האם בתי התרבות הנטושים השוכנים בקיבוצי עמק יזרעאל יקומו בקרוב לתחייה? כאלה יש לא מעט: "הבמה" בעין חרוד ננטשה לפני יובל שנים; האולם ב"בית טרומפלדור" בתל יוסף מתפורר, ונראה שאיש לא נכנס בשעריו זה עשרות שנים; בניר דוד, השקוע במאבק על הכניסה החופשית לנחל האסי, נשרף אשתקד האולם (שדווקא היה פעיל) ורק בנס ניצל הארכיון ההיסטורי שבקומה התחתונה שלו; וב"בית צבי" בחפצי-בה, שננטש לפני שנים רבות, חלק מתקרת העץ הפנימית התרסק הישר על רצפת האולם והמבנה משמש כשובך יונים ענק.
תרבות וקהילה - שני דגלים של התנועה הקיבוצית - הן לא בדיוק מה שהיו פעם, ובכל זאת, בימים אלה מקדמות שתי מועצות אזוריות את חידושם של בתי התרבות בחפצי-בה ובניר דוד.
כמו בקיבוצים הצמודים ששוכנים כמעט ממול, תל יוסף ועין חרוד, תכנן קאופמן את בית אלפא וחפצי-בה כיישובים צמודים, כשבכל אחד מהם רצועה של מבני ציבור מקומיים. בחפצי-בה נחשפה, במהלך עבודות בנייה, רצפתו של בית כנסת קדום. רצפת הפסיפס המרהיבה, שהציגה במרכזה את גלגל המזלות, הפכה לאתר תיירות פופולרי בקצה הרצועה, לא הרחק משער הקיבוץ.
בסמוך לה החל המדרון הטבעי לטפס אל הגלבוע, המתנשא מעל המשק, ועליו הוקמו חדר האוכל ובתי הילדים שתכננו בכירי האדריכלים. בחלקה העליון של רצועת מבני הציבור, רגע לפני שהמדרון הופך לתלול ממש, הוקם מוקד הנופש המקומי: מדשאה גדולה המוקפת בבריכת השחייה, בית התרבות והגן היפני שאותו הקימו בני המקויה כמחווה לקיבוץ.
ב-1969 החליטו חברי חפצי-בה להנציח את זכרו של חברם, צבי דר, ממייסדי הקיבוץ (כינויו היה "המוכתר של חפצי-בה") וממייסדי התעשייה הצבאית, וזאת באמצעות אולם מופעים ואירועים שיוכל לאכלס את כל החברים ומשפחותיהם. את המיקום של "בית צבי" בחר שנים קודם לכן שמואל ביקלס, האדריכל הראשי של המחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד. הוא התבסס על התוכנית שערך האדריכל ריכארד קאופמן עוד בשנות ה-20. המקום נחנך ב-1976.
שובך יונים נטוש
עצוב לראות את בית התרבות היום. צורתו החיצונית לא השתנתה, ובקומת המרתף שלו ממשיכים החברים להשתמש כחדר ישיבות לשיחות קיבוץ. מחזית הבניין פורצת אל המדשאה במה קטנה, כזו שאיפשרה לערוך מופעים על הדשא כשהבניין מהווה לה תפאורה. האולם הגדול שמעליו, שהכיל יותר מ-500 צופים, ריק ופרוץ. המושבים נעלמו ובמקומם מונחים על רצפת הבטון שברי תקרת העץ המרשימה. על הבמה הגדולה (11 מטרים עומקה ו-12.6 מטרים רוחבה) מגובבים שברי מתקנים שאוחסנו כאן בעבר, ורק החלונות העגולים שבעורף הבמה מעניקים לה חן נשכח.
"אני כואב את זה שהוא שומם, כי היו בו קונצרטים נהדרים והצגות נפלאות, חגי פסח והקרנות של סרטים", מספר אורי חן, חבר הקיבוץ, צ'לן ונגן-עבר בתזמורת הקאמרית הקיבוצית, שלא רק נהנה להאזין כאן לקונצרטים אלא גם דאג לארגן כמה מהם. חן זוכר את ההרכבים שמילאו את האולם בצליליהם, בהם רביעיית תל אביב, תזמורת באר שבע עם הצ'לן הצרפתי פול טורטלייה, וכמובן קונצרטים בהשתתפות התזמורת הקיבוצית שבה היה חבר במשך שנים רבות. "בזכות עומק הבמה ותקרת העץ הוא היה אולם טוב מאחרים. פיזור הצליל מהבמה היה מוצלח יותר מזה שנשמע באולמות אחרים והצליל היה יפה, עדין ולא מוגזם", הוא מנמק את איכויותיו.
