אחת הנשים שהכי סקרן אותי לדבר איתן בתקופה הזאת היא רונה שפריר, שאתם בוודאי מכירים אותה מהקרדיטים בגלי צה"ל, שם הייתה עיתונאית במשך הרבה שנים, או מספרה רב המכר "איש לומד לעוף", שנמצא אצלי במקום של כבוד בספריית הלב. רציתי לדבר איתה דווקא עכשיו, בתקופת בין הסגרים, שלא לומר בין המצרים, אחרי חצי שנת קורונה מטורללת, בעיצומו של הווה לוט בערפל וכשאנחנו באמת לא יודעים לאן הולך העולם, מפני שהיא מומחית לפוקוסינג – כלומר, התמקדות – ומלמדת אנשים איך למצוא את הסנטר שלהם, את המרכז, במצבים של איבוד אחיזה.
שפריר (54), אמא לשלושה ילדים בוגרים, מעידה על עצמה שהיא מכורה לאקסטרים, כך שתמצאו אותה רוכבת על אופנועים, מפליגה בים הפתוח, קופצת למים בכל הזדמנות ובכל מובן - ובכך היא מתאימה היטב לבלוג הזה - ובעיקר מצליחה להישאר על הגלשן בלי להתרסק יותר מדי לתוך הגלים.
הקורונה, אומרת שפריר, מאלצת אותנו לנסות להשיג אחיזה בחיים שלנו תוך כדי תהליך של שינוי עצום, והשאלה היא איך אפשר לעשות את זה כשהכל מתערער סביבנו ובתוכנו: הרי לא בטוח שיהיו מחר לימודים בבית הספר, וגם לא בטוח שתהיה לנו מחר עבודה. "העולם משתנה עכשיו באופן שלא היינו מסוגלים לדמיין לעצמנו", היא אומרת. "מה שבעיקר קורה זה שאנחנו חווים משבר אמון גדול, לא רק ביחס להנהגה הפוליטית או החברתית, אלא ביחס לסדרי העולם שהכרנו: אנחנו לא בטוחים שיש לנו עבודה שתוכל לפרנס אותנו, וגם לא בכך שהילדים יקומו בבוקר וילכו לבית ספר, ואין לנו ביטחון שנוכל לטוס לחו"ל או ללכת לסרט. פתאום סדרי העולם הללו נעלמו, ולא בטוח שהם יחזרו".
ובזמן ששפריר אמרה את כל זה, היא שלחה לי לינק לשיר "שביר" של סטינג:
את המשך השיחה כתבתי כשהמלודיה של היוצר המופלא הזה בין האוזניים שלי, והשבריריות שהעולם נתון בה קיבלה פתאום תווים וגוף. לגוף עוד נחזור. הוא חשוב בתהליך ההסתגלות שלנו לשינויים שמטלטלים את ספינת הקיום, והרי דרווין, אבי האבולוציה, כבר אמר שרק המסתגלים שורדים. בינתיים שפריר שולחת אותנו לדלות נחמה מהגיטרות של סטינג. "הכל שברירי עכשיו", היא אומרת. "אי אפשר לבטוח בכלום. אם לא וירוס, אולי יבוא משבר אקלים, או איזה מנהיג שישתגע? אנחנו נמצאים בתוך משהו יסודי שמתערער, שזז, וגם נמצאים הרבה זמן במצב של התכנסות. זה יוצר שינוי דרמטי, ברמה רחבה מאוד, שאת חלקה אנחנו עוד לא מסוגלים לתפוס בכלל. אנחנו רואים רק את קצה הקרחון".
אז מה עושים? שפריר, שמומחית בחיבור בין התמקדות ליצירתיות, בין תנועה פנימה לתנועה החוצה, אומרת שכדי לצלוח את המצב השברירי החדש, נדרש מכל אחד ואחת מאיתנו שינוי עמוק ביחסים שאנחנו מנהלים עם הסביבה. באופן טבעי, היא אומרת, אנחנו נוטים לסמוך על מי שנמצא סביבנו: אם אני נמצאת בהליך רפואי סבוך, למשל, אני רוצה לסמוך על הרופאים שהם יודעים מה לעשות; אם אני תושבת של עיר גדולה, אני רוצה לסמוך על מחלקת התברואה שתפנה את האשפה בזמן. מה שקורה עכשיו זה שהטלטלה הקיומית שאנחנו עוברים, גורמת לנו לפקפק במומחים השונים. ולא רק אנחנו חווים את השבר העמוק הזה ביכולת לסמוך על העולם החיצוני, אלא גם הילדים שלנו.
