סליחה שתקתקתי: מה הבעיה עם רופא משפחה מקצועי, יעיל וזריז?
גם בימי עומס ומגיפות כולנו רוצים תשומת לב ואיש אינו רוצה שיתקתקו אותו. ד"ר דורון עמוסי, רופא משפחה, מסביר למה הוא מרגיש צורך לבקש היום סליחה מהמטופלים
במרווח הזה, שבין ראש השנה ליום הכיפורים, חשבתי לעסוק בסליחה. החלטתי לבקש סליחה מהמטופלים. למה מהמטופלים? אולי צריך לבקש סליחה מהנהלת קופת החולים או ממשרד הבריאות, מאנשי המערכת. מרגיש לי יותר נכון לבקש סליחה מהמטופלים. איתם יש לי מערכת יחסים אישית, אחד על אחד, ואילו עם ה"מערכת" תמיד זה מסתכם בהנחיות וחוזרים שאמנם חתומים על ידי מישהו פרטי ומכותבים להם עוד המוני בעלי תפקידים עם שמות פרטיים, אבל הם נשארים בתודעה שלי כחלק ממנגנון שאני מתקשה לפרק ולתת לו פנים.
אז על מה הסליחה? אני הרי מגיע יום יום לעבודה חיובי ומלא רצון טוב. מנסה לעשות את המיטב למטופלים, ויותר מזה, לעצמי. למה לעצמי? כי כשאני מחפף זה כל כך מטריד ומנקר בהמשך היום, שאני משתדל להימנע מהתחושות האלה. אך עם כל הרצון הטוב לא פעם אני נסחף לעבודה בסגנון הסרט הנע. לעבודה באוטומט. תקתוק של העבודה לקול תשואות המזכירות ואף חלק מהמטופלים. המזכירות שלא צריכות להתמודד על עיכובים בתור, והמטופלים ששמחים להיכנס בזמן. כמה יפה עבדת, ממש תקתקתָּ את הרשימה, לא היה עיכוב בכלל.
אנשים שבאים לרופא רוצים שיהיה מקצועי וזריז. מקצועי זה ברור. אתה מגיע עם בעיה ומקווה לקבל הסבר ופתרון. איש לא רוצה רופא סימפטי, קשוב ומכיל, שלא יאבחן את דלקת הריאות שלו. הזריזות, או יפה יותר לומר, היעילות, חשובה ביותר, ולצערי אנו לא מלמדים בצורה מסודרת את המתמחים שלנו כיצד להתייעל. יש לא מעט אנשים שאוהבים לשבת בבטלה, בנחת, ללא תוכניות, אבל לרוב זה לא קורה בחדרי המתנה של מרפאות או בחדרי מיון. שם הזמן של כולם יקר והדיוק בזמנים הופך עבורם לערך עליון.
השילוב הזה של מקצועיות וזריזות הוא בעייתי. הוא מדרון חלקלק לכיוון עבודה באוטומט. אוטומט השוכח שיושב מולו אדם במצוקה. בחודשי החורף, בבוקר אחד אני עשוי לבדוק, בין כל הפניות, עשרה מטופלים או יותר עם שיעול, נזלת וחום. בתצפית חטופה מהדלת או אפילו בחדר ההמתנה, עוד לפני שהמטופל מתיישב, אני בדרך כלל מבין מה מצבו. מי ממש חולה ומי רק צריך להמתין בסבלנות להחלמה. הבדיקה הגופנית שאני מבצע באה לוודא שלא מתחבאות לי הפתעות. מדידת לחץ דם, בדיקת סטורציה והאזנה לריאות.
הפיתוי הגדול: להוציא את המטופל מהחדר בתוך שתי דקות
למרות הבדיקות הקלאסיות אותן ציינתי, השלב החשוב ביותר בדיקה הוא התצפית בכניסה לחדר. כשההתרשמות הקלינית אורכת שניות בודדות, ואתה בעומס גדול בשל החורף, הקורונה, יומולדת של חמותך או שיעור באוניברסיטה שאתה אמור להעביר, יש פיתוי גדול להוציא את המטופל מהחדר בתוך שתי דקות.
אותו דבר קורה כשיש לי ברשימת המטלות שש שיחות עם מטופלים המבקשים בדיקות קורונה. אחרי משפט אחד של המטופל ברור לך אם הבדיקה נחוצה או לא. אפשר לסגור את השיחה לאחר משפט אחד של המטופל ומשפט תשובה שלך, אבל לא זה מה שהמטלפן רוצה, כמו שחולה מחלת החורף לא רוצה לשמוע רק אם הוא במצב טוב או לא. הם רוצים לספר על מצוקתם, ובעיקר הם רוצים שמישהו ישמע אותם ויגיב.
אפשר כמו תמיד להאשים את המערכת על עומס בלתי נסבל, על תקינה במערכת הבריאות המותאמת למצב שלפני חמישים שנים. לספר שלפני עשר שנים לא היינו עובדים בכאלה עומסים ועוד צ'יזבטים, עם גרעין של אמת, שכל סטאז'ר יודע לספר. יש גם את תירוץ הנרטיב המערכתי, שאם אתעכב ואתעמק בכל מטופל במיון, טור הממתינים יתארך ויחסום את הרחוב.
למרות כל זאת אני מבקש להזכיר לעצמי שבסוף, אחרי כל הלחצים, והתקינה, והשיעור באוניברסיטה, ויום ההולדת של חמותך, יושב מולך אדם במצוקה. אדם שהזמין תור לרופא שלו, נסע או הלך ברגל למרפאה וחשב לעצמו איך יהיה הביקור, איך הוא יציג את מכאוביו ואיך הוא ייצא מאותו מפגש.
איש אינו רוצה שיתקתקו אותו. כולנו רוצים תשומת לב. כולנו רוצים להיראות. את זה אני מבקש לא לשכוח גם בימי עומס וגם במגיפות. אני יודע שלמרות המילים היפות, יהיו שיגידו נאיביות, לא פעם המציאות מכריעה אותי, ועל כך בקשת הסליחה שלי.