הסרטים הוקרנו בימי רביעי, ו''בחדר האוכל היו מכינים סנדביץ' עם נקניק, ומי שרצה ללכת לסרט היה מגיע ולוקח סנדביץ'. פעם אחת טעו במטבח ושמו ביום שלישי את הסנדביצ'ים - אז כולם המשיכו משם לסרט''
מדי יום רביעי בשעת ערב מוקדמת הוקרן כאן סרט קולנוע, שמשך אליו עשרות חברים על טפם. "בחדר האוכל היו מכינים סנדביץ' עם נקניק, ומי שרצה ללכת לסרט היה מגיע ולוקח סנדביץ' במקום לשבת לארוחת הערב", נזכר בגעגוע גיורא סלוס, מוותיקי הקיבוץ. "פעם אחת טעו במטבח ושמו ביום שלישי את הסנדביצ'ים - ואז משם המשיכו כולם ובאו לראות סרט".
גם את ליל הסדר חגגו ב"בית צבי", מספר סלוס, משום שחדר האוכל היה צר מלהכיל את החברים ואורחיהם הרבים שבאו להתענג על האירוע המסורתי. לכן תוכננו באולם מדרגות רחבות בעומק של 2.40 מטרים. תחילה היו מסלקים את המושבים, ובמקומם היו פורשים שולחנות וכסאות לאורך המדרגות ומקיימים את הסדר הקיבוצי כהלכתו.
מצבו העגום של הבניין לא נותן מנוח לכמה מהחברים. אורי חן מבכה את הדעיכה ואת חסרונו של האולם: "זה נגמר כמו עוד הרבה דברים. זה לא קרה ביום. זה היה תהליך איטי והדרגתי, כמו עוד הרבה תהליכים בקיבוץ".
ייחודו של בית התרבות בחפצי-בה כפול: הן בצורתו והן בזהות המתכננת שלו. בשונה ממבנים דומים, שצורתם לרוב היא תיבתית ובהתאם לשימושם נדרשים להיות גדולים ואטומים, כאן מדובר בקווים רכים, בחלקם אף מעוגלים, מבלי לחסום את המבט אל הגלבוע.
"'בית צבי דר' ייצמד וישתלב בהר בצורה מקסימלית", נכתב בעקרונות התכנון שנקבעו לקראת הקמתו של הבניין. "פתחי הכניסות והיציאות מותאמים לקווי הגובה המשתנים, וההר נוגע בו וגולש ממנו בצורה רכה והמשכית". במקור הייתה התכנית שאפתנית עוד יותר, וביקשה לפתוח את החזית הדרומית אל הנוף, ולמסגר את המבט במסכי זכוכית שדרכם ישתקפו ההר ופינת זיכרון. קשיים בגיוס התקציב עיכבו את הקמת הבניין וצימצמו את התוכנית.
פורצת דרך לנשים אדריכליות
המהלך יוצא הדופן השני היה ההחלטה של חברי המשק לפנות לאדריכלית זיוה ארמוני, ולמסור לידיה את התכנון. עד סוף שנות ה-60, מעט מאוד אדריכליות הובילו פרויקטים משמעותיים בישראל, ולא רק בישראל. מעטות מהן פעלו באופן עצמאי, ולרוב הן היו שכירות או פעלו במשותף עם אדריכל גבר. זיוה ארמוני (2010-1926) נולדה בתל אביב, למדה בגימנסיה "הרצליה", הצטרפה לקיבוץ בית קשת הסמוך להר תבור, ובו גם שכלה את בן-זוגה שנרצח ערב הקמת המדינה בידי ערבים.
היא נותרה באבלה כל חייה, אך לא קפאה במקומה, ומיד בתום קרבות מלחמת העצמאות פנתה ללימודי אדריכלות יחד עם עוד כמה חברי קיבוצים שנבחרו מטעם התנועה, במטרה לשלב אנשי מקצוע בקיבוצים עצמם. עם עמיתה ללימודים ולתנועה, האדריכל חנן הברון, תכננה בראשית דרכה המקצועית בשנות ה-50 שורה של פרויקטים מוצלחים – בית הקיבוץ המאוחד ברחוב סוטין בתל אביב (נהרס), בית עליית הנוער בקיבוץ אלונים, והספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם. בתכנון הספרייה הצטרפו ארמוני והברון לשני צוותים נוספים של אדריכלים צעירים ותל אביבים – אברהם יסקי ושמעון פובזנר, ושולמית ומיכאל נדלר.
הד לבניין הספרייה ניתן למצוא גם בבית צבי של חפצי-בה, שאותו תכננה כמעט שני עשורים מאוחר יותר. בדומה לספרייה הלאומית, גם כאן קומת המסד נסוגה מקו החזית וחופתה באבן לקט בעיבוד פראי. כך נותקה המסה העיקרית של הבניין מהקרקע כדי להעניק אשליה של ריחוף. יש דמיון גם במשטחים האטומים והגדולים, אלא ש"בית צבי" הוא מבנה בעל אופי גמיש יותר ומתחפר מעט בקרקע, לעומת הספרייה הלאומית על זוויותיה הישרות והצבתה על עמודים.
