בחזרה לבית העם: חברי מושב רינתיה חונכים בית תרבות חדש

"הבניין הזה הוא כמו כוסברה. או שאתה אוהב אותו או שלא", מציג האדריכל אורי הלוי (אורבך-הלוי אדריכלים) את בית התרבות החדש שתכנן במושב רינתיה, סמוך לפתח תקוה. המושב הוקם ב-1949, ורצונם של התושבים להקים בו בית עם, כמעט 70 שנה לאחר שעלו על הקרקע, הוא יוצא דופן. עידן הטלוויזיה, שפרץ בשנות ה-70 של המאה הקודמת, הפך את בתי העם ביישובים הכפריים לחסרי שימוש. מפתיע לגלות שנמצא עניין עכשווי במבנה התכנסות קהילתי כזה.

מבואת הכניסה עם העמודים שמעניקים לה מראה ייחודי(צילום: עוזי פורת)

גם במועצה האזורית חבל מודיעין העדיפו שהתושבים ישתמשו באולם התרבות החדש והגדול שנפתח בתחומי אירפורט סיטי, אזור התעסוקה המרוחק כעשר דקות נסיעה מהמושב, אך התושבים התעקשו על הקמתו של מבנה שייועד אך ורק להם.

חזית הצד עם רשת החלונות. קשר בין פנים וחוץ(צילום: עוזי פורת)

שמואל מאיה, מוותיקי המושב, קידם וליווה את הפרויקט. הבניין החדש, הוא מספר, נבנה בשטחו של מתחם ששימש בעבר הרחוק בית ספר יסודי לילדי המושב. היום משמשים מבני בית הספר לחוגים, ולמושב היה חסר אולם התכנסות רב-תכליתי, כזה שבו יתקיימו הופעות, הרצאות, מסיבות ושמחות.

את הקמת המבנה מימנה המועצה המקומית, בשיתוף מפעל הפיס. תמיכה התקבלה גם ממשפחת קורקוס, שביקשה להנציח את בנה, סמ"ר רוני קורקוס, יליד המושב, שנהרג בלבנון בהיותו בן 20, בעת שירותו הצבאי בסיירת גבעתי.  בכניסה לאולם, שנקרא כעת "בית רוני", הוצב שלט המתאר את חייו הקצרים, אופיו החיובי ותחביביו.

רשת של פתחי חלונות מרובעים

יער של עמודים מקבל את פני הבאים בחזית הראשית והמזמינה, שנמתחת לרוחב של 15 מטרים. לשלד הבניין נדרשו שני עמודים שישאו את תקרת המבואה המשופעת, אך כדי להימנע מעיצוב שגרתי בחר האדריכל להפוך את שני העמודים ל-10, וכך נוצרה החזות הייחודית של המבואה, המנותקת מגוף הבניין המרכזי והתיבתי באמצעות פס זכוכית דק.

שלד הבניין דרש שני עמודים לתמיכה בגג המשופע. האדריכל בחר בעשרה עמודים(צילום: עוזי פורת)

הבניין מצופה בחזיתו הראשית בלוחות ברזל, ובמקום חלונות רחבים, או קירות אטומים שמאפיינים אולמות דומים, בחרו האדריכלים לעצב את את כל אחת מהחזיתות המוארכות שמשני צידי המבנה ברשת המורכבת מפתחי חלונות מרובעים. הפתחים מייצרים קשר עין בין פנים וחוץ, ועם רדת החשיכה הופכים את המבנה למפגן של אור, המדגיש אותו על פני שאר המבנים במושב. האם אולם מופעים לא זקוק להחשכה מלאה? "מספר הפעמים שאולם כזה צריך האפלה מוחלטת שואף לאפס", מסביר הלוי את הטיפול בחזית, "לא רציתי קופסה אטומה כי אני לא סובל חללים אטומים ללא אור טבעי". בכל מקרה קיימת, לדבריו, הכנה לווילונות החשכה חשמליים, שניתן יהיה להתקינם כשיתקבל תקציב.

החלונות, כמו הלוחות המצפים את החזית הראשית, מורכבים מברזל שחור ופשוט. האם הברזל יישאר במצבו הקיים הודות לשכבת הלקה המצפה אותו? האם יחליד ויתפורר? "סביר להניח שהלקה תתקלף ויהיה שינוי", אומר הלוי, "אבל אני לא יודע מה יהיה".

האולם ללא ריהוט קבוע כדי לאפשר גמישות לפעילויות השונות(צילום: עוזי פורת)

האולם עצמו, המיועד לכ-300 מושבים, נותר ללא ריהוט קבוע, במטרה לשמור על גמישות שתאפשר בו פעילויות שונות. אחרי שהתברר כי תכנון מקצועי של הבמה יעלה כמו התקציב שהוקצה להקמתה, הוחלט לבנות במה פשוטה עם הכנה עתידית לשכלולה.

