אנה ווינטור לא ציפתה שרצף פרסומים שליליים על אודותיה יהיו מתנות יום ההולדת ה-71 שלה, שיצוין ביום שלישי הקרוב. לפני פחות משבועיים דווח כי עורכת ווג אמריקה נפרדה מבן זוגה, איש העסקים שלבי בריאן (74) לאחר 21 שנות זוגיות, מתוכן 16 שנה כזוג נשוי. אתר הרכילות Page Six דיווח כי בריאן שב לזרועות אשתו לשעבר, אך מקורבי השניים מכחישים זאת.
פרשנות לפרידה של השניים העניק בשבוע שעבר ג'רי אופנהיימר, מי שחיבר את הביוגרפיה "אנה ווינטור, שורה ראשונה: החיים הקוּליים והזמנים הלוהטים של עורכת ווג הראשית" משנת 2006. בטור שפרסם בצהובון הבריטי דיילי מייל, טען אופנהיימר כי הסיבה לעזיבתה של ווינטור את בריאן דומה לפרידתה מבעלה הקודם – ד"ר דיוויד שפר, המבוגר ממנה ב-13 שנה – היא פשוט השתעממה ממנו.
"היא משתעממת ממערכות יחסים, בדיוק כפי שהיא משתעממת מאורך של חצאיות", סיפרה מקורבת לווינטור. לדברי מקורות בכתבה, בני הזוג, שהכירו לראשונה באירוע הגאלה של מוזיאון המטרופוליטן בשנת 1997, נפרדו כבר לפני מספר שנים, אך שמרו על כך בפרופיל נמוך. מקור אחר הוסיף כי "היחסים בין השניים נעשו מתוחים, בעיקר עבור שלבי, שהתקשה להתמודד עם האמביציה של ווינטור אשר חייה סובבים רק סביב ווג".
סיפור פרידה דומה עמד בסוף הרומן "השטן לובשת פראדה" של לורן וייסברגר מ-2003, אסיסטנטית לשעבר של ווינטור במגזין ווג. אלא שהפרט העלילתי-פיקטיבי שליווה את סיפורה של מירנדה פריסטלי, בת דמותה של ווינטור בספר, הפך למציאות. הספר סייע לבנות את דמותה הדמונית של ווינטור, אך מאז נראה כי היא עושה כל שביכולתה כדי להציג דימוי של עורכת משעשעת, נגישה, כזו שאפילו מוכנה להצטלם כשדלי מים וקרח הורס את הקארה המסותת שלה לטובת אתגר רשת להעלאת מודעות למחלת ALS.
העיסוק בחייה הפרטיים של מי שקנאית לפרטיותה, היה רק קדימון לתחקיר מקיף שפורסם בשבוע שעבר ב"ניו יורק טיימס", שבו נמתחה ביקורת על ווינטור כעורכת ווג וכעורכת-על של קבוצת קונדה נאסט, המו"ל של מגזינים כמו וניטי פייר, GQ, הניו יורקר ואחרים. ביקורת זו מצטרפת גם לדברים שכתב עליה עורך ווג לשעבר אנדרה לאון טאלי, שמציגים אותה מחדש כדמות דמונית, לבנה, פריווילגית עם נקודת מבט גזענית. בימים שבהם רחובות ארצות הברית בוערים עם קריאות Black Lives Matter, במגדל השן הצחור של ווינטור לקח זמן עד שהופנמו השינויים. וגם אלה – טוענים מבקריה בבוז – הם עניין של ביזנס, דעת קהל, הלך רוח, טרנד.
חודש ספטמבר האחרון היה קריאת השכמה לעולם האופנה. קשה היה להתעלם מהקריאות לרבגוניות שעלו מתוך הרחוב, מחשבונות האינסטגרם של ידוענים ומחנויות המותגים שעלו באש. כמעט כל שערי ספטמבר – גיליונות האופנה החשובים ביותר של השנה – הציגו דמויות שחורות ומשפיעות כמו ריהאנה, זנדאיה, ג'אנל מונה, קארדי בי ואחרות.
המהדורה האמריקאית של ווג ייצגה את המגמה עם שני שערים מאוירים: האחד של אורורה ג'יימס, מייסדת מותג הנעליים האפריקאי Brother Vellies וארגון המעודד תאגידים להקדיש 15 אחוז משטח המדפים לעסקים שחורים; השנייה, דמות פיקטיבית שחורה שיצר האמן קרי ג'יימס מרשל, לבושה שמלה לבנה של המותג אוף ווייט בעיצוב וירג'יל אבלו.
