המטעים, השדות ובריכות הדגים של עמק בית שאן פינו מעט מקום לטובת תשתית יוצאת דופן, שנועדה לאגור אנרגיה בעבור רשת החשמל הארצית. לא הרחק מהבריכה היפה של עין מודע, במקום שבו נפגש העמק עם מורדות הגלבוע, מבצבצים מהקרקע עמודי חשמל, בניין משרדים ומאגר מים. כל אלה אינם מרמזים על המתחולל מתחת לפני הקרקע ובעומק ההר.
בסיור של ערוץ האדריכלות של Xnet באתר, נחשפת לראשונה מערכת המנהרות התת-קרקעיות המובילות אל אחת התשתיות החדשניות שהוקמו בישראל, ושנחנכה לאחרונה לאחר שש שנות בנייה.
להפיל את המים מההר - ובחזרה
הרעיון של אגירה שאובה הוא פשוט על פניו, ותחנות כוח דומות (וגם גדולות בהרבה) נמצאות בסין וביפן, בספרד ובנורווגיה, בצרפת ובארצות הברית. בישראל זו התחנה הראשונה הפועלת בשיטה זו, ובימים אלה נשלמות עבודות ההקמה של תחנה דומה בכוכב הירדן; תחנות נוספות אמורות לקום במצוק מנרה ובנשר. המשותף לכל המקומות הוא הפרשי הגבהים בין נקודת המוצא לנקודת הסיום.
כיצד עובדת תחנת כוח בשיטת אגירה שאובה? חברת החשמל מייצרת עודפי חשמל, אך אי-אפשר לאגור אותם והם מתבזבזים, עד שתומצא הסוללה הענקית שתדע לעשות זאת. כאן מייצרים "סוללת גיבוי" כזו.
שני קצוות המערכת הם שני מאגרי מים מלאכותיים (כ-200 דונם שטחו של כל אחד מהם), האחד בראש ההר והשני בעמק שלמרגלותיו, בהפרש גבהים של מעל 500 מטרים. מאגר אחד מלא במים (2.7 מיליון קוב) ואילו השני ריק, וצנרת חבויה בהר מעבירה את המים ממאגר למאגר.
כאשר לחברת החשמל יש עודף חשמל – בעיקר בשעות הלילה, כשמשרדים ומפעלים אינם פועלים ובעקבות זאת תעריף החשמל יורד – נשאבים המים מהמאגר התחתון ומטפסים אל המאגר העליון, בתהליך שנמשך 13 שעות.
כשלמערכת החשמל הארצית יש צורך דחוף (בגלל צריכה פתאומית או תקלה באחת התחנות), נפתח השסתום שבמאגר העליון בלחיצת מקש מחדר הבקרה של חברת החשמל בחיפה, והמים מוזרמים בצינור אנכי באורך של חצי קילומטר, כשבתחתיתו שתי טורבינות אנכיות שהובאו מצרפת. עוצמת המים הצונחים מהמאגר העליון מניעה את הטורבינות המייצרות חשמל, בהספק של 150 מגה-ואט כל אחת. מרגע שהמערכת מתחילה לפעול, מספיקות 90 שניות בלבד כדי להעביר 300 מגה-ואט מבטן האדמה למערכת החשמל הארצית. זו כמות שיכולה להספיק לעיר גדולה או לכמה מפעלים גדולים.
מכאן ממשיכים המים חזרה אל המאגר התחתון, והחשמל שהופק מוזרם אל המערכת הארצית. הרווח על אספקת החשמל המהירה הוא כזה, שבחברה צופים (באופן רשמי) הכנסות של כ-8 מיליארד שקלים לאורך תקופת הזיכיון.
מאחר שתחנת הכוח בגלבוע אינה תלויה בחומרי גלם כמו גז או פחם, היא יכולה לייצר חשמל כאשר תחנות אחרות מושבתות לפתע. יתרון נוסף: הודות למיקומה המבודד והמוגן בעומק ההר, היא מוגנת מפני הפגזות ורעידות אדמה חזקות. בשנים האחרונות כבר התרחשו כמה רעידות קטנות באזור עמק בית שאן, מהאזורים הרגישים במזרח התיכון, אך אלה לא הורגשו בתחום התחנה התת-קרקעית, אומרים כאן.
אקוויפר ההר מטפטף מלמעלה
נכנסנו דרך מנהרת גישה רחבה, המיועדת לכלי רכב ומשאיות, ונמתחת לאורך שני קילומטרים אל עומק האדמה. בצמוד לה, אך בנפרד, נחפרה מנהרה קטנה שנועדה למילוט עובדים בעת הצורך, ובשטח שמעליה הותקנו כבלי המתח-עליון של החשמל שיופק בתחנה.
