבריטית, בנוגע לסדרה "בוגד" שמצטלמת עכשיו ל־HOT, אמרו להם התסריטאים רון לשם ועמית כהן, כבדרך אגב, שחלום חייהם הוא בכלל להוציא לפועל סדרה אחרת בשם "כיפור", שכבר תקועה עשר שנים במגירה בשל היעדר מימון.
עוד באותו היום התיישבו השתיים לקרוא את התסריט ונפלו מהכיסא מרוב התפעלות. אחרי שנה - מהירות שיא במושגים קולנועיים - כבר עלתה הסדרה ב"כאן 11" תחת השם "שעת נעילה" (משודרת בימי שני ב־21:00). בשבוע שעבר שודר הפרק הראשון, אבל עוד לפני כן הסדרה נמכרה לענקית הדרמה האמריקאית HBO בעסקת ענק של מיליוני דולרים, והיא תשודר בשירות הסטרימינג HBO Max בכל העולם.
כך, אחרי שהעולם התוודע להוויה הישראלית דרך סדרות מצליחות כמו "שטיסל" ו"פאודה", שמשודרות בעברית ב"נטפליקס", או "טהרן", שמשודרת ב"אפל T.V", הגיע תורה של "שעת נעילה", שמביאה פרק בהיסטוריה שלנו מראשית שנות ה־70 - מחדל מלחמת יום הכיפורים והמאבק של תנועת "הפנתרים השחורים".
הסדרה מתארת את תחילתה של המלחמה ומציגה את הקלות שבה המחדל יכול היה להימנע, לו רק היו מקשיבים לחייל אחד מאותגר חברתית ששירת במוצב החרמון, שמע את הקולות שמגיעים מסוריה ונחסם על ידי מפקדיו שרצו לנסוע לעשות את הצום בבית.
התדהמה בעיני התורנים היחידים שנשארו לאייש את המוצבים מול צבא סורי גדול שבא עליהם לכלותם - כשסכנת חורבן הבית מרחפת מעל
משפחותיהם בעורף - היא רגע טלוויזיוני נדיר. במקביל לשחזור המופתי של קרבות הבלימה, שבהם לחמו 200 טנקים ישראלים נגד 1,600 טנקים סוריים, חושפת הסדרה גם את העורף של אותה תקופה ואת הפצעים שמדממים בישראל עד היום (ע"ע "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה"), דרך עיניהם של פעילי "הפנתרים השחורים". את הסדרה, שכתבו רון לשם, עמית כהן ודניאל אמסל, ביים ירון זילברמן, ומשתתפים בה, בין השאר, ליאור אשכנזי, אביב אלוש, מאור שוויצר, ג'וי ריגר, לי בירן, תום אבני, אוהד קנולר, עמי סמולרצ׳יק ועופר חיון.
"HBO היא סמן האיכות החשוב ביותר בעולם הדרמות, והיה לנו ברור שזה המקום שאליו אנחנו מכוונים", חוגגת מאיה את המכירה. "לקחנו סיכון גדול מאוד, כי זו סדרה תקופתית ודוברת עברית, וידענו שעם כל הניסיון והקשרים, לא יהיה קל למכור סדרה כזו בעולם. אני שמחה שהצלחנו, כי זו הסדרה הישראלית היקרה ביותר שנעשתה פה מאז ומעולם, היא עלתה לנו ולשותפינו משה אדרי ותאגיד השידור כ־20 מיליון שקל".
איך מגייסים כל כך הרבה כסף לפרויקט כל כך שאפתני?
"קודם כל התאגיד נתן חלק מהכסף, אחר כך הצטרף משה אדרי שהיה מעורב בניסיון לצלם את הסדרה הזו כבר לפני עשר שנים עם ערוץ 10 ז"ל, ואת השאר אנחנו השקענו, הבאנו כסף מהבית".
לפי המספרים כל אחת מכן הביאה מהבית מיליוני דולרים. לא חששתן?
שרון: "זה היה סיכון מחושב. יש בעולם עניין רב בכישרון הישראלי, בעיקר אחרי ההצלחה של 'פאודה', ויותר קל היום למכור סדרה ישראלית. עובדה שרוב היוצרים שאנחנו עובדים איתם מצליחים בחו"ל, למשל רון לשם ועמית כהן, או יוסף סידר, שמחוזר על ידי גופי שידור בינלאומיים, אחרי שהוא עשה את הסרטים 'הערת שוליים' ו'נורמן' ואת הסדרה 'הנערים'".