החזית הצמודה לבמה מן החוץ פונה לרחבה פתוחה, הנתחמת בחזית הבניין החדש ובחזיתותיהם של שני מבני חוגים ותיקים. הלוי וצוותו ערכו תוכנית לפתח את הסביבה בעתיד, כך שהמתחם כולו יפעל כיחידה אחת. בסך הכל נבנו כאן 400 מטרים רבועים ועוד 100 מטרים רבועים שטחי עזר בהיקף המבנה.

חזית הצד של האולם. התקציב לא אפשר את פיתוח הסביבה(צילום: עוזי פורת)

כצפוי וכמקובל בארץ, עם גמר עבודות הבנייה - ללא כל התייעצות עם האדריכל - הוצב שילוט ונתלו גופי תאורה ומצלמות, הפוגעים בחזותו הייצוגית של הבניין ואינם תואמים את העיצוב הכללי. הלוי עתיר הניסיון מכיר היטב את המציאות, ומסכם את גישתו לגמר העבודה: "קיס קיס, ביי ביי. אני מקבל את זה".

"נוצרה כאן אסתטיקה שלא בשליטתי"

משרד אורבך-הלוי, שבו שותף הלוי עם המהנדסת דפנה אורבך, החל לפעול ב-2000. התמחותו העיקרית היא עיצוב משרדים, כמו משרדי חברת צ'ק פוינט בסינגפור, שהמשרד השלים ממש לאחרונה, וגם במבנים לוגיסטיים ובמבני חינוך ותעסוקה. בית העם ברינתיה הוא אולם ההתכנסות הראשון שביצע המשרד, ולבד מאורי הלוי עבדו על הפרויקט גם סיסי זירי ומעיין דגן. "המשרד שלנו נמצא לא רחוק מכאן באירפורט סיטי, שם תכננו כמה מבני לוגיסטיקה, דרך אחת מחברות המושב, שהכירה את העבודות שלנו קיבלנו את העבודה", מספר הלוי. "נורא רציתי להיכנס לתחום של אולמות - תחום שמרתק אותי בצורה יוצאת דופן. הכי כיף זה לעבוד על דבר שלא עשיתי אף פעם".

חמש שנים עבד המשרד על הפרויקט. שלוש מהן הושקעו בגרסאות שלא מומשו, עקב קשיי תקציב. בשלב הראשון תכנן הלוי, לבקשת המושב, פרויקט רחב היקף שבו יועד להשתלב גם הבינוי הקיים בסביבה, במטרה ליצור שפה עיצובית אחידה למבני הציבור שבמרכז המושב ולחבר ביניהם.

התוכנית הראשונה איחדה את המבנה החדש עם המבנים בסביבתו(הדמיה: אורבך הלוי אדריכלים)

התוכנית הראשונה הציגה מבנה המורכב מסדרת גופים, שהדגישו את השונות העיצובית בסביבה ויחד עם זאת איחד ביניהם. אך צמצום התקציב הוביל ליצירת גוף אחד גדול המוקף באכסדרת עמודים. מאחר שהתקציב המשיך להצטמצם, גם חלופה זו נגנזה. הגוף המרכזי נותר, האכסדרה בוטלה ורק במבואת הכניסה שרדו העמודים. מהרעיונות הנופיים שתוכננו לקום בהיקף המבנה כמעט לא שרד דבר, ועד כה הפיתוח נעשה באופן מינימלי.

גם החלופה השנייה נדחתה מחוסר תקציב(הדמיה: אורבך הלוי אדריכלים)

"כל המבנה נבנה בתקציב של סלון בווילה של האלפיון העליון", אומר הלוי, "שניים וחצי מיליון שקלים. נוצרה כאן אסתטיקה שלא בשליטתי". אך התוצאה מרשימה. מחזית הצד נראה הבניין כמו וילה אופנתית במיוחד, או מבנה קלאסי שנבנה באחד משיאיו של הסגנון הבינלאומי או הברוטליזם. הלוי מודע להשוואה ומספר על ההשראה: "היתה תקופה של זוהר. אדריכלים בשנות ה-50 וה-60 בנו את המבנים הכי יפים בארץ. המורשת הזו גוועה. היום הכל מתכנס לתקציבים וטבלאות, שמסתכמים בסופו של דבר בקירות בלוקים עם טיח". הלוי, למרות התקציב המצומצם שעמד לרשותו, הצליח להתמודד באופן ייחודי עם המציאות האפורה.

"נוצרה כאן אסתטיקה שלא בשליטתי", אומר האדריכל(צילום: עוזי פורת)

(תוכניות: אורבך הלוי אדריכלים)

(תוכניות: אורבך הלוי אדריכלים)

(תוכניות: אורבך הלוי אדריכלים)

(תוכניות: אורבך הלוי אדריכלים)

(תוכניות: אורבך הלוי אדריכלים)

-----------------------------

עוד פרויקט של אורבך-הלוי: בית הספרים של הוצאת זמורה ביתן כנרת. לחצו על התצלום (צילום: עוזי פורת)