מנהרות אלה הן חלק ממערכת מנהרות ופירים באורך כולל של שישה קילומטרים, שחלק מהן נחפרו לצורך ההקמה ואין בהן עוד שימוש. מאחר שמי התהום של אקוויפר ההר מצויים כ-80 מטר מעל למנהרה, המנהרות נוטפות מים ללא הפסקה. מים אלה, שעשירים בסידן ומשאירים כתמים לבנים על קירות המנהרות, נשאבים ומוחזרים לחקלאות ולמעיינות שבעמק.
אחת המנהרות, שנחפרה לאורך כ-300 מטרים בשלב ההקמה ונועדה להובלת ציוד ופועלים, הוצפה והתמלאה כולה במים והפכה למאגר תת-קרקעי. מפתיע לגלות שהמנהרה המרכזית, כמעט לכל אורכה, אינה סלולה באספלט או בבטון, אלא מרוצפת באבנים משתלבות. הסיבה לכך היא מי התהום שאינם מפסיקים לטפטף כאן, ואבנים אלה עמידות יותר בפניהם.
הנסיעה במנהרה מהירה, עד שכמעט ולא מרגישים כיצד יורדים לעומק של 80 מטרים מתחת למפלס הכניסה (עומק דומה לזה של תחנת הרכבת החדשה בירושלים). כמו כל המנהרות במתקן, גם היא נחפרה בשיטת קידוח-פיצוץ, וצופתה בבטון מותז בעובי ארבעה סנטימטרים. למעט קומץ של פועלי תחזוקה שטיפלו במערכת הניקוז, לא נתקלנו בסיור באף אדם. בתחנה עובדים 27 עובדים ועוד 15 עובדי אבטחה, וכולם מעל פני האדמה.
אני מתעניין לדעת אם בעלי חיים חודרים אל עומק המנהרות. אנשי המתקן משיבים, כי בעלי החיים נבונים מספיק – לפחות בינתיים – כדי להימנע מכך, ואינם מצליחים לצעוד את המרחק הגדול או לעוף בתוכו. יוצא הדופן הוא נחש שנמצא לאחרונה בעומק המנהרה, ומניחים שהוא הסתנן פנימה כנוסע סמוי באחת המשאיות שבאו לפרוק ציוד. בעל חיים אחר שרואים כאן הוא פיקטיבי: מקבץ מרשים של בובות יונים, שהותקנו בכניסה כדי להפחיד בעלי חיים מסוימים.
צנרת המים מורכבת מצינור ממונהר בקוטר של 4.5 מטרים, העשוי בחלקו הראשון מפלדה ובהמשך מבטון. הצינור נמתח לאורך שלושה קילומטרים, והוא מחבר בין שני מאגרי המים. באמצע הדרך מותקן בו ברז ענק, המזרים את המים אל הטורבינות המפיקות את החשמל.
אולם הטורבינות הוא, למעשה, החלק המרכזי במערכת התת-קרקעית ובתחנה כולה. הוא מתנשא לגובה של 40 מטרים, כגובהו של בניין בן 12 קומות, מחולק לחמישה מפלסים בשטח כולל של כ-5,000 מ"ר, ובלבו מותקנות שתי הטורבינות ולוחות הבקרה. האולם מצוחצח ונקי, גם בגלל בידודו מהעולם החיצון וגם בגלל מיעוט הכניסות של עובדים לתחומו. לצד האולם ממוקם אולם שנאים, המתנשא לגובה של 15 מטרים. בנוסף לרעש הצורם של הטורבינות, הטמפרטורה היא קבועה ועומדת על 24 מעלות, ולא משנה אם עכשיו קיץ לוהט או חורף סוער.
סמוך לקצה המנהרה, מגיעים לקטע היחיד בצינור הענק שיורד מהמאגר העליון וחשוף לעין. באזור זה מטפטפים מהתקרה מי התהום בזרם חזק במיוחד, ורצפת המנהרה מוסתרת באגם מים קטן (ההמלצה על נעילת מגפיים גבוהים הוכיחה את עצמה). באותו רגע החלה התחנה לפעול, המים מהמאגר העליון התחילו לצנוח, ובשילוב טפטוף מי התהום החזק וההד האופייני למנהרות, נוצר רעש מחריש אוזניים.