למה בעצם זה עלה כל כך הרבה כסף?
מאיה: "סיפור מלחמה תמיד עולה יותר".
שרון: "לקבל טנקים משנת 73' מהצבא, כולל טנקים סוריים, ולהשמיש אותם, זה סיפור מאוד יקר. היו המון אפקטים מיוחדים, שחזור תקופה, שחזור מלחמה, שחזור בונקרים, ושיתוף הפעולה עם הצבא לא הושג בקלות, הכל עבר דרכם, כולל הטקסטים. עזרו לנו גם מ'אלביט' עם טנק".
מ'אלביט' עם טנק? מאיפה יש להם טנק?
"לכי תדעי. מה שחשוב זה שנתנו לנו טנק".
איפה צילמתם?
מאיה: "בלוקיישנים אמיתיים ברמת הגולן. חלק מהבונקרים עוד קיימים, ואת חלקם היינו צריכים לבנות מאפס. אם בסדרה רגילה מצלמים פרק בחמישה ימים, אנחנו צילמנו כפול – עשרה ימים לקח לנו לצלם כל פרק".
מה משך את HBO בסדרה כל כך ישראלית?
"הם אמרו שזו יצירת מופת, הסדרה הטובה ביותר שהם ראו השנה, ותאמיני לי שהם רואים המון סדרות. הם שמחו שגם הנשים בחברה התחברו לסדרה, למרות שבדרך כלל סדרות מלחמה מדברות יותר לקהל גברי".
אפשר להתעשר מעסקה כזו?
שרון: "בשלב הראשון המטרה היא להחזיר את ההשקעה, והעסקה עם HBO איפשרה את זה. מפה אפשר גם להרוויח".
איך חגגתן?
מאיה: "החתימה עצמה הייתה בשתיים בלילה מולי, וכמובן שלא התאפקתי מלדבר עם שרון למרות השעה. בגלל המצב אין באמת אפשרות לחגוג, אבל כל אחת מאיתנו הרימה כוסית אצלה בבית".
למי עשית את הטלפון הראשון?
"למשה אדרי, השותף שלנו, שמאוד שמח, ואחר כך להורים שלי".
שתי ישראליות בלונדון
מאיה אמסלם (48) היא אשתו השנייה של השחקן ליאור אשכנזי (51), ואם בתו תמרה (8). היא נולדה בחיפה, ובגיל חמש עברה עם משפחתה לניס שבצרפת, שם פתח אביה חנויות אופנה. "אבא שלי נולד באלג'יר ואמא שלי במרוקו, ויש להם המון סיפורים אבל לא סיפורים של קיפוח. למשל, כשאבא שלי עלה לארץ הוא לבש חליפות, והיו צוחקים עליו ברחוב. אבל בילדותי לא ידעתי בכלל שיש אשכנזים ומזרחים, בצרפת יש רק יהודים ולא יהודים".
בגיל 22, אחרי לימודי משפטים, חזרה לארץ יחד עם שני אחיה, עברה את מבחני לשכת עורכי הדין, והחלה לעבוד במשרד עורכי דין פרטי בחיפה. לתחום ההפקות והקולנוע הגיעה לגמרי במקרה, כשכמה שנים אחר כך חברה טובה שלה, שחיה בלונדון, הציעה לה משרה במחלקה המשפטית של חברת הסרטים "קפיטול", שהייתה בבעלותה של הראל.
שרון הראל כבר הייתה אז אחת הנשים החזקות בתעשיית הקולנוע הבריטית, והחברה שבבעלותה הייתה לאחת מחברות הסרטים העצמאיות המצליחות בעולם. היא עבדה עם השמות הכי גדולים, כמו וודי אלן, בן קינגסלי ומורגן פרימן, והפיקה יותר ממאה סרטים, חלקם היו מועמדים לאוסקר ואף זכו, למשל "גוסטפורד פארק" שביים רוברט אלטמן (היה מועמד ל־11 פרסים ולבסוף זכה באוסקר על התסריט).
