כשהתחיל להתפשט נגיף הקורונה בישראל, ישבה לילי נשר (97) בדירתה בדיור המוגן בתל־אביב, צפתה בחדשות והבינה שיש פה אויב מהסוג שהיא לא מכירה. היא כבר עברה את מלחמת העולם השנייה, אבל דבר לא הכין אותה למגפה העולמית הזו. כאשר נערכו בדיקות קורונה לחבריה בדיור המוגן, היא הרגישה טוב. מי היה מאמין שבחודש יולי היא תתגלה כחיובית לקורונה, חולה אסימפטומטית.
"זה היה נורא", נזכרת נכדתה, הדוגמנית והקולנוענית תום נשר (24). "התקשרו אלינו ואמרו לנו שהיא חולה, לפני שהיא ידעה שהיא חולה. לא ידענו איך לעכל את זה ואיך לבשר לה. היא כל כך פחדה להידבק. במשך חודשים שמרנו על מרחק ממנה והסתובבנו רק עם מסכות, ובסוף היא נדבקה בדיור המוגן".
לילי: ״פחדתי מאוד מהקורונה ואני מפחדת עד היום. התגברתי על הקשיים של המלחמה, כשהגרמנים רצו להרוס את העולם. פה אני מרגישה בידיים של רוצח".
תום: "איכשהו, במזל באמת מטורף, היא הייתה אסימפטומטית. היא רק סבלה מאוד מהבדידות של הבידוד".
מה עשיתם כדי לשמח אותה?
"כל יום השארנו לה מחוץ לדלת מרק בורשט ושניצלים שהיא אוהבת, וגם אייפד שבעזרתו התקשרנו אליה כמה פעמים ביום בזום, וניגנו ושרנו לה שירים ממחזות זמר שהיא אוהבת. היא הייתה בהלם כשהיא גילתה את הזום. בסוף כל שיחה היא אמרה 'תודה שקפצתם לבקר אותי'.
"כשהיא יצאה מהבידוד, הדבר הראשון שהיא עשתה היה מניקור ותספורת. גם בגיל 97 לסבתא שלי חשוב להיות יפה ומטופחת. היא תמיד לבושה בסטייל ועם ציפורניים אדומות ארוכות. בתיק תמיד יש לה אודם. השמירה על המראה גורמת לה להרגיש עדיין מי שהיא".
קצת יותר משנתיים עברו מאז מותו של ארי נשר, אח של תום, שהיה בן 17 כשנהרג בתאונת פגע וברח בתל־אביב בספטמבר 2018. כאשר התרחשה הטרגדיה, איש לא ידע כיצד יבשרו לסבתא לילי. בסופו של דבר, היא חיזקה את כולם. "הייתה לי ברירה?", היא שואלת עכשיו רטורית. לדבר על הקשר בינה ובין הנכד שאיננו היא לא מסוגלת.
תום, גם את ממעטת לדבר עליו בראיונות.
"בדרך כלל, אם אני אדבר על ארי, אני אדבר על ארי אח שלי, החי, שאני הכי אוהבת בעולם, שהכי מצחיק אותי והכי כיף לי איתו, שמספר לי את כל הסודות שלו, ואני מספרת לו את שלי, הילד הכי מתוק בעולם. קשה להעביר איתי שיחה שלמה בלי שאדבר על ארי. על המוות אני אדבר רק עם חברים קרובים, ובעיקר עם ההורים שלי ובן הזוג שלי, שחווים איתי הכל ויכולים להבין אותי.
"מצד אחד אני כל היום רוצה לדבר עליו, מצד שני הרבה פעמים קשה לי לדבר עליו, או על המוות. זה לא עושה חסד איתו ולא איתי. אנשים לא מצליחים להבין את עוצמת הקשר שהיה לנו ובאיזו מידה עמוקה המוות שלו חיסל לי ולמשפחה שלי את החיים. כמובן שאנחנו מחונכים על דרכה של סבתא שלי, לבחור בחיים ולראות גם את הטוב, אבל הגעגועים לארי זה דבר שקורע לנו את הלב כל יום".