מספר דברים, לדבריה, יכולים לאחות את השבר הזה, או לפחות לסייע לנו להתהלך מעליו בלי ליפול לתהום: התמקדות, חקר, יצירתיות וגמישות. "כדי לשרוד בעולם כל כך משתנה ולא ברור, נצטרך להפגין יצירתיות גמישה בכל מהלך שנעשה, בין אם כמנהלים, כעובדים, כעצמאים או כשכירים", אומרת שפריר. "נצטרך גם לחקור את האפשרויות שעומדות בפנינו כדי להבין מה נכון לעשות בכל זמן נתון".
תסבירי.
"נכון שמדברים על מקצועות העתיד? אז אני מדברת על מיומנויות העתיד. גמישות, יצירתיות וחקר – כל אלה מיומנויות שנצטרך להשתמש בהן כדי לזוז בעולם בצורה טובה יותר. אי אפשר עכשיו להישען על מה שיש; צריך להבין מה עלינו לייצר מתוכנו כדי לשרוד בעולם משתנה, ואלה לא דברים שלומדים בבית הספר".
אז איפה לומדים אותם? בעיקר בתוכנו, פנימה. והצלילה הזו פנימה, דווקא כשהעולם רועש מאוד, היא עוד מיומנות שאנחנו חייבים לסגל לעצמנו. "כל אחד מאיתנו חייב ללמוד לאסוף את עצמו מתוך הרעש ולהקים סביבו בועה של שקט שבה הוא יוכל לשאול את עצמו שאלות, וזו ההתמקדות", מסבירה שפריר. היא גם מדגישה שמדובר בפעולה אקטיבית, "כי רמות ההצפה, שאנשים נמצאים בהן בחיי היומיום ברמה הרגשית והמנטלית, הן עצומות".
והן מתגברות גם בגלל חוסר הוודאות שמתעצם.
"בהחלט. קחי למשל יום טיפוסי בסגר שאנחנו נכנסים אליו. איך נצליח גם לאסוף את עצמנו, גם לעבוד תוך כדי, גם לתפעל את הילדים שנשארו בבית, גם להיות זמינים למערכת המשפחתית הרחבה, וגם לתחזק את הנפש? כולנו זוכרים מהסגר הקודם עד כמה זה קשה. לכן, חשוב שנלמד לעשות רגע סטופ כדי לשלוף את עצמנו מסיטואציות מורכבות ולהעביר את עצמנו תהליך בירור. למשל, לשאול את עצמנו שאלות, שגם זו מיומנות שצריך ללמוד".
היא מלמדת את זה בספרה החדש, "נקודת ההתחברות – למצוא כיוון בעולם משתנה". את השם שאלה ממטפלת השיאצו שלה, שתמיד לוחצת לה עמוק בנקודת כאב, אבל אז, אחרי הסבל המזוקק, מגיע שחרור – לא רק של הנקודה עצמה, אלא של הגוף כולו. "בהחלטה לפוגג את הכאב שאצור בנקודת ההתחברות, יש משהו שמעיד על לקיחת אחריות עצמית. בחיים, כמו בטיפול שיאצו, אני צריכה לייצר לעצמי נקודת התחברות כדי לפוגג את הקושי וגם כדי שאוכל לברר מה קורה איתי כרגע", היא אומרת. רק שבחיים, בניגוד לטיפול, אנחנו גם המטופל וגם המטפל. כאן היא מגיעה לנקודה חשובה נוספת: הגיע הזמן, אומרת שפריר, לפטר את הגורו התורן. אנחנו המטפלים של עצמנו. "אני רוצה לנצל את השיחה הזו כדי לפוגג את האשליה של 'חיפשתי-מצאתי'. הרעיון שאלך לגורו התורן, ולא משנה מי זה, והוא יגיד לי מה עושים ויפתור את מצוקותיי – זו אשליה. ולכן אני מפצירה באנשים שמתייעצים איתי לרכוש ארגז כלים של מיומנויות עתיד, ולא של פתרונות עתיד".