בשנת 2006 נמכרה חברת "קפיטול" למשקיעים אמריקאים ברווח של מיליוני ליש"ט. "מאיה המשיכה לעבוד שם תחת הבעלים החדשים, ואחרי כמה זמן היא התקשרה אליי והציעה שותפות להקמת חברה סרטים חדשה", מספרת שרון. "במסגרת ההסכם הייתי מחויבת לצינון של שנתיים, שבהן באתי לארץ ועבדתי עם אבי נשר על ההצגה 'הלהקה' שעלתה בהבימה. כשעברו שנתיים פתחתי עם מאיה ועוד שותפה, שבינתיים עזבה, את
Westend Films".
מאיה: "התפקיד האחרון שעשיתי ב'קפיטול' היה ראש המחלקה המשפטית. אחרי שמונה שנים שם הרגשתי שאני יכולה לצאת לדרך עצמאית ולהקים חברה משלי, וישר חשבתי על שרון. למזלי, זה מאוד עניין אותה".
שרון: "היה חיבור טבעי, הכרנו טוב מהעבודה ב'קפיטול'. את יודעת, שתי ישראליות בלונדון, ברור שיש חיבור".
מאיה: "שרון הייתה מזמינה אותי לחגים, כי הייתי לבד שם".
החברה, שהוקמה בלונדון ב־2008, נחשבת היום לאחת המובילות בעולם בתחום ההפקות, מימון סרטים והפצתם, ובשנתיים האחרונות עוסקת יותר ויותר בסדרות טלוויזיה. אחת מהן היא הסדרה "בוגד" שתעלה בקרוב ב־HOT בכיכובם של ליאור אשכנזי, עוז זהבי, ניב סולטן ודיקלה. "שמענו על הסדרה הזאת רק משפט אחד: 'הסיפור מתחיל מטיסה שממריאה מנתב"ג לתאילנד ובדרך המטוס נעלם', וזה ישר כבש אותנו ואמרנו כן", אומרת מאיה.
נשמע שיש לכן המון כוח בתעשייה הזאת.
מאיה: "כן, אפשר להגיד שאנשים רוצים להכיר אותנו, גם ברמה המקומית וגם הבינלאומית, אבל זה לא מבלבל אותנו. מה שחשוב לנו זה רק התוכן עצמו".
הראל: "אכן, יש לנו יכולת לגרום לדברים לקרות ולהזניק קריירות, אבל אנחנו לא מתייחסות לזה ככה".
יש הבדל בין הפקה ישראלית להפקה בחו"ל?
מאיה: "יש הבדל, לטוב ולרע. פה הקשר הוא בלתי אמצעי ולכן דברים קורים מהר יותר מאשר בחו"ל, ומצד שני כעורכת דין אני יכולה להגיד שבחו"ל הכל הרבה יותר מסודר".
מה חלוקת העבודה ביניכן?
"שתינו עושות הכל, אבל בגלל הרקע המשפטי שלי כל הדברים המשעממים, כמו חוזים והסכמים, נופלים בחלקי".
איך אתן מרגישות כנשים בתעשיית הסרטים?
מאיה: "אין ספק שזו תעשייה גברית מאוד, רוב חברות ההפקה בעולם מנוהלות על ידי גברים, אבל בחברה שלנו עובדות רק נשים".
זה מקרי?
שרון: "נראה שלא, למרות שלא הייתה החלטה לעבוד רק עם נשים. אפילו הייתה תקופה שחיפשנו שותף גבר ולא מצאנו. נשים זה מולטי טאסקינג, זה כוח. חשוב לנו לתת לנשים מוכשרות להתבטא".
מאיה: "זה לא שאנחנו נגד גברים, פשוט ככה יצא, ואנחנו גאות בזה".
זה משפיע על התכנים שאתן מפיקות?
"מן הסתם גם התכנים שאנחנו מתעניינות בהן מדברים יותר לנשים. עשינו בעבר סרטי אקשן, אבל אנחנו מרגישות הכי קרובות לתכנים נשיים".
מה זה תכנים נשיים?
מאיה: "קומדיות רומנטיות מכוונות יותר לקהל נשי. למשל, הסרט 'אמהות וילדים' שעשינו עם נעמי ווטס ואנט בנינג, זה סרט שמדבר על אימהות, נושא שבהגדרה שלו מדבר יותר לנשים, לא במאה אחוז, גם גברים רואים סרטים כאלה, אבל יותר נשים".
נתקלתן בתקרת זכוכית או ביחס שוביניסטי?
שרון: "לא זכור לי, אבל תמיד עבדתי בחברות של עצמי, אז זה לא אומר כלום".