תוחלת החיים: 50 שנה. אבל אולי פחות
SPS הוקמה על ידי ''סולל בונה'' (מקבוצת "שיכון ובינוי" ו"אלקטרה" הישראליות ו-InfraRed הבריטית) לטובת הפרויקט, בהשקעה של כשני מיליארד שקלים. החברה קיבלה מהמדינה רישיון לתכנן, להקים, לתפעל ולתחזק את המתקן למשך 20 שנה, ולאחר מכן תידרש לחדש את הרישיון. המתקן אמור לפעול לפחות 50 שנה - תוחלת החיים של הטורבינות שהותקנו כאן - אך אסף מאיר, מנכ"ל PSP, משער שעד אז כבר ימציאו את סוללת הענק שתוכל לאגור אנרגיה מבלי להשתמש במערכות מורכבות ויקרות של אנרגיה שאובה. אז יהיה צריך לחשוב על מטרה אחרת למנהרות ולאולמות התת-קרקעיים, לפני שיהפכו לחללי ענק נטושים.
את המנהרות, הפירים והאולמות תכנן המהנדס ארנון רוזן. אף שמדובר בפרויקט הנדסי מובהק, היו גם אדריכלים בתמונה. את התחנה תכננו חברת החשמל הצרפתית (EDF) ו"ג'נרל אלקטריק", והאדריכל האחראי (שגם ערך את תוכנית המתאר לתחנה) היה משרד אורבך-הלוי. אורי הלוי, שותף במשרד, אומר שהעבודה על התחנה יצרה "סוג אחר של אדריכלות". לדבריו, "התפקיד של האדריכל בפרויקט כזה, שהוא נטו הנדסה, הוא בעיקרו אינטגרטור - האדריכל הוא היחיד שרואה את התמונה הכללית". הלוי ומשרדו תכננו מבנים כמו בית הוצאת זמורה ביתן, בית העם במושב רינתיה ומרכז לוגיסטי של עיריית תל אביב-יפו, והם מתמחים גם בתחנות כוח - זו של חברת "דוראד" שבאשקלון, ותחנות "אגן" באשדוד ו"מכתשים" בנאות חובב סמוך לבאר שבע.
תחנת הכוח החדישה מצטרפת לסדרה של פרויקטים יוצאי דופן שהוקמו בישראל במאה השנים האחרונות, וביססו את היאחזותה של החברה הישראלית באזור. פרויקט הבכורה, שהאיר את הלילה וסייע בתיעוש המדינה שבדרך, היה תחנות החשמל החלוציות שהקים פנחס רוטנברג, ובראשן תחנת החשמל ההידרו-אלקטרית בנהריים, לא הרחק מהגלבוע.
פרויקטי התשתית הגדולים הבאים היו מוביל המים הארצי מהכנרת, הכור האטומי בדימונה, נתב"ג 2000 (טרמינל 3), גדר ההפרדה ולפני שנים אחדות גם עיר הבה"דים בנגב. אלה פרויקטים מאתגרים, עתירי השקעה ומורכבות תכנונית, שהצליחו לקדם את יכולות התכנון המקומיות ולאתגר את הבאים אחריהם.
עמק האנרגיה של הקיבוצים
עמקי בית שאן והירדן הפכו בשנים האחרונות למוקד משיכה עצם, ולאו דווקא מצד משפחות שבחרו להתרחק מהמולת העיר, אלא מצד חברות תשתיות אדירות. אלה מוצאות כאן כר נרחב לשיתופי פעולה, בדמותם של קיבוצים ותיקים ששמחים להיפרד מפיסות קרקע חקלאיות תמורת רווח כספי מובהק.
בפרויקט האנרגיה השאובה, התמורה נגרפת לכיסיהם של הקיבוצים רשפים (שלמרגלות הגלבוע) ומעלה הגלבוע (בראש ההר). שני הקיבוצים פינו שטחים נרחבים ששימשו לחקלאות, לטובת מאגרי המים הענקיים ושאר התשתיות העל-קרקעיות של המיזם החדש.
העיר בית שאן ממשיכה לא להשכיל בהתנהלותה, גם הפעם, ובחוסר יוזמה משווע היא נותרת מחוץ למשחק. היא רק ממשיכה לקלוט לקרבה את נחל בית שאן, שפעם זרמו בו מים זכים, והיום מוזרמים בו שפכי בריכות הדגים של משקי הקיבוצים הסמוכים.
מה עשה קיבוץ ניר דוד הסמוך עם נחל האסי, שעובר בו?
