אני שוכבת על מזרן היוגה, נושמת ונושפת בקצב אחיד. אחרי כמה דקות של נשימה ונשיפה רצופות (המלוות בהפסקות נשימה קצרות) נדמה לי שאני מתחילה לאבד תחושה ביד ימין. אני מנסה להתעלם מתופעת הלוואי הזאת, אבל השיתוק, שהחל באגודל, מתפשט ומטפס לעבר המרפק. פחד מתגנב ללבי. האם הפקרתי את בריאותי לצורך בחינה אישית של שיטה טרנדית שפותחה על ידי הולנדי כריזמטי חסר הכשרה רפואית ואהיה הראשונה להוכיח שהיא מסוכנת? פרנסיס קרבצ'וק, המדריך החביב, מגיע ומרגיע: "זה בסדר, ההיפר־ונטילציה (נשימת יתר - א"ט) המבוקרת שאנחנו עושים גורמת לכך שעודף החמצן מביא לירידה באחוזי הפחמן הדו־חמצני". אני מהססת אם להמשיך, אבל קרבצ'וק רגוע, ממשיך להסתובב בחדר כדי לבדוק מה מצבם של משתתפי הסדנה האחרים.
אני, גופי ונפשי החרדה נמצאים בסדנה של "שיטת וים הוֹף", המבוססת על נשימות, מדיטציה ו"טיפולי" קור. ואני לא העיתונאית היחידה - עיתונאים אחרים ברחבי העולם כבר הקריבו בשנים האחרונות את גופם כדי לבדוק מה יש בשיטה הזאת, שמתפשטת בעולם כמו קרח בהרי האלפים ושהגיעה לאחרונה באופן רשמי גם לישראל. בעודי נושמת ונושפת, אני סוקרת בראשי את כל מה שכבר קראתי על השיטה כדי להחליט אם לקפוץ למי הקרח או לוותר על זה. הדבר הראשון שעולה בראשי הוא ההיסטוריה של השיטה והביוגרפיה של וים הוף.
לקפוץ למים הקפואים
וים הוף הוא הולנדי בן 60 שמצעירותו חיבב שחייה במים קרים. כשאשתו התאבדה והשאירה אותו עם ארבעה ילדים בשנות ה־90, הפכו המים הקפואים לעוגן בחייו. בעוד שבחיים חש חוסר שליטה קיצוני, בקור הצליח לגלות יכולת שליטה נדירה בתהליכים הפנימיים המתחוללים בגופו.
באחד הבקרים שבהם יצא לשחות במי אגם קפואים נתקל בו עיתונאי הולנדי שעבד על סדרת כתבות על טיפוסים מוזרים. העיתונאי פרסם את הכתבה, וחייו של הוף השתנו באחת. כתבים וצלמים מרחבי העולם הגיעו כדי לתעד אותו הולך כמעט עירום על פסגות מושלגות ושוחה באגמים קפואים. הם לא רק תיעדו אלא גם אתגרו אותו. תחת עדשותיהם של צלמי טלוויזיה שבר הוף 21 שיאי גינס: הוא שחה מתחת לקרח באגם פיני, שחייה שבמהלכה קפאה הקרנית שבעינו; סיים ריצת מרתון יחפה על משטח קרח (בחוג הארקטי); שבר שיא בטיפוס על האוורסט המושלג במכנסיים קצרים בלבד (ונעליים); והאריך את זמן שהותו במכל קרח לכמעט שעתיים. כך דבק בו הכינוי "איש הקרח".
הפרק הזה בביוגרפיה של הוף לא ממש מעודד אותי לקפוץ למי הקרח, אבל בשיח על השיטה יש גם רמז שהיא מאפשרת לא רק קפיצה לבריכה ארקטית אלא גם שליטה בתהליכים הפנימיים של הגוף, או כפי שיש המכנים זאת בימינו: To Hack Our Body (לפרוץ לתוכנות הפנימיות של גופנו). אלא ששהייה בקור קיצוני לאורך זמן, כידוע, עלולה לגרום להיפותרמיה.
"בהיפותרמיה טמפרטורת הגוף יורדת מתחת ל־35 מעלות", מסביר פרופ' יורם אפשטיין, מומחה לפיזיולוגיה סביבתית ממכון הלר למחקר רפואי בתל השומר. "יש כמה דרגות להיפותרמיה, וככל שטמפרטורת הגוף נמוכה יותר, כך ההיפותרמיה קשה יותר. היפותרמיה קשה, שעלולה להיגרם לאנשים שנופלים לשלג - שבו בניגוד למי קרח, הטמפרטורה היא פחות מאפס - עלולה לגרום גם לקיפאון איברים, ועקב היעדר זרימת דם גם לנמק, לעתים היא אף מסכנת חיים".