מאיה: "לא קרה שלא קיבלתי משהו כי אני אישה, אבל תחושה לא נוחה בוודאי שהייתה. למשל, בפסטיבל קאן יש הרבה פגישות עם מפיצים, רובם ככולם גברים, ובערב תמיד הולכים לאכול איתם ארוחת ערב או לשתות משהו, ומצאתי את עצמי לא פעם בשעה מאוחרת בלילה על הבר עם מפיץ שאני בקושי מכירה. זו סיטואציה קצת מלחיצה לשני הצדדים. אני בטוחה שגם לו יהיה הרבה יותר נוח עם גבר בסיטואציה כזאת, כי יש כאן את הקטע של גבר ואישה. זה לא מגיע להטרדות, זה נשאר מקצועי ולפעמים אפילו מגיע לחברות, אבל אני לא בטוחה שאני, בגילי, רוצה בכלל להיקלע לסיטואציה".
רומן שהתחיל בפסטיבל קאן
מאיה אמסלם הכירה את בעלה המפורסם, ליאור אשכנזי, בגיל 37, כשחברת Westend Films הפיקה את סרטו של יוסף סידר, "הערת שוליים", שבו כיכב אשכנזי. הקשר הרומנטי התחיל בפסטיבל קאן, שאליו הגיעו שניהם כדי לייצג את הסרט, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. ארבעה חודשים אחרי שהכירו, ליאור כבר כרע ברך והציע, והיא אמרה "איי דו".
"ההיכרות עם ליאור הייתה רק הבונוס להצלחה של הסרט", היא מחייכת. "לא רק שהסרט זכה כסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן, הוא גם היה בין חמשת המועמדים הסופיים לסרט הזר הטוב ביותר באוסקר".
את החופה ערכו בני הזוג בבית כנסת בתל־אביב, ואחריה המשיכו המוזמנים למסיבה ביפו. שנתיים אחר כך נולדה בתם היחידה ששמה, ממש כמו שמה של בתה של שרון, הוא תמרה (לליאור יש בת נוספת, עלי בת ה־21, מנישואיו הקודמים לשירה פרבר). אחרי לידת בתה, מאיה העבירה את מרכז חייה לארץ, והיום, כלומר בחיים שלפני הקורונה, היא חיה על הקו תל־אביב־לונדון. "גם בשנים שהייתי בלונדון החזקתי מעצמי ישראלית, נולדתי וגדלתי פה עד גיל חמש, וגם אחרי שעזבנו את הארץ למדתי בבית ספר יהודי דתי, ובבית דיברנו עברית. כל השנים המשכתי לבוא לפה בכל קיץ עם ההורים לבקר את המשפחה, כך שהקשר עם ישראל נמשך כל הזמן", היא אומרת.
איך את מצליחה לגדל פה ילדה כשהמשרד שלך נמצא בלונדון?
"אני יודעת שזה נשמע קשה, אבל אני מסתדרת כי אני לא מכירה משהו אחר. אני נשואה לשחקן שלא תמיד יכול להיות פנוי להיות עם תמרה כשאני לא פה, אבל ההורים שלי מאוד עוזרים".
איך? הם גרים בצרפת.
"נכון, אבל בכל פעם שאני צריכה לנסוע ללונדון הם באים לפה להיות עם תמרה וליאור, הם מאוד אוהבים אותו. הייתי שמחה אם הם היו באים לגור לידנו, אבל גם ככה אנחנו מסתדרים".
ליאור משחק בתפקיד ראשי ב"שעת נעילה", הייתה לו פרוטקציה מהמפיקה?
(צוחקת) "היוצרים שאלו אם הוא יהיה מוכן לקחת על עצמו את התפקיד הזה, זה התפקיד היחיד שהיה צריך בשבילו שחקן קצת יותר מבוגר, וחשבתי שזה רעיון טוב".
הוא היה צריך לעבור אודישן בשביל זה?
"אמממ.... לא. אני חושבת שמגיע לו, הוא כבר הוכיח את עצמו. אני שמחה שהוא עשה את זה, כי הוא עושה שם תפקיד נהדר והוא גם מאוד נהנה".
זו פעם ראשונה שאתם משתפים פעולה?
"זו פעם ראשונה כזוג. לפני כן היה הסרט 'הערת שוליים' שבזכותו הכרנו. עכשיו אנחנו עושים יחד סרט, רימייק בעברית לסרט האיטלקי 'זרים מושלמים' שליאור הולך לביים".