היה זה שינוי מגמה שווינטור הבינה באיחור. חודשיים קודם לכן, ב-4 ביוני, היא פרסמה מכתב לעובדי קונדה נאסט שבו התנצלה על סיפורים שהיו בעלי אוריינטציה גזענית. בנוסף, הודתה כי המערכת של ווג היתה "לבנה מדי". "אני רוצה לומר בפשטות שאני יודעת כי ווג לא מצא מספיק דרכים לקדם ולתת מקום לעורכים, כתבים, צלמים, מעצבים ויוצרים שחורים", כתבה ווינטור על תקופתה במגזין ב-32 השנים האחרונות. "עשינו גם טעויות, פרסמנו דימויים וסיפורים שהיו פוגעניים ולא סובלניים. אני לוקחת אחריות מלאה על הטעויות האלו".
דברים אלו מתחברים גם עם דברים שנאמרו בשבוע שעבר לניו יורק טיימס על ידי אחד מעובדיה לשעבר: "אופנה היא תחום ביצ'י. זה קשה, זה אמור להיות כך, אבל בווג, כאשר היינו אומדים תצלום היינו אומרים 'זה ווג' או 'זה לא ווג'. והמשמעות של זה באמת היתה: 'רזה, עשירה ולבנה'. איך אפשר לעבוד בסביבה כזאת?"
תחת הכותרת "הגיליון הלבן: האם הדחיפה לרבגוניות של אנה ווינטור הגיעה מאוחר מדי?" שוטח הכתב אדמונד לי סיפורים על יחס גזעני של ווינטור כלפי עובדים שחורים במגזין ("גב' ווינטור יצרה סביבת עבודה – ואין שום פן של ווג שהיא לא שולטת בו – שנשים שחורות וכהות עור הודרו ממנו"), כמו גם סדר יום שנשים שחורות לא היו חלק ממנו.
לא צריך למצוא עובדים של ווג שיטנפו על הבוסית – מספיק לדפדף בין עמודי המגזין או פשוט לחלוף על השער. אשתקד פורסם מחקר של אתר The Pudding שניתח את ייצוגן של נשים שחורות וכהות עור במגזין לאורך 19 השנים האחרונות. בין השנים 2000 ל-2005, רק שלוש נשים מתוך 81 כוכבות השער היו שחורות. בתגובה אמרו בקונדה נאסט כי בשנים 2020-2017, 32 אחוז מכוכבות השערים היו נשים שחורות.
על פי דיווחים בכתבה של הניו יורק טיימס, בניסיון לייצר דימוי אחיד פחות של צוות עובדים בכיר שהוא לבן ברובו, זימנה ווינטור לפגישות עבודה קבוצתיות של דרג בכיר גם עובדים שחורים בתפקידים זוטרים. כיוון שבווג חסרו עובדים שחורים בתפקידים בכירים, נדרשו עובדים מתחילים ש"התמזל מזלם" והם כהי עור, להביע דעה בפגישות עבודה. מהצד זה עלול להיראות כמו בונוס או קידום, אך הדבר נעשה, כאמור, למראית עין.
באחד המקרים, מתארים בתחקיר של הניו יורק טיימס, הוזמנו בשנת 2017 מספר עובדים להביע דעה על הפקת אופנה שיצר פטריק דמרשלייה עם דוגמניות שחורות. נטען כי ווינטור השתמשה בביטוי הגזעני "פיקניני" (שם גנאי המתאר ילד שחור קטן, א"י) בתיאור הדאגה שלה כיצד תמונה של שתי דוגמניות שחורות שראשיהן מכוסים צעיפים תתקבל אצל הקוראים. לשם כך היא ביקשה את חוות דעתה של עובדת זוטרה שחורה. העובדת, מצדה, אמרה לממונים עליה שהיא לא רואה בעיה בתצלום. הבעיה האמיתית, המשיכה לדברי כמה אנשים שנכחו במקום, היתה הסיבה לכך שעובד בדרגה נמוכה כמוה התבקש לתת הערכה. "בחדר היתה שתיקה רועמת", נכתב.