לנוכח זאת, העובדה שהוף נכנס לבריכת קרח לשעה וחצי ואינו לוקה בהיפותרמיה מרמזת על יותר מחסינות פסיכולוגית ואומץ לב. היא מעידה על כך שיש לו יכולת גופנית מיוחדת, ולטענתו היכולת הזאת מאפשרת לו לא רק להתמודד עם קור אלא גם להתגונן מפני מחלות שונות.
כוחה של מדיטציה
התהייה אם מדובר באדם־על או בממציא של שיטת תרגול שכל אחד יכול לרכוש הביאה אל הוף שני סוגים של סקרנים: אנשים שרצו להתנסות בשיטה וחוקרים. אנשי מדע ממקומות שונים הזמינו את "איש הקרח" למעבדה, ושם חיברו אותו לאלקטרודות, למכשירי הדמיה ולחיישני טמפרטורה כדי להבין מה באמת מאפשר לו להתמודד עם קור.
הראשונה שבהם הייתה מריה הופמן, פיזיולוגית מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת ראדבוד בהולנד. בניסוי שעשתה איתו ב־2007 היא הוכיחה שהוא אכן מצליח לשמור על חום ליבת הגוף גם כשגופו שרוי בקרח. שנתיים מאוחר יותר, ב־2009, הצטרף אליה מומחה לטיפול נמרץ בשם ד"ר פיטר פיקרס. השניים פרסמו בכתב העת Psychosomatic Medicine מחקר שהראה שהמדיטציה וההתמקדות הן אלה שמשנות את תפקוד גופו של הוף.
במחקר נוסף, שנערך ב־2011, החליט ד"ר פיקרס לבדוק אם הוף מסוגל לשלוט גם במערכת החיסונית שלו. לצורך כך הוא הזריק לו אנדוטוקסין, רעלן שמייצר החיידק אי־קולי ושגורם לאנשים לתסמינים דמויי שפעת ולרמת דלקתיות גבוהה בדם. בניסוי תרגל הוף טכניקות של מדיטציה ונשימה והפתיע את החוקרים כשלא פיתח תסמיני שפעת, וגם רמת הדלקתיות בדם שלו לא עלתה.
לצד החוקרים, כאמור, היו אנשים נוספים שרצו לדעת אם מדובר ביכולת חריגה או בטכניקה - ואלה הגיעו להוף כדי לבחון אם הם יכולים ללמוד את השיטה וללכת בשלג בעצמם. בין התלמידים הראשונים היה סטודנט אמריקאי בשם ג'סטין רוזאלס, שהגיע ב־2010 להר השנצקה המושלג שבפולין כדי ללמוד מהוף איך ללכת בשלג במכנסיים קצרים, ותיאר את הצלחתו בספר שיצא לאור בארצות הברית.
הוף מסביר את משנתו:
ב־2015 הגיע במאי סרטים דוקומנטריים להתנסות בסדנה של הוף וניפק סרט בשם "איש הקרח" בעקבות ההתנסות הזאת. בעקבות הסרט הגיע הכתב החוקר האמריקאי סקוט קרני לסדנה של הוף, ואף הוא אישר שהשיטה עובדת בספר What Doesn't Kill Us ("מה שלא הורג אותנו", בתרגום חופשי) שפרסם ב־2017 והפך לבסט סלר. בהמשך הושקו קורס אינטרנטי ואפליקציה, וכן קורסי המדריכים שבהם מכשיר הוף מורים, וביניהם יש כיום שלושה ישראלים: פרנסיס קרבצ'וק, ארי גיטלבנד וד"ר מיכאל הרלינג.
"בפעם הראשונה שנכנסים מרגישים כאבי תופת. זה כמו ללכת על גחלים", אומר לי ד"ר הרלינג. "הגוף מסמן לך לברוח". הם מן הסתם חווים התעלות של מי שמתגבר על חולשותיו, מהסוג שחשים בסיום מסע כומתה, טיפוס (חופשי) על הר או הגעה לקו הגמר של מרתון. אבל לי זה לא מספיק. אני נותנת להם ליהנות מהקרח ונשארת בחוץ כדי לברר אם הכניסה לקרח היא עוד קוריוז, או שהיא מקנה יכולת שליטה במערכות הגוף השונות.