את לא חוששת שהעבודה תיכנס הביתה ותפריע לזוגיות?
"גם ככה היא נכנסת הביתה, ככה זה כשאנשים עובדים באותו תחום. אין אצלנו הפרדה, ואין לנו בעיה עם זה, למשל בסרט 'פוקסטרוט', שבו ליאור שיחק אב שכול, היו ימי צילום שטלטלו אותו מבחינה נפשית, אז איך הוא לא יביא את זה הביתה?".
מה ידעת עליו כשהכרתם?
"ידעתי שהוא שחקן מוכר בארץ, אבל לא ידעתי עד כמה הוא כוכב פה. פגשתי בחיים שלי הרבה שחקנים מוכרים, לא התרגשתי מזה, עד שמצאתי את עצמי בוקר אחד במדורי הרכילות".
איך הרגשת עם זה?
"טוב, זה לא היה סימפטי. לא היה לי כל כך נוח שצילמו אותי בכל פעם שיצאתי מהבית ובכל בית קפה שישבתי. למזלי זה עבר מהר מאוד, כי צ'יק צ'ק התחתנו והפסקנו לעניין. צלמי הפפראצי עברו לזוג הבא".
בגלל הקריירה יש לכם רק ילדה אחת?
"לא, גם בגלל הגיל. התחלתי הכל מאוחר, ילדתי את תמרה רק בגיל 40, מה הסיכוי להביא עוד ילד אחרי זה? הייתי רוצה עוד ילדים, זה ברור, חבל שזה לא קרה. אם יש לי מסר להעביר בכתבה הזו, זה שילדים לא מחכים עד שיהיה לנו נוח. צריך להתחיל הרבה יותר מוקדם".
למה בעצם זה לא קרה לך עד אז?
"זאת שאלה שאפילו ליאור שאל אותי כשפגשתי אותו בפעם הראשונה. הוא שאל, 'איך זה שלא התחתנת?', ועניתי שפשוט לא מצאתי את האדם הנכון. תמיד הייתי מתעצבנת ששאלו אותי את השאלה הזאת, כי בגדול זה בעצם לשאול, 'מה לא בסדר איתך?'. גם ההורים לחצו, אבל הם ויתרו באיזשהו שלב, וכשהם ויתרו הכרתי את ליאור. כאילו כל החיים חיכיתי לו".
להתחתן עם סר ולהיות ליידי
את בעלה, סר רונלד כהן (75), מייסד ויו"ר קרן ההשקעות אייפקס פרטנרס, השותפה בגרעין השליטה בחברת "בזק" ושולטת גם על חברת "תנובה", הכירה שרון הראל (68) בניו־יורק בשנת 1986 כשהייתה שם בנסיעת עבודה. בעקבות האהבה עברה ללונדון ונישאה לו, ולשניים נולדו שני ילדים: תמרה (33), נשואה ובעלת הסטארט־אפ RISEUP, אפליקציה שעוזרת למשתמשים לצאת מהאוברדראפט, וג'וני (28), שעובד עם אביו בקרנות הון סיכון. שניהם גדלו בלונדון, למדו בארצות־הברית וגרים היום בתל־אביב ("הצלחנו בחינוך").
סר ארנולד כהן נולד בקהיר למשפחה יהודית, ובגיל 11 הגיע ללונדון עם הוריו כפליט (בעקבות מבצע קדש). היום הוא מחזיק בתואר סר, שאותו קיבל בעקבות תרומתו לקידום קרנות הון סיכון באנגליה, מה שהקנה להראל עצמה את התואר "ליידי". "זה לא נותן שום דבר מלבד כבוד, אם כי לפעמים זה עוזר לקבל שולחן במסעדה", היא צוחקת. "היה מרגש שמישהו שהתחיל את דרכו בממלכה כפליט מגיע לארמון בקינגהאם כדי לפגוש את מלכת אנגליה ולקבל ממנה תואר של כבוד".
היא נולדה בלוס־אנג'לס כשאביה, יוסי הראל, שהיה מראשי קהילת המודיעין הישראלית ומפקד האוניה "אקסודוס", למד שם אדריכלות ימית. כשהייתה בת ארבע נדרש אביה לקטוע את לימודיו ולחזור לארץ, לבקשתו של משה דיין, כדי לשקם את היחידה המבצעית של אגף המודיעין שפעלה במדינות ערב, לאחר כישלון "מבצע סוזנה" במצרים, שנודע לימים כ"עסק הביש".
