כריסטינה הנדריקס
סליחה, במי מדובר? אם ג'סיקה ראביט היתה אישה אמיתית, היו קוראים לה כריסטינה הנדריקס. השחקנית האמריקאית בת ה-45, שחוזרת כעת למסך בעונה החדשה והמדוברת של הסדרה "ילדות טובות" בנטפליקס, לנצח תיזכר כנראה כג'ואן הולווי, שעון החול האנושי ומנהלת המשרד עתיר הטסטוסטרון "סטרלינג, קופר, דרייפר, פרייס" בסדרה "מד מן". על תפקיד זה היא היתה מועמדת שש פעמים לפרס האמי, אם כי חייבים להודות – ולנסות לעשות זאת בלי לדרוך על יותר מדי מוקשים בדרך – שבמדורי האופנה היא הפכה לאייקון בעיקר בזכות המראה וממדי הגוף שלה.
הנדריקס נחשבת בעיני רבים לבעלת גוף נשי אידיאלי. השרה הבריטית לין פת'רסטון טענה שאנחנו זקוקים למודלים לחיקוי בעלי קימורים כאלה, ומבקרת הטלוויזיה של הלוס אנג'לס טיימס, מארי מקנמרה, אמרה שדמותה של הנדריקס חוללה מהפכה בתפיסת היופי בטלוויזיה וכינתה אותה "האידיאל המודרני החדש-ישן של הוליווד הזוהרת".
ואכן, המראה של הנדריקס מזכיר את הכוכבות ההוליוודיות של שנות ה-50 – מרילין מונרו, ג'יין ראסל או ורוניקה לייק – הרחוקות שנות אור ועשרות קילוגרמים מהמודלים הכחושים דוגמת אנג'לינה ג'ולי של ימינו.
למה אייקון? לכריסטינה הנדריקס יש חלק במהפכה המקרטעת-אך-מתקדמת של ייצוג אידיאל היופי הנשי בתקשורת. הנדריקס יכולה לשמש כנערת הפוסטר לשיח החדש על גיוון גופני במודלים של יופי, למרות שהיא, וגם זה חייב להיאמר, לא באמת מאתגרת מושגי יופי קלאסיים. היא אולי מקומרת יותר מהדוגמניות שנחשבות היום לאיט גירלס של עולם הזוהר, אבל הנדריקס היא עדיין אישה לבנה, כחולת עיניים, גבוהה ודקה למדי.
הנדריקס עצמה מתרחקת מההגדרה של פלאס סייז (ואפילו נוזפת בעיתונאים שמנכסים אותה לטובת ההגדרה הזו) וגם טוענת, בצדק, שהתקשורת נוטה להתמקד יותר בגופן של נשים במקום בכישרונן. "עבדתי כמו חמור ב'מד מן'", היא התלוננה, "וכולם דיברו רק על הגוף שלי". זה נכון, לא הוגן, והנה גם אני עושה את זה.
כלומר, אפשר לדבר על התפתחות התודעה הפמיניסטית בדמותה של ג'ואן מ"מד מן" בחברה הדכאנית של שנות ה-50 וה-60, או על הדואליות בדמותה כאם שמתמודדת עם גידול הילדים והסתבכות עם פושעים ב"ילדות טובות", אבל קשה להתעלם מכך שעיקר העניין שהיא יוצרת קשור למראה שלה.
היא שיחקה בכמעט 20 סרטי קולנוע בעשור האחרון, אף לא אחד מהם נשאר בזיכרון, אבל בזירה של היופי היא מנצחת בנוק-אאוט עם שיער ג'ינג'י (צבוע, יש להודות), עור חרסינה, עיניים כחולות גדולות וגזרה שנעטפת בקלות בשמלות הצמודות ועמוקות המחשוף של שנות ה-60 המוקדמות. היא היתה המזכירה הסקסית שאי אפשר להתעלם ממנה בעולם הפרסום הבדיוני בסדרה שפרסמה אותה, וגם כאם לארבעה ב"ילדות טובות" היא משלבת פגיעות עם נשיות מתפרצת.
אפשר ללכת סחור-סחור ולחפש מילים מכובסות לתאר את הופעותיה, אך בלי להמעיט בכישורי המשחק המרשימים שלה, על השטיח האדום היא ממגנטת בשמלות דרמטיות עם מחשוף נדיב שמשך לא מעט התייחסויות תקשורתיות לחזה שלה וספקולציות האם הוא טבעי הוא שנעשתה התערבות של מנתח פלסטי.
למה לא? כריסטינה הנדריקס היא מעין עלה תאנה עבור כל מי שלא רוצה להיחשב לשמנופוב, בלי באמת לתמוך בשינוי מודל היופי העכשווי. היא לא באמת בעלת "גזרה מלאה", בוודאי שאינה שמנה, וכמו אשלי גרהאם – דוגמנית הפלאס סייז ששמה נשלף בכל פעם שעולם האופנה נדרש להוכיח שהוא מרחיב את מושגי היופי – לא נראה שהיא מסתובבת ברשתות האופנה ולא מצליחה למצוא בגדים למידתה.
ובכל זאת: הנדריקס מקימה לתחייה את הכוכבות הגדולות מהחיים של שנות הזוהר ההוליוודיות. היא המרילין מונרו העכשווית בגרסה האדמונית (בלי המסתורין והעומק הטרגי). כשהמעצבת האייקונית כשלעצמה ויויאן ווסטווד בחרה בה כפרזנטורית של קו התכשיטים שלה, היא כינתה אותה "הר געש של יופי". אני לגמרי מבין למה היא התכוונה.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