להקפיא את המחלות
יש הטוענים ששיטת הוף הצילה אותם ממחלות קשות. מרביתם אנשים שחלו במחלות כרונית קשות ובאו כלאחר ייאוש לנסות את שיטתו. קרני, העיתונאי שכתב על שיטתו של הוף, ביקר אצל חלק מהם ושמע כמה סיפורים מעוררי השתאות (וגם ספקות). כך לדוגמה, חולה פרקינסון מספר שהצליח להוריד את מינון התרופות, חולה קרוהן שמחלתו הייתה סוערת למרות טיפולים תרופתיים טוען שהצליח להיפרד מהתרופות ולחיות חיים איכותיים, וחולה דלקת מפרקים מתאר איך עבר מחיים של ריתוק למיטה לרמת תפקוד שאפשרה לו ללוות את הוף בדרכו לפסגת האוורסט. עם זאת, אין כרגע מחקרים סדורים וגדולים שמוכיחים שהשיטה הזאת אכן יכולה לרפא חולים.
המאמינים בשיטה מייחסים לה תועלות שונות. קרבצ'וק גורס שהיא מאמנת את כלי הדם להתכווץ ולהתרפות כאילו היו שרירים, ושהיא מסייעת להתמודד עם מצבי נפש לא רצויים ולהתמלא באנרגיה. לדברי ד"ר הרלינג (MD), מטפל ברפואה פונקציונלית שנוהג לעתים להמליץ על השיטה למטופליו, "זו שיטה מעניינת ומומלצת מכיוון שלנשימה (וגם לקור) יש תועלת גדולה. מדובר באימון מחשל שמגביר את העמידות של הגוף בפני אתגרים וקשיים - ואין הרבה כאלה ברפואה. יתרונה של השיטה הוא שהיא קלה ליישום ומאפשרת לאנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם בצורה פנומנלית רק באמצעות ביקור קצר בחדר האמבטיה. לי עצמי זה מסייע להימנע מתהליכים דלקתיים שמלווים לעתים אימונים מפרכים. למטופלים שלי נוכחתי לדעת שזה עוזר להתמודד עם דיכאון, חרדה, עייפות, כאבים כרוניים ופיברומיאלגיה".
פרופ' אפשטיין טוען מנגד, שעל פי מה שידוע עד היום, טבילה במי קרח יכולה לעזור בשני מצבים בלבד: האחד במקרה של אנשים שסובלים ממכת חום ויש צורך לצנן את גופם במהירות, והשני במקרה של ספורטאים שהמפרקים שלהם נפגעו במהלך אימון, ושהקור עוזר למנוע התפתחות תהליכים דלקתיים בגופם. אבל לדבריו, בשני המקרים הטבילה בקור אינה מהווה טיפול מונע, וכל יתר התועלות שמיוחסות לקור הן כרגע בגדר השערות בלבד.
עם זאת, ייתכן שהתועלות שמיוחסות לשיטה אינן נובעות מהטבילה בקור אלא מהמדיטציה, מההיפר־ונטילציה המבוקרת, או מעצם היכולת לשלוט בכוח המחשבה בתהליכים הפנימיים שבגוף. בנוגע למדיטציה, אין ספק שהישגיו של הוף אכן מחזקים את הטענות של חסידיה. לגבי ההיפר־ונטילציה, "זו שיטה שיש להיזהר איתה, מכיוון שהיא עלולה להיות מסוכנת", אומר פרופ' אפשטיין ובכך מצדיק את הנטייה שלי לחמוק ממשמעת הנשימה הקבוצתית כשלא חשתי את כף ידי.
ומה לגבי הטבילות במי קרח? ייתכן שיש אמת בטענה שככל שאנחנו מתגוננים מפני אי נוחות (באמצעות טכנולוגיה, תרופות וטיפולים), אנחנו מתנוונים, ויכולת העמידות הגופנית והמנטלית שלנו יורדת. עם זאת, נכון לעכשיו הסיכוי שהשיטה הזאת תהווה שיטת טיפול אחידה לכל המחלות הכרוניות, כפי שמנסים להציג זאת לעתים בפלטפורמות הדיגיטליות של השיטה, עדיין שרוי בהקפאה עמוקה.