בחזרה לישראל
בשנת 1965 עברו אריה ולילי נשר לשליחות מטעם המדינה בארצות־הברית עם שני ילדיהם. ב־1971 חזר אבי כדי להתגייס. "ואני הייתי באמריקה וזה אכל את בריאותי. מישהו פעם אמר לי, מי מכבס לבן שלך את המכנסיים כשהוא חוזר מהצבא? זה היה קשה".
אחרי הצבא, כשבנה חזר לארצות־הברית, נרשם בלחץ הוריו ללימודי יחסים בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה. בקורסי הבחירה לקח קורסי קולנוע. באמצע התואר, שמעולם לא סיים, עזב וחזר ארצה. בשנת 1977, כשהוא בן 24, עשה בארץ את סרטו הראשון, "הלהקה", שהפך לקאלט. ״בעלי כמובן לא רצה שהוא יהיה קולנוען. גם לי זה לא היה נראה. כשחברות שלי אמרו לי, 'את רואה, בסוף זה הצליח', עניתי, 'איך יכולתי לדעת אז שאהיה אמא של אבי נשר?'".
נשר, שעזב את ישראל בתחילת שנות ה־80 במטרה לפתח קריירה קולנועית בלוס־אנג'לס, חזר לארץ ב־2002 עם אשתו האמנית, איריס. תום הייתה בת חמש, ארי בן חצי שנה. ב־2004, לאחר מותו של אריה נשר, אבי שכנע את אמו לחזור להתגורר בישראל. ״הייתי באמריקה עשרות שנים וכל החברות שלי היו באמריקה", היא מודה. "כשאבי ביקש ממני לחזור לישראל, הייתי בפאניקה. כשבאתי לבקר בפסח בארץ, היו שם כל הקרובים של איריס כלתי, משפחה גדולה, והתרגשתי. בסוף אמרתי לאבי, אני חוזרת".
את בקשר עם החברות בניו־יורק?
לילי: "אני לא יודעת מי עוד חיה. היו לי חברות יהודיות טובות באמריקה שתרמו הרבה לישראל".
תום: "היא מפחדת להתקשר כדי לגלות שמישהי מחברותיה לא חיה. היא מעדיפה לא לדעת".
תום נשר, סטודנטית להיסטוריה וספרות באוניברסיטת תל־אביב, מתגוררת בעיר עם בן זוגה בחמש השנים האחרונות, גיא, שעושה תואר שני במתמטיקה במכון ויצמן. בשנים האחרונות היא מפלסת את דרכה בעולם הדוגמנות. בנוסף, קיבלה מענק פיתוח מקרן רבינוביץ', בהגשה אנונימית, לסרט הקולנוע הראשון שלה. איך זה להיכנס לתחום של אביה? "זה טיפה מלחיץ, אבא שלי בגיל שלי כבר עשה את הלהקה", היא צוחקת. "חונכתי לצפייה בסרטים ולשיחה על סרטים עוד לפני שלמדתי קרוא וכתוב".
את רוצה גם לשחק?
"לפני הקורונה קיבלתי הצעה לתפקיד בסדרה שווה, וכבר ממש הייתי על סף לומר 'כן', אבל כשקראתי את התסריטים של כל הפרקים הבנתי שזה לא תפקיד שמתאים לי. אני מחכה לתפקיד הנכון. פעם רציתי מאוד לבלות איזה עשור בארץ זרה. מאז התאונה של ארי קשה לי לדמיין את עצמי חיה רחוק מהמשפחה שלי. אנחנו מאוד קרובים ומחזיקים אחד את השני. תמיד הייתי קרובה אליהם, גם ארי".
לפני ששיחתנו מסתיימת, תום שואלת את סבתא שלה אם היא חושבת שהאופטימיות עזרה לה לנצח את הקורונה. "לפעמים אני מזייפת אופטימיות", מודה לילי. "כשהם הולכים אחרי ארוחת שישי, שאנחנו מדברים בה ומקשקשים שעה וחצי, אני לבד, ונשארת ריקנות איומה. מה שעזר לי, אחרי שההורים שלי מתו, זה שהבטחתי לעצמי להיות אדם חיובי. יש מעלה ומטה, ומאבדים דברים, אבל סך הכל החיים יפים".
הראיון המלא עם לילי ותום נשר מתפרסם בגיליון החדש של "לאשה", השבוע בדוכנים