ארמוני עברה בינתיים להתגורר בתל אביב, שם פתחה משרד עצמאי והמשיכה לתכנן בהתיישבות העובדת. היא לא רק הייתה אדריכלית מחוננת אלא גם צלמת כישרונית, שתיעדה את "בית צבי" על רקע הגלבוע עם השלמת הבנייה. משטח החזית הגדול והאטום, שקרני השמש פוגעות בטיח הגס המכסה אותו ויוצרות משחקי אור וצל זעירים, עמד בניגוד או בשילוב לנוף הטרשים המכסה את מורדות ההר. בכך הדגישה ארמוני באמצעות הצילום את היחס בין הבניין לבין הנוף, נושא שהעסיק אותה לכל אורך דרכה המקצועית. התצלום הזה (שמופיע בראש הכתבה) חזר והתפרסם בספרים וברשימות מקצועיות לאורך השנים, ושמר על המוניטין המתמשך וההערכה שרוחשים למבנה.
"זה מקרה מעניין באדריכלות ישראל בכלל, אבל גם באדריכלות הקיבוץ ובאדריכלות של ארמוני בפרט", סבור האדריכל ד"ר צבי אלחייני, מייסד ומנהל ארכיון אדריכלות ישראל, שבו שמור האוסף של ארמוני. "קווי המתאר החמקמקים שלו וחזותו הגושית הם ביטוי ישיר של הפרוגרמה והפעילות במבנה, צורה עוקבת תפקוד (Form follows function), ללא עודפות של מחוות אדריכליות מיותרות. נדמה כאילו הוא מגולף על פי צרכיו, תוך ניסיון מוצלח להתמקם כראוי באתר הייחודי למרגלות הגלבוע. אבל למרות הקשיחות התכנונית ניכרת בבניין הצהרה אדריכלית עזה - אטימות החזיתות, קווי המתאר המתעגלים ואפקט הציפה של המבנה מעל הקרקע יצרו את אחד המונוליתים המעניינים של האדריכלות בארץ, והוא חריג מאוד על רקע האדריכלות המודרניסטית הרווחת של בתי העם בהתיישבות העובדת".
אלחייני מציין ש"בית צבי" חריג גם בעבודתה של ארמוני, מי שהתמסרה כמעט תמיד לברוטליזם הישראלי ישר-הזווית, כשכאן הבניין מזכיר בצורתו שמלה מתנופפת או צעיף.
זקוקים לתרומות
חצי מיליון שקלים העמידה המועצה האזורית גלבוע לטובת שיקום "בית צבי". זהו סכום קטן שאינו מאפשר חידוש מקיף. האדריכל יזהר קדמי, שזכה במכרז לתכנון העבודה, אומר שבשלב זה יחודשו החלקים הפנימיים, יוחלף גג האסבסט ויותקן כל הדרוש בהתאם לתקנים העכשוויים. הוא מקווה כי יימצא התקציב גם לחידוש החזיתות.
בלי רקע בתכנון בתי תרבות או בחידושם, זכה כעת קדמי בחידושם של שניים כאלה: בית צבי ובית התרבות השרוף של ניר דוד, שאותו תכנן האדריכל שמעון פובזנר על הגדה הצפונית של האסי. בניר דוד כבר הושג תקציב מלא לעבודות החידוש, מספר קדמי, בעוד שבחפצי-בה מתקשים להשיג את הסכום הדרוש לעבודה השלמה. עם זאת, כבר בימים הקרובים תבוצע עבודת מדידה, לאחריה ייערכו תוכניות העבודה ואומדן תקציבי.
"הקהילה גדלה באוכלוסייה ותיקה וחדשה, יש הרחבה גדולה ואין שום מקום להתכנסות", מציינת אתי האן, מנהלת הקהילה של חפצי-בה. "מאוד חשוב לנו לשמר את 'בית צבי' ולהחזיר עטרה ליושנה. חצי מיליון השקלים שעומדים לרשותנו מהמועצה, באמצעות מפעל הפיס, לא מספיקים לפרויקט כולו, ולכן בימים אלה אנחנו מתחילים בגיוס כספים. נשמח לתרומות שיסייעו לנו לשמור על הבית ולחדש את פעילותו".
"אין לנו עדיין תקציב לסייע וכרגע אנחנו ממתינים לתקציב ממשלתי", מוסיף אורי בן ציוני, מנהל מחוז צפון במועצה לשימור אתרים, המלווה את הפרויקט. "הבהרתי שאנחנו לא רוצים שיורידו את תקרת העץ המקורית אלא ישמרו אותה, ואנחנו מברכים על פעולת החייאת המבנה".
השביל הזה מתחיל כאן: מדוע כדאי להצפין עד בית אוסישקין