מה רע בפתרונות?
"לא רע. רק שהפתרונות שנכונים לעכשיו לא יהיו נכונים בעוד דקה, אז מה עשינו? העולם משתנה במהירות מטורפת, זוכרת? לכן, אנחנו צריכים לסגל לעצמנו מיומנויות שנוכל להפעיל בכל נקודת זמן נתונה. קחי את המילה הזו שמטריפה לי את השכל, 'לדייק'. היום כולם מדייקים את עצמם. כולם אומרים: 'אני מדויק לעצמי'. ואני אומרת: אל תחפש את המדויק שלך, תחפש את הגמיש שלך. תלמד להתכוונן בכל פעם מחדש".
אחר כך היא שולחת אותי לרדיו הישן של פעם, "זה עם הכפתור הגדול, שצריך לסובב בעדינות כדי למצוא את התחנה", היא מזכירה. "זו המיומנות הדרושה לנו כיום: ללמוד לכוון את עצמנו בתוך העולם המשוגע, ללמוד לקחת זמן של שקט, לשאול את עצמנו שאלות, להסתכל על העולם ולא להיות חסרי אונים מולו, אלא ליצור גשרים מבפנים החוצה".
אז צריך ללכת למכוון פסנתרים כדי למצוא את התדר שמתאים לנו?
"כן. כל אדם צריך למצוא את הפתרונות שלו. לבן הגדול שלי, למשל, יש פתרון שהוא מצא עכשיו: וים הוף, שזה טרנד של כניסה לאמבטיות קפואות או למכלי קרח תוך כדי נשימות עמוקות. הוא מתחיל ככה כל בוקר ואומר שזה עוזר לו לכוון את עצמו. בכלל, יותר ויותר צעירים הולכים עכשיו לאקסטרים של הגוף כדי להשיג שקט נפשי. לכל אחד יש את המפתחות שנמצאים בתוך הגוף שלו, והוא יודע מה עובד עבורו. העיקר זה להתמקד בתחושות של הגוף שיכוונו אותנו, להיות שם ולפעול עם הגוף המרגיש. אם לא נזכור שאנחנו חיים בתוך גוף, נהיה כמו המכונות שמנהלות אותנו. נרגיש כמו ברגים במכונה דיגיטלית ענקית שאנחנו חלק מזערי ממנה. העולם הולך לשם, הוא יותר ויותר מלאכותי, וזו סכנה גדולה בעיניי – הכי הפוך מיצירתיות ומגמישות".
הכירו את שיטת וים הוף:
ובכל זאת, אנחנו לפני חגי תשרי, ועם כל הכבוד לדחף לעצור את הטרלול של העולם, יש לנו גם מנהגים משלנו, שכוללים ברכות ואיחולים לשנה חדשה וטובה. אז הנה שלוש טכניקות שביקשתי וקיבלתי משפריר, שאותן כדאי לאמץ בניסיון להפוך את השנה הבאה ליפה ושונה:
- הדף הלבן. בוהים בדף לבן למשך דקה, ואז כותבים משהו שמתחשק לנו לעשות היום. חשוב לבהות קודם, וכך להבין שהצעד הבא מתחיל מדף לבן ולא מרעש.
- קפיצה הצידה. מחפשים מה לעשות עם הילדים בסגר השני, ואין לכם רעיון? תחפשו במקום חדש. למשל, צפו בכמה סרטוני ספורט ותראו איך פתאום יש לכם רעיון.
- נאום עשר הדקות. בקשו מחבר או מחברה שיקשיבו לכם למשך עשר דקות רצופות, שבמהלכן אתם תדברו בלי שהם יפריעו. אחר כך תבקשו מהם שישקפו לכם שלושה דברים שהם שמו לב אליהם במהלך הנאום. תראו איך תגידו לעצמכם: "לא יאומן מה שקרה פה עכשיו".
שנה טובה.