היו גם לא מעט הפקות אופנה ותצלומים שעוררו ביקורת מצד הקוראים והעובדים. למשל, כתבה מפרגנת על הבחירה של קנדל ג'נר לעטר את פיה בשיני זהב מזויפות במסיבה של בית האופנה ברברי ב-2017, שיש הרואים בה ניכוס תרבותי. מנגד, ניתן לטעון כי מדובר בטרנד ותיק מעולם הפופ שכבר כיכב בעבר גם על מדונה.
"אם קנדל רוצה לעשות משהו טיפשי זה בסדר, אבל הכותבים שלנו (במיוחד הלבנים) לא צריכים להאדיר את זה או לייחס לזה סיבות של חוסר רגישות תרבותית", העיר אחד מאנשי הצוות המגזין. ווינטור ענתה בתגובה: "אני באמת לא חושבת שזה 'ביג דיל'".
במקרה אחר, הדוגמנית קרלי קלוס התנצלה בפומבי בציוץ בטוויטר על שהתחפשה לגיישה יפנית להפקת אופנה בווג ("אני מצטערת על השתתפותי בצילומים שלא היו רגישים מבחינה תרבותית") וחטפה ביקורת ברשתות החברתיות. בהמשך היא שלחה מכתב לווינטור שבו הסבירה את עצמה. ווינטור השיבה לה בצורה צוננת: "תודה קרלי, בפעם הבאה תתני לנו התראה אם את כותבת על ווג".
בקונדה נאסט דחו את הביקורת שהובאה בניו יורק טיימס. לדבריהם, בשנים האחרונות הם מעודדים רבגוניות בחברה, ואפילו מקדישים לנושא סעיף שלם באתר ההוצאה לאור. ווינטור, כך נאמר, הקדישה את התקופה האחרונה כדי ליצור שינוי ארגוני בקבוצה. בשנת 2017 היתה ווינטור חלק מוועדה מצומצמת שהחליטה להחליף את עורך מגזין וניטי פייר היוצא, גריידון קרטר, בראדיקה ג'ונס, לשעבר עורכת מוסף הספרים בניו יורק טיימס. ג'ונס הפכה לאחת מהעורכים השחורים הבודדים בקונדה נאסט.
"הניסיון שלי עם אנה היה חיובי", אמרה ג'ונס בתגובה, "היא תומכת בחזון שלי ומבינה מה ניסיתי להשיג והיא עזרה לי להשיג את זה". בחודש שעבר החליפה ווינטור את סטיוארט אמריץ', לשעבר עורך אופנה באתר ווג, בשיומה ננאדי, אישה שחורה; ובאוגוסט הובילה למהלך נוסף, כשמינתה את דוון דיוויס כעורך מגזין בון אפטיט. מקונדה נאסט נאמר בתגובה לטיימס כי 42 אחוז מהעורכים הראשיים בקבוצה הם שחורים, כולם הוצבו על ידי ווינטור.
הביקורת על ווינטור מגיעה גם מתוך הבית. מוקדם יותר השנה פרסם אנדרה לאון טאלי, לשעבר עורך בכיר במגזין, את האוטוביוגרפיה "שוחות השיפון", שבה גולל את סיפורו כאחד הגברים השחורים במגזין ואת היחס המפלה שבו נתקל לא אחת בעבודתו. בראיון שהעניק לאחרונה, טאלי לא קונה את ההצהרות וההכאה על חטא מצדה של ווינטור. "ההתנצלות שלה מגיעה ממקום פריווילגי. אני רוצה לומר דבר אחד: 'דיים אנה ווינטור היא קולוניאליסטית. היא מגיעה מבריטניה, היא חלק מאקלים קולוניאליסטי'", אמר. "אני לא חושב שהיא אף פעם תיתן למישהו להפריע לפריווילגיה הלבנה שלה".
ווינטור, שנכנסה למגזין ווג בנובמבר 1988, מחזיקה בכיסא למעלה מ-30 שנה. השמועות על פרישתה בינתיים לא התממשו, אך כבר יש הערכות כי מי שצפוי ככל הנראה להחליף אותה בתפקיד הוא עורך ווג הבריטי אדוארד אנינפול, גבר שחור שמקדם ערכים של רבגוניות במגזין שאותו הוא עורך מאז נובמבר 2017. האם יהיה זה צדק פואטי? ימים יגידו.
ולמה פאנטה פראדה מתנגדת להחלקות שיער?