גדלת עם אבא שלמדו עליו בשיעורי היסטוריה.
"ואני לא ידעתי. אני זוכרת שבכיתה ג' המורה לימדה על אקסודוס ואז פנתה אליי ואמרה: 'ועכשיו שרון תספר לנו את סיפור האונייה אקסודוס', ואני לא ידעתי כלום".
הסדרה עוסקת גם במחאת "הפנתרים השחורים". איך בת למשפחת אצולה מקומית מתחברת לנושא הזה?
"זה אמנם לא הרקע שלי, אבל גדלתי עם אבא שהייתה לו משכורת צבאית, לא איזה אוליגרך. מאוד שמחתי שהיה אפשר להציג את הנושא הזה של הפנתרים. זה היה מאבק על צדק חברתי, לא מאבק של מזרחים נגד אשכנזים"
.
מה ידעת על זה בזמן אמת?
"זה לא היה מאבק של החיים שלי, אבל הייתי בת 18 עם תודעה חברתית, אז שמעתי, ראיתי והזדהיתי. צרם לי חוסר הצדק. איך את הרגשת, למשל, כשראית את המאבק של האתיופים בארץ? את לא רוצה שהם יצליחו?".
בצבא שירתה הראל באמ"ן מחקר, שם הכירה לראשונה את הבמאי אבי נשר ("ממש לשנייה"), וכשהשתחררה למדה לימודי סין ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. כשנסעה לניו־יורק לעשות תואר שני בלימודי סין פגשה שוב את נשר, השניים התאהבו, והיא נדבקה בחיידק ההפקות והקולנוע. "תמיד אהבתי סרטים, וההיכרות עם אבי הפכה את זה למקצוע", היא אומרת.
הראל, שהייתה אחת מיוצרי הסרט "הלהקה", הייתה רק בת 24 (!) כשהתחילה לעבוד על הסרט (שיצא ב־1978). "אני זוכרת שאבי רצה לעשות סרט ועלו לו כמה רעיונות, אבל איך שהוא אמר 'להקה צבאית' היה ברור שזה זה ושאני עושה את זה איתו", היא משחזרת. "היינו מאוד צעירים, לא באמת ידענו איך עושים סרט, אבל זה יצא לטובה, כי כשאתה לא יודע מספיק, אתה לא פוחד מכלום. הופתענו מההצלחה. כשהסרט הוקרן בקולנוע הוד בתל־אביב היו תורים סביב כל הבלוק, והיינו בשוק מזה. עשינו שלושה סרטים יחד, 'הלהקה', 'דיזנגוף 99' ו'הפחדנים' עם חלי גולדנברג ומאיר סוויסה, שמאוד לא הצליח. לא היה פשוט להתמודד עם הכישלון הזה, בסרט הראשון שלנו יש תורים בלתי נגמרים, ואת השלישי אף אחד לא בא לראות, זו הייתה אכזבה גדולה. אחרי שנפרדתי מאבי המשכתי לעשות קולנוע לבד, עשיתי שני סרטים אמריקאיים שהצטלמו בארץ, אחד של
הבמאי הישראלי זוכה האוסקר משה מזרחי, בכיכובו של טום הנקס, שנקרא Every Time We Say Goodbye (בעברית: "אהבה גנובה"), על משפחה ספרדית בירושלים".
הסרט "הלהקה". שרון הייתה אחת היוצרות
את בקשר עם אבי?
"כן, אנחנו בקשר טוב. ראיתי ואהבתי את כל הסרטים שהוא עשה מאז שנפרדו דרכינו, והוא עובד עכשיו על סרט חדש שנשמע מבטיח. אנחנו חושבים לעשות סדרה על בסיס 'הלהקה', אבל זה רק בגדר רעיון כרגע. אבי עבר טרגדיה איומה ונוראה כשארי, הבן שלו, נהרג. הייתי בחו"ל כששמעתי על התאונה וקפאתי מרוב צער. צלצלתי מיד לאבי כדי להביע את תנחומיי על ארי, ילד כל כך מקסים ואיכותי שאני מתקשה עד היום להאמין שהוא כבר לא איתנו. אני בטוחה שהוא מלווה מלמעלה את כל מי שהכיר אותו".